הכרה בשוד כתאונת עבודה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הכרה בשוד כתאונת עבודה / שוד בדרך מהעבודה לבית: הנשיא (גולדברג): 1. לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית-הדין האזורי בבאר-שבע (השופט אזולאי; תב"ע מז/222-0), אשר דחה תביעה להכיר בפגיעה בה נפגע המערער ביום 30.1.1986 בדרכו מעבודתו לביתו כ"פגיעה בעבודה", כמשמעה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשכ"ח- 1968 (להלן - חוק הביטוח הלאומי). 2. העובדות הצריכות לעניין, ואשר אינן שנויות במחלוקת, הן: א) המערער ורעייתו הפעילו מסעדה בצומת מסמייה; ב) כדרכם מידי יום, נטלו עימם המערער ורעייתו, בתום יום העבודה, בערב האירוע, בשעה 20.00 לערך, את פדיון יומם ונסעו ברכבם לביתם; ג) בהגיעם לחצר ביתם, שעה שנפתחו דלתות הרכב, עטו עליהם שלושה רעולי פנים אשר אחד מהם אחז בידו אקדח עם משתיק קול; ד) לשאלתו של המערער "מה אתם רוצים" השיבו "תיכנס הביתה ותפתח לנו את הכספת ולא יקרה לכם כלום" (חקירת המערער במשטרה מיום 31.1.1986, ע' 1 שורות 13-11). בחקירתו במשטרה ביום 4.2.1986 אומר המערער (ע' 2 שורות 19-14): "הוא התחיל להגיד לי: שום דבר, תיכנסו הביתה, יש לך כספת, תפתח לי את הכספת... אמרתי לו דחיל אללה, אין לי כספת, אני יתן (צ.ל. אתן) לכם מה שאתם רוצים, ואז אמר לי אתה רואה מה שיש לי ביד זה משתיק קול...". אשת המערער אמרה בעדותה במשטרה מיד לאחר האירוע ביום 30.1.1986 (ע' 1 שורות 20-19): "והשני שעמד לידו ירה באריה (המערער) ואמר לו: יש לי אקדח עם משתיק קול. תדע לך שאני הורג אותך פה אם אתה לא הולך איתי לכספת"; ה) המערער הציע לשודדים את הכסף שהיה עליו. עובדה זו עולה מעדותו במשטרה (ראה לעיל) ומחקירתו על-ידי פקיד המוסד (ע' 3 שורות 17-10): "אמרתי לו מה אתה רוצה מהבית, והוא אמר לי אם יש לך כספת בבית או במחסן, ואני רצה שתפתח לי אותה. אני אמרתי לו שאין לי כספת, ואם הם רוצים כסף אני אתן להם, ושלא יעשו שטויות. הם לא היו מוכנים לשמוע, ודרשו שאני אכנס עמם ואפתח את הכספת". וכן מדברי אשת המערער, בחקירתה על-ידי פקיד המוסד באמרה: "כאשר הגענו לחניה של הרכב ליד הבית כמו תמיד, עוד לא הספקנו לדומם את המנוע, ומיד נפתחו מבחוץ דלתות המכונית, ושלושה גברים רעולי פנים ומחזיקים באקדחים איימו עלינו שנכנס בשקט הביתה, וניתן להם את כל הכסף והתכשיטים. אנחנו אמרנו להט שיש בידינו כסף, ועלי יש תכשיטים, ואנו ניתן להם את הכל, רק שיעזבו אותנו, אך הם לא ויתרו". תוך כדי ויכוח, שעה שהמערער סירב לגשת עם השודדים לביתו, נורה על-ידי אחד מהם ונפצע. 3. על סמך מסכת עובדות זאת קבע בית-הדין האזורי כי האירוע לא ארע עקב העבודה או עקב סיכוני הדרך. 4. המערער טען כי התקיפה היתה לפחות על רקע כפול - שדידת כספי הפדיון היומי והרצון לשדוד את הכספת. על-פי עקרון ה"לו-לא" - לולא העבודה, לא היה המערער מצוי באותה שעה במקום בו הותקף - ומכאן כי הפגיעה כתאונה בעבודה תיחשב. עוד טען כי המוסד לא הרים את הנטל המוטל עליו, מכוח סעיף 39 לחוק הביטוח הלאומי, לסתור את החזקה כי תאונה שאירעה לעובד תוך כדי עבודה, רואים אותה כתאונה שארעה בעבודה. בשולי הדברים נוסיף כי המערער אף ניסה להראות כי למעשה לא היתה כספת בביתו, והצביע על דבריו לחוקר המוסד: "אין לי כספת, פעם היתה לי כספת קטנה בבית, אך היא אינה בשימוש". המוסד תמך בפסק-הדין שבערעור, והצביע על כך שהשוד היה מתוכנן היטב, וכי משאת נפשם של השודדים היתה הכספת, ולא הפדיון. 