נפסק בית היתר בעניין הסמכות המקומית כי הסמכות להעביר דיון בהליך מבית דין אחד למשנהו מסורה בידי בית הדין הארצי לעבודה, על פי האמור בסעיף 78 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד - 1984, החל בבתי הדין לעבודה מכוח סעיף 39 לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט - 1969. קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא העברת הדיון בבית הדין לעבודה - סמכות מקומית: 1. בבית הדין האזורי בתל-אביב (השופט טננבוים ונציגי הציבור סבן ואלטשולר; עב 040033/99) מתנהלת תובענה, שבמרכזה ניסיון המשיבה לארגן את נהגי המבקשת בארגון עובדים ולייצגם לצורך ניהול משא ומתן לקראת כריתת הסכם קיבוצי. לטענת המשיבה, עלה בידה לארגן מספיק מעובדי המבקשת כדי להקנות לארגון מעמד של ארגון יציג כנדרש על פי חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז - 1957. עוד טוענת המשיבה, כי תגובת המבקשת להתארגנות עובדיה היתה בכך שפיטרה קבוצת נהגים. באמצעות לחץ זה ביקשה המבקשת להכריח את המפוטרים, במידה וברצונם לחזור לעבודתם במבקשת, ואת שאר העובדים, לחתום על חוזי עבודה אישיים, הכוללים ויתור על ייצוגם על ידי ארגון עובדים. בהחלטה מיום 30.6.1999 הכריע בית הדין האזורי בשאלות המקדמיות הבאות: (א) מהו המועד הקובע לצורך בחינת יציגותו של ארגון עובדים? בעניין זה נקבע: "… מועד בחינת היציגות של ארגון עובדים לעניין סמכותו של בית הדין לפי סעיף 24(א)(2) [לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט - 1969 - ס.א.], הינו מועד הפרת הזכות כפי שנטען על ידי הארגון ולא מועד הגשת התובענה לבית הדין. ממילא ברור שאין מקום לדרישה כי היציגות צריך ותתקיים לאורך כל תקופת הדיון בבית הדין". (ב) יציגותה של המשיבה, דהיינו: האם חברים במשיבה לפחות שליש מכלל העובדים שעליהם יחול ההסכם שעתיד להיחתם ולחילופין שהמשיבה מייצגת אותם לעניין אותו הסכם. בעניין זה פסק בית הדין קמא כדלקמן: "… הוכחה לכאורה יציגותה של המשיבה [ההסתדרות - ס.א.] על סמך בקשת הייצוג…". כמו כן, פסק בית הדין קמא, כי בית הדין לא יתחשב במכתבי העובדים, שנחתמו לאחר המועד לבחינת יציגותה של ההסתדרות, ואשר מצביעים לכאורה על כך שהעובדים חזרו בהם מבקשת הייצוג. (ג) האם הפרת זכות ההתאגדות הינה בגדר "דין" כמשמעות המושג בסעיף 24(א)(2) לחוק בית הדין לעבודה? על כך השיב בית הדין קמא בחיוב, לאור היות זכות ההתאגדות זכות יסוד חוקתית. על ההחלטה בשאלות אלו הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור לבית דין זה (ברע 323/99). בעקבות החלטת בית דין זה מיום 11.7.1999 הגישה המשיבה את תגובתה לבקשה. 2. בית הדין האזורי פעל בזריזות הראויה לציון ובהחלטה נוספת, שניתנה ביום 30.6.1999 קבע את הדיון העיקרי בתובענה ליום 14.7.1999 (עב 04/0033/99, 41/0028/99). בא כוח המבקשת ביקש מבית הדין קמא ביום 7.7.1999, לדחות את הדיון ולעכב את ביצוע החלטת בית הדין האזורי עד להכרעה בהליכי בקשת רשות הערעור, ומשבקשתו נדחתה הגיש לבית דין זה "בקשה דחופה ביותר לעיכוב ביצוע, במעמד צד אחד בלבד"; זאת, כאמור, במטרה שלא לקיים את הדיון. בית דין זה אכן קיבל את הבקשה לדון בבקשה במעמד צד אחד ובהחלטתו מיום 13.7.1999 דחה את הבקשה (בשא 208/99). ביום 19.7.1999 התקיים דיון בבית הדין האזורי, בו נדונו תחילה בקשות דיוניות של באי כוח הצדדים, בעניין איחוד ההליך הקיבוצי עם ההליך האישי וכן בשאלת הסמכות המקומית - בקשת המבקשת להעביר את הדיון בהליך לבית הדין האזורי בנצרת. לאחר מכן, החל בית הדין בשמיעת מסכת הראיות, שנמשכה עד לשעות המאוחרות והמשך הדיון נדחה ליום 21.7.1999 וליום 26.7.1999. בהחלטתו מיום 21.7.1999 הכריע בית הדין קמא בשאלת הסמכות המקומית וקבע, כי מסורה לו הסמכות המקומית לדון בתובענה, שכן די שבאזור שיפוטו של בית הדין האזורי בתל-אביב מועסקים "חלק ניכר" מהעובדים המעורבים בסכסוך, דהיינו: העובדים המפוטרים מסניף תל-אביב שעניינם הינו חלק מרכזי בדיון. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור (ברע 358/99) וכן "בקשה דחופה ביותר לדיון בבקשת רשות הערעור במעמד צד אחד בלבד". 3. אשר לבקשת רשות ערעור בברע 323/99: לאחר עיון בבקשה על צרופותיה, בהחלטה נשוא הבקשה ובתגובת המשיבה, הנני מחליט לדחות את הבקשה; זאת מהטעמים הבאים: (א) לפנינו תובענה מהסוג שטרם נדון. עניינה של התובענה, ניסיון ארגון עובדים לארגן עובדים במקום עבודה, שלטענתו, תגובת המעסיקה לפעולות אלו של הארגון היא פיטורי קבוצת עובדים, על מנת להכריח את העובדים האחרים לחתום על חוזי עבודה אישיים ולאלצם לחזור בהם מבקשת הייצוג של ההסתדרות. בתובענה מסוג זה ישנה חשיבות מיוחדת לסיום הדיון תוך פרק זמן קצר; זאת מן הטעמים הבאים: (1) מניעת מצב בו אין באפשרותם של עובדים שפוטרו, בעקבות רצונם להצטרף לארגון עובדים, לחזור לעבודתם בשלב זה במשך פרק זמן ממושך, עד לסיום הדיון בתובענה; (2) מניעת מצב שהמעסיקה מפעילה לחץ על קבוצת העובדים במשך פרק זמן ממושך, כדי לנתק את הקשר ביניהם לבין ארגון העובדים; (3) הרצון ליתן לסכסוכים מעין אלה את אותו טיפול שניתן לסכסוכים קיבוציים הנוגעים לשביתות, פיטורי צמצום וכד'; (4) הרצון לקבוע את זכויות ארגון העובדים והמעסיק, כדי למנוע שביתות והפגנות מחאה; (5) וכמובן, הרצון להכריע בשאלות העובדתיות והמשפטיות במהירות וביעילות, כפי שנדרש לאור אופיו של הסכסוך. לשם המחשה, בקנדה הליך דוגמת ההליך שבפני בית הדין קמא מסתיים תוך מספר שבועות, לרבות קיום בחירות במקום העבודה. לאור החשיבות בצורך לסיים את הדיון העיקרי במהירות וביעילות, הכלל במקרים כגון דא הוא, שאין לשמוע ערעורים על בקשות ביניים. המקרה דנן אינו מצדיק חריגה מן הכלל. (ב) לא מצאתי בהחלטת בית הדין האזורי טעות משפטית המצדיקה שמיעת ערעור על החלטת ביניים. 4. אשר לבקשת רשות הערעור בעניין הסמכות המקומית (ברע 358/99): הסמכות להעביר דיון בהליך מבית דין אחד למשנהו מסורה בידי, על פי האמור בסעיף 78 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד - 1984, החל בבתי הדין לעבודה מכוח סעיף 39 לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט - 1969. למען הסר ספק, הנני מחליט שהדיון המתנהל בבית הדין האזורי בתל-אביב ימשיך להתנהל שם, וזאת לאור השלב בו מצוי הדיון בהליך. כמו כן, אינני מוצא בהחלטת בית הדין האזורי טעות המצדיקה מתן רשות ערעור. 5. סוף דבר - הנני דוחה את שתי בקשות רשות הערעור. יש מקום לחזור על דברי בית דין זה בסיפא להחלטה בבשא 208/99: "יש לקוות, כי הדיון ימשיך להתנהל ברציפות עד לסיומו המהיר במתן פסק דין. זאת, על פי הכללים שנקבעו לגבי סכסוכים קיבוציים, לרבות הכלל לפיו יש לדון אף בפגרת בית הדין ובשעות אחר הצהרים". דיוןסמכות מקומיתהעברת דיוןבית הדין לעבודה