קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הפיכת תביעה בבית הדין לעבודה לתביעה ייצוגית: הנשיא (גולדברג): .1לפנינו ערעור, לאחר נטילת רשות (דב"ע מח/ 127-), על החלטת בית-הדין האזורי בתל-אביב (השופט הראשי מורל - אב-בית-הדין; ה"ה קנר ווינהולץ - נציגי ציבור; תב"ע מח/441-12; מח/898-3), שלא להתיר למערערים להרשות להם להפוך את תביעתם ל"תביעה ייצוגית", מכוח תקנה 17לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), התשכ"ט- 1969(להלן - תקנות סדרי הדין). וזה לשונה של תקנה 17: .17"ייצוג מעוניינים על-ידי תובע או נתבע אחד (א) היה מספר המעוניינים בתובענה אחת גדול, יכולים מקצתם - לבקשת תובע אם הם תובעים, או לבקשת תובע - או נתבע אם הם נתבעים, וברשות בית-הדין או הרשם - לייצג באותה תובענה את כל המעוניינים; לא ידעו המעוניינים האחרים על דבר התובענה, יודיע להם בית-הדין או הרשם על הגשתה בהמצאה אישית, או במודעה פומבית אם ההמצאה האישית אינה מעשית מכל סיבה שתיראה לבית-הדין או לרשם, לפי העניין, ככל אשר יורה בית-הדין או הרשם בכל מקרה ומקרה. (ב) כל מי שמיוצג בתובענה כאמור בתקנת משנה (א) רשאי לבקש מבית-הדין לעשותו בעל דין בה". .2התביעה עצמה היא להצהיר כי תשלומים שונים המשולמים למערערים, 25במספר, והמכונים "נלוות חודשיים", "החזרים", "נלוות שנתיים", "הפרשת חברה" ו"הש-תתפות חברה" הם למעשה חלק ממשכורתם. בית-הדין האזורי דחה את הבקשה בקובעו כי אין בתביעה כדי להראות לכאורה כי כל אחר מעובדי המשיבה הינו "מעוניין", וכן כי ההכרעה יכול שתהיה שונה לגבי עובדים שונים. .3הצדדים הרחיבו את יריעת טיעוניהם הן בסיכומים בכתב שהגישו בבית-הדין האזורי והן בעיקרי הטיעון לפנינו: המערערים - מצביעים על המצוי בפסיקה והרצוי לדעתם, על מנת להתיר את הפיכת התביעה לתביעה ייצוגית, והמשיבה תומכת בהחלטתו של בית-הדין האזורי, תוך שהיא מביאה אסמכתאות לביסוסה. .4בתחילת הדברים נדגיש כי תקנה 17לתקנות בית-הדין לעבודה זהה לתקנה 29לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984, ולכן נלמד לענייננו מיישומה בבתי-המשפט (דב"ע מט/25- 2[1]; דב"ע מח/1- 9[2]). .5השימוש בתקנה 29לתקנות סדר הדין האזרחי (ובקודמתה בתקנות התשכ"ג-1963) הוא נדיר יחסית (זוסמן [7], מהדורת לוין, סעיף 100סיפא), כך שאנו מוצאים רק פסקי-דין מועטים של בית-המשפט העליון המתייחסים לסוגיה. הנושא זכה להתייחסות רחבה בשני מאמרים, פרי עטו של הפרופ' ס. גולדשטיין [8] [משפטים ט, 416ומשפטים יא, 412[9]. .6בית-המשפט העליון קבע בשעתו (ע"א 79/69, 86[3], בע' 649) כי "ייתכן שהיה מקום להרשות להם לתבוע בתביעה ייצוגית - שלגבי סעד הצהרתי שכזה עניינם של כל 'המעוניינים' שווה הוא וזהה" [ראה ביקורת על קביעה זו במאמריו הנ"ל של פרופ' גולדשטיין [8] [9]); לאחרונה נמנע, במודע בית-המשפט העליון להתייחס לעניין "אופיו של הסעד המבוקש לתביעה קבוצתית, היינו, האם תתאפשר הגשת התביעה ייצוגית גם במקרים שהם מגיעים פיצויים נפרדים לכל אחד מהמעוניינים או שמא מוגבל הליך זה... אך לתביעות שהסעד בהן זהה לכל חברי הקבוצה" (בש"א 195/88, 198[4], בע' 40). .7בהליך זה נטען על-ידי המשיבה כי הסכסוך הוא למעשה קיבוצי, ואין ליתן יד לעקיפתו על-ידי "תביעת ייצוג". טענה זו דינה להידחות. הזכויות שנקבעו בהסכמים הקיבוציים או בהסדרים הקיבוציים מכוחם משתלמות התוספות, הפכו לזכות אישית ולחלק מחוזה העבודה שבין המשיבה לבין כל אחד מעובדיה. כשם שעובד בודד רשאי לתבוע מימוש הזכות, כך רשאים כמה מהם או כולם יחד לעשות כן, ואין הם זקוקים לסיוע ארגונם בתביעה כזאת (בשונה מהמצב בארצות הברית: ראה, למשל, דב"ע לו/9,8,7- 4[5], בע' 217; וכן את מאמרו של . מירוני [10] "חובת הייצוג ההוגן - זכויות הפרט ומניעת עושק המיעוט בעידן יחסי העבודה הקיבוציים" עיוני משפט ח', 183). .8"רוב רובן של תביעות הייצוג הקבוצתיות מאופיינות בריבוי מעוניינים, שזהותם, כמו גם שיעור הסעד הנכון המבוקש לכל אחד מהם, אינם ידועים לתובע, הטוען כנציגם לפני בית-המשפט" (בש"א 195/80, 198[4] הנ"ל, בע' 41; ההדגשה במקור). במקרה שלפנינו - הן הזהות של יתר התובעים הפוטנציאלים והן שיעור הסעד כמבוקש על ידי כל אחד מהם ידוע לתובעים. .9השאלה היא כאמור האם ראוי לקבוע כי תביעה זו תהא תביעת ייצוג קיבוצית. השיקולים נוטים לכאן ולכאן, ונמנה אותם אחד לאחד: (1) תביעה ייצוגית תפתור, באחת, את תביעתם של כל עובדי המשיבה; (2) אי-התרת הגשת התביעה כתביעה ייצוגית - עשויה להביא להגשת מאות תביעות לבית-הדין; (3) ההכרעה יכול שתהא שונה לגבי עובדים שונים (כפי שקבע בית-הדין האזורי - ראה סעיף 2לעיל); (4) תביעה ייצוגית עשויה לגרום להצטרפותם של מאות, אם לא יותר, מעובדי המשיבה, שירצו להיות "בעל דין בה", בלשון הסיפא של תקנה 17(ב) לתקנות סדרי דין, דבר שיסרבל את הדיון; (5) זהותם של המעוניינים ידועה למערערים, והם היו יכולים לפנות אליהם על מנת שיצטרפו לתביעתם; אם יגישו אלה תביעות בשלב זה - ניתן יהיה לבקש איחוד הדיון בכל התביעות שעניינן זהה; ו-(6) חזקה על המשיבה כי תנהג כלפי כל עובדיה כפי שייפסק לגופו של עניין בהליך זה, בשם שחזקה על עובדים שלא היו צד לתביעה, שישקלו שקול היטב אם להגיש תביעה דומה באם התוצאה בהליך זה לא תראה להם. .10המאזן הכללי מביא לתוצאה כי רצוי שלא לאפשר לתובעים דנא לראות בתביעה תביעה ייצוגית, במשמעה בתקנה 17לתקנות סדרי הדין, ואין במסקנתנו בכדי לגרום לאי-צדק למי מעובדי המשיבה שאינם צד להליך, מאחר ששערי בתי-הדין ישארו פתוחים לפניהם; מאידך גיסא - הרשאת תביעה ייצוגית תביא לפסק-דין שהוא "מעשה בית דין" כלפי עובדי המשיבה שלא הצטרפו (המר' י-ם 1021/68ת.א. 483/68[6]; ראה גם גולדשטיין [8] בע' 425, 437וכן [9] בע' 2-431), וייתכן שאינם מעוניינים כלל כי בשלב זה יינתן פסק-דין אשר יחסום את דרכם בעתיד. .11פרופ' גולדשטיין, במאמרו הראשון ([8] בע' 443) קובע ש"ההלכה הפסוקה היא חד-משמעית", דהיינו מצמצמת, וניתן להגיש תביעות ייצוג קבוצתיות כאשר הסעד המבוקש זהה לכל חברי הקבוצה (שם [8] בע' 439, בהסתמך על ע"א 79.86/69[3] הנ"ל, בע' 649). מסקנתו של המחבר המלומד היא כי "מן הראוי להמליץ על תיקון בדרך של חקיקה, ולא להסתמך על שינוי בהלכה הפסוקה" (שם [8], בע' 443). במאמר מוסגר יצויין, כי המלצתו זו מלווה בהמלצה נוספת והיא "שזולת במקרים נדירים יש לחייב את נציגי הקבוצה ליתן ערובה לתשלום הוצאותיו של הנתבע במקרה שהקבוצה תפסיד" (שם [8], בע' 448). במאמרו השני, תומך המחבר בהרחבת השימוש בתקנה 29לתקנות סדר הדין האזרחי, אך הוא מסיים באמרו: "מכל מקום לנו ברור שעדיף לעגן את כל הטיפול בתביעות ייצוג-קבוצתיות בסדרת תקנות חדשה, שתענה על הבעיות המיוחדות שמכשיר זה מעורר" ([9], בע' 438). .12אין אנו מוצאים במקרה זה לחרוג מהמקובל עלינו, עליו הצבענו לעיל, כי ננהג בנושא זה, בו התקנה בבית הדין זהה לזו שבבית-המשפט, על-פי המקובל בבתי-המשפט, ואין אנו רואים מקום להרחיב בבתי-הדין את היריעה בנושא תביעת הייצוג, לעומת זאת המקובלת בבתי המשפט, מה עוד שגם התומכים בהרחבה מצדדים בדעה שמן הדין לעשות כן בדדך של חקיקה. .13מכל האמור עולה כי דין הערעור להיחות. המערערים, ביחד ולחוד, ישלמו למשיבה הוצאותיה בערעור בסך של -. 1000ש"ח בצירוף מע"מ.תביעה ייצוגיתבית הדין לעבודה