5. בטרם נתייחס לעיקר הטענות נסלק אבן נגף, והיא הטענה שלא הוכח כי היתה כספת בביתו של המערער. טענה זו אינה רלבנטית כלל. ברור מחומר הראיות, כפי שהובא לעיל, כי השודדים האמינו שבביתו של המערער היתה כספת, ומטרתם היתה שוד אותה כספת, כך שאין חשיבות לשאלה אם אכן היתה כזאת אם לאו. אולם לא נסתפק בכך. בדבריו של המערער, עליהם הוא מסתמך, נאמר דבר והיפוכו, ואם באלה לא די הרי שבהודעתו (השלישית) למשטרה (ע' 1 שורות 15-14) הוא אומר: "יש לנו כספת בבית אבל כסף אין בה, אולי תכשיטים של אשתי ויש לנו אותה לפחות עשר שנים". עוד נפנה להודעת הערעור אשר הוגשה לבית-הדין, ונמצא בה כי המערער עצמו טען כי בביתו כספת, והרי לפנינו הודאת בעל-דין. 6. הטענה כי קיימת חזקה על-פיה התאונה ארעה עקב העבודה, אינה יפה לענייננו כלל, משני טעמים: האחד - היא חלה, מפורשות, רק לגבי "עובד", והמערער הוא "עצמאי" (ראה טופס התביעה למוסד ותצהיר המערער); והשני - החזקה אינה חלה על תאונה בדרך לעבודה או ממנה (דב"ע ל/10- 0). 7. ומכאן לעיקר הדברים. עיון במסכת העובדות, כפי שהובאה לעיל, מראה כי אין לתקיפה דבר עם "סיכוני הדרך", אשר רק בעטיים תאונה בדרך מהעבודה למעון כתאונה בעבודה תיחשב. השודדים המתינו למערער בפתח ביתו, ומדבריהם עולה ברורות כי לכספת נכספה נפשם. זאת ועוד. מחקירת המערער על ידי חוקר המוסד עולה כי לדעתו היה השוד מתוכנן: "לדעתי המקרה היה מתוכנן היות ושבועיים קודם למקרה היו צלצולי טלפון הביתה והבן ענה לטלפון (...) כמו כן 3 ימים (לפני) המקרה שבו נפצעתי, ניסו לפרוץ אצלי לדירה. האזעקה פעלה והוזעקה המשטרה". לאמור נוסיף כי המערער הצביע על חשוד, שלדעתו נמנה עם השודדים - בן אח של אשתו, ה"מוכר למשטרת עכו" ואף זכה לכינוי "מקצועי" - "החתול המטפס". 8. המערער מבקש ללמוד לענייננו ממקרהו של בניטה (שנדון בדב"ע ש/63-0), שם נהרג מיריה אופה שהיה בדרכו ממעונו למאפיה, שעה שעבר, במסלול נסיעתו הקבוע, לא הרחק מבניין שבו בוצע פשע. וכך אומר בית-הדין (שם, בע' 285): "לעניינינו די אם נאמר כי אלמלא החובה להגיע ממעונו לעבודה בסביבות 00: 2 לא היה המנוח מזדמן באותה עת בקרבת המקום בו בוצע מעשה פשע (...) חקירת המשטרה לא העלתה אפשרות שהמנוח היה מעורב באותו המעשה. נגיעתו היחידה לעניין היתה שאתרע מזלו והוא-נקרה למקום בשעת המעשה, בין שנתקלו בו באקראי ובין שראוהו עובר וחשדו שישמש עד ראיה ("...)". אולם הדברים שנאמרו בהמשך מבהירים את השוני בין שני המקרים: "המנוח לא נהרג מפני שביקשו את נפשו בתור מי שהינו, אלא מפני שעבר באותו מקום באותה שעה. הצורך לעשות את דרכו לעבודה - באותו מסלול, באותה עת, זימן אותו באקראי לאתר בו התרחשה פורענות, שאלמלא כך הוא לא היה נקלע לתוכה...". המנוח בניטה לא נהרג מפני שביקשו את נפשו בתור מי שהינו, בעוד המערער שלפנינו נפצע מפני שארבו לו וחמדו את רכושו שהיה, לדעת הפוגע, בכספת שבביתו. פגיעה מעין זו של המערער אינה מ"סיכוני הדרך", ולכן אינה "פגיעה בעבודה", אף שארעה בדרך מהעבודה למעון. 9. צודק בית-הדין האזורי באומרו: "אילו היו לסיכוני הדרך או ללקיחת כספי הפדיון היומי השפעה כלשהי על השוד, היה סביר יותר שהשודדים יקחו את כספי הפדיון היומי לפני כניסתם לבית, והעובדה שהם דרשו מהתובע ומהנלווים אליו להיכנס הביתה כדי לבצע את זממם, שוללת כל קשר של זיקה בין העבודה ובין השוד". 10. מכל האמור עולה כי הערעור נדחה, מנימוקיו של בית הדין האזורי.משפט פליליהכרה בתאונת עבודהשודתאונת עבודה