הרשעה במעשה מגונה על פי עדות יחידה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הרשעה במעשה מגונה על פי עדות יחידה: השופט א' פריש-פרי: .1זהו ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום בפתח-תקווה (ת"פ 296/93) מיום 8.12.94, אשר הרשיע את המערער בעבירה של מעשה מגונה לפי סעיף 348(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, ובעבירה של נטילת נכס לשם סחיטה לפי סעיף 430לחוק. בית-משפט השלום גזר על המערער עונש של ארבע שנות מאסר, מהן שנתיים לריצוי בפועל ועוד שנתיים מאסר על-תנאי. .2המתלוננת העידה בבית המשפט כלהלן: היא והמערער היו בעבר חברים (תקופה של שישה חודשים, לפי גרסתה. כשנה אחת, לפי גרסתו). בתקופה שבה היו חברים הם קיימו ביניהם יחסי מין. גם אחרי שדרכיהם נפרדו, היו ביניהם מפגשים אחדים בהם קיימו יחסי מין מלאים ולא-מלאים, פעמים בהסכמתה ופעמים שלא בהסכמתה. ביום 8.9.92התקשר המערער אל המתלוננת וביקש ממנה לרדת מביתה אל הטלפון הציבורי שבסמוך. המערער המתין לה שם ואמר לה שהוא רוצה לדבר איתה. הוא ביקש ממנה ללכת איתו לחורשה שבקרבת מקום והיא הסכימה, לאחר שהבטיח לה שלא ייגע בה. כאשר הגיעו למקום הוא תפס אותה והחל לנשק אותה. היא ביקשה שיעזוב אותה ואמרה לו שהיא במחזור. אז הוא ביקש ממנה שתמצוץ את איבר מינו; תפס בראשה והכריח אותה לעשות כן. לאחר המעשה הסיר המערער מידה צמיד "גורמט", כדי שישמש בידו כעירבון לכך שהיא תפגוש בו פעם נוספת. המערער הודה, כי היה מגע בעל רקע מיני בינו לבין המתלוננת, אולם טען כי הדבר היה בהסכמתה. בית משפט קמא העדיף את גירסתה של המתלוננת. ועל כן הרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו. .3מכאן הערעור. בא-כוח המערער טוען, כי עדותה של המתלוננת היתה עדות יחידה, וכי היתה רצופה סתירות ותמיהות. בית-משפט קמא לא התייחס כלל לסתירות אלה ולא הזהיר את עצמו כי זו עדות יחידה. בחנו את טענותיו של בא-כוח המערער, ונראה כי קיים נושא משמעותי אחד שבית-משפט קמא לא נתן דעתו עליו. בהודעתה במשטרה שנמסרה ביום האירוע מסרה המתלוננת תיאור כדלקמן: "איך שישבנו הוא התחיל לתפוס אותי ולנשק אותי. אמרתי לו שיעזוב אותי שאני במחזור... ניסיתי לקום והוא לא נתן לי... ואז תפס לי את היד ואמר לי תעשי לי ביד ולאחר מכן אמר לי תמצצי לי... הוא פתח את הרוכסן שלו והוציא את אבר המין שלו ותפס לי בראש והוריד לי את הראש לכיוון האבר מין שלו. אמרתי לו אני נגעלת, אני רוצה להקיא, ואז הוא המשיך לנשק אותי ועשה לעצמו ביד וגמר. הוא אמר איפה את רוצה שאני אגמור, על הבטן שלך. אמרתי לו מצדי תגמור בחוץ, ואז הוא הרים לי את החולצה ושם את אבר המין שלו על הבטן שלי ושפשף אותו על הבטן שלי ואז הוא גמר בבטן שלי". מדבריה של המתלוננת בהודעה זו עולה, לכאורה, כי הנאשם אמנם ביקש מהמתלוננת כי "תעשה מציצה", אולם לנוכח התנגדותה הוא נסוג מכך. קיים גם הבדל משמעותי בין גירסת המתלוננת בחקירה הראשית לבין גירסתה בחקירה הנגדית. בית המשפט קמא לא נתן דעתו להבדלים אלה בגירסאות, והסתפק באיזכור דבריה של המתלוננת בחקירה הראשית. אולם, מדובר כאן בנושא שיש לו משמעות רבה לגבי חומרתו של האירוע. נראה, כי גם התביעה לא ביססה את כתב האישום על מעשה המציצה, שאילולא כן היתה מאשימה את הנאשם בעבירה לפי סעיף 347לחוק העונשין. סיכומו של דבר. כאשר נותנים את הדעת לגירסותיה השונות של המתלוננת, יש מקום להסיק כי היתה דרישה כזו מצד הנאשם, וכי מעשה מגונה אכן היה, אולם קיים ספק רציני אם היתה מציצה. .4המחלוקת נסבה בעיקר סביב השאלה, אם היתה או לא היתה הסכמה מצד המתלוננת. אכן, בית המשפט רשאי להרשיע על פי עדות יחידה של הנפגע. אם עשה כן, הרי על פי סעיף 54א(ב) לפקודת הראיות [נוסח חדש] "יפרט בהכרעת הדין מה הניע אותו להסתפק בעדות זו". בית-משפט קמא לא התייחס בצורה מפורשת לעניין זה, אף שברור מתוך הכרעת הדין, כי האמין לעדותה של המתלוננת ודחה את גירסתו של הנאשם. בחנו איפוא גם שאלה זו ונראה לנו כי נסיבות העניין אכן מחזקות את המסקנה שלא היתה הסכמה למעשה. בנושא זה ניתן להזכיר את עניין הצמיד שהנאשם נטל מהמתלוננת כעירבון לכך שהיא תפגש איתו פעם נוספת, המצביע על ניסיון כפייה, וכן את המפגש שהיה בין הנאשם לבין המתלוננת לאחר האירוע, מפגש שאינו מדבר בזכותו של הנאשם. התוצאה שהגענו אליה היא, איפוא, כי יש לדחות את הערעור לעניין ההרשעה, בכפוף לתיקון שהתייחסנו אליו בסעיף 3לעיל. .5העונש שהוטל על המערער הוא חמור, בייחוד כאשר מדובר בנאשם שאין לו כל הרשעות קודמות. בית המשפט קמא נתן דעתו, ובצדק, לפגיעה שהנאשם פגע במתלוננת. עם זאת, לא שוכנענו כי בית המשפט הגיע לאיזון הנכון, תוך מתן משקל נאות לכל השיקולים שיש מקום להביאם בחשבון. ראשית, יש להתחשב בתיקון שנעשה על ידינו בהכרעת הדין, ולתת לכך ביטוי במידת העונש. שנית, יש לראות את האירוע הנדון על רקע היחסים המורכבים שהיו בין הנאשם לבין המתלוננת, גם לאחר שיחסי החברות ביניהם נפסקו, כולל העובדה, כי נעתרה ללכת עם הנאשם למקום מבודד. הדבר לא הצדיק בשום פנים מעשה כלשהו בניגוד לרצונה, אולם אי-אפשר להתעלם מכך שהיא לא העמידה את ניתוק היחסים עימו בצורה חותכת. שלישית, לבית המשפט הוגש תסקיר של שירות המבחן המפרט פירוט מעמיק את הרקע המשפחתי והאישי של הנאשם, הבעייתיות המיוחדת שלו והחשש הממשי שמאמציו הכבירים לחיות באופן נורמטיבי עומדים בסכנת התמוטטות. "הוא נמצא בחרדה קיומית אל מול האפשרות שיאסר, בתחושה שכשלונו ימוטט המבנה הפנימי העדין והרגיש שבנה לעצמו במשך השנים... שליחתו לכלא עשויה לדרדר אותו לעולם העברייני שעד היום הוא הצליח במאמצים רבים לא להפוך חלק ממנו". שירות המבחן המליץ לגזור על הנאשם מאסר על תנאי, להעמיד אותו במבחן ולחייב אותו בשירות לתועלת הציבור. נראה לנו, כי במקרה הנדון היה ראוי לתת משקל הולם לתוכנו של התסקיר, יותר משעשה זאת בית-משפט השלום. רביעית, המדובר באירוע שהתרחש ב- .1992עברו למעלה משנתיים עד שנסתיים משפטו של הנאשם. חמישית, גם ביחס לאותן עבירות, המצדיקות, בדרך כלל, מאסר בפועל, יש יוצאים מן הכלל. הענישה מחייבת שיקולים רבים, ודרושה גישה זהירה ומאוזנת. בע"פ 5823/91 [1], דן בית המשפט העליון באירוע שבו ביצע הנאשם עבירה מינית כלפי חברתו לשעבר. בית המשפט העליון התערב וביטל מאסר בפועל שהוטל על הנאשם, בציינו, כי "לכל כלל יש יוצא משלו ודומה שעניננו אכן יוצא מן הכלל... לאחר שיקול ועיון סברנו כי ראוי למצות את המיוחדות שבענינו של העותר ולהעמיד את עונש המאסר על שישה חודשים, עונש שירוצה בעבודות שירות". ראה גם פסקי-דין של בית המשפט העליון שאליהם הופנינו: ע"פ 5424/91 [2]; ע"פ 433/89 [3]. .6השיקולים האמורים הביאו אותנו לידי מסקנה, כי יש להקל במידת העונש, מתוך תקווה כי קיים סיכוי ממשי שהנאשם למד את הלקח, וכי מעשים כגון אלה לא יחזרו על עצמם. במקום העונש שהטיל בית-משפט קמא, אנו גוזרים על הנאשם שנתיים מאסר. מהן יהיו שישה חודשים לריצוי בפועל, והיתר, על תנאי. התנאי הוא שהנאשם לא יעבור בתוך שלוש שנים מהיום עבירה לפי סימן ה' לפרק י' לחוק העונשין, או עבירה לפי אחד הסעיפים 427, 428, 430לחוק. הנאשם יוכל לרצות את עונש המאסר בדרך של עבודות שירות, אם הממונה על עבודות השירות ימליץ על כך. כמו כן אנו מעמידים את הנאשם במבחן, בהתאם להמלצת שירות המבחן. .7הממונה על עבודות השירות יגיש לבית המשפט חוות-דעת לגבי עבודות השירות שניתן להטיל על הנאשם, עד .21.3.95 השופט מ' טלגם, סגן הנשיא: אני מסכים לפיסקו של חברי המכובד השופט פריש-פרי ולגזר הדין ומבקש להוסיף הערה משלי: סיבלו של הקרבן והשפעת גזר הדין עליו אינם קלים בענייננו. התלבטנו אם המשמעות של ההקלה בגזר דינו של הנאשם לא תפורש כאילו עונש כפי שנגזר אינו ראוי על המעשה שהורשע בו המערער, מעשה של שימוש בגוף האישה כבחפץ, למרות רצונה. מצידי, יש להדגיש שבנסיבות שונות מאלה שאפרט להלן - הייתי רואה את העונש כעונש הולם, ולא הייתי מתערב בו. הכרעתנו נפלה כפי שנפלה משום שכל שופט, בבואו לגזור את הדין, מצווה להביא בחשבון שיקולים רבים, ולעתים השיקולים מנוגדים זה לזה. ראוי, לדעתי, שהשופט יכוון דעתו למטרת-העל העיקרית שלפיה יגזור את הדין. במקרה שלנו התרוצצו בקירבנו מטרות שונות: ההגנה על רגשותיה של המתלוננת, הקרבן, ועל רגשות הציבור לנוכח המעשה; הצורך להרתיע את הרבים; החובה לקבוע נורמות של חומרה למעשה העבירה; אחידות העונשים, ולבסוף - המטרה השיקומית. מכל אלה, ולאחר לבטים לא קלים, ראינו במקרה זה, כי מן הראוי לייחס משקל יתר לאמור בתסקיר קצין המבחן, ולהעדיף כמטרה מכרעת בעניינו של המערער את השיקום. לא מתוך רחמנות ורחמים העדפנו כך, ולא מתוך זלזול ברגשות ובשיקולים שנזכרו. עמדתי האישית היא, שלא בכל מקרה תושג ההגנה על שלום הציבור על ידי ניסיון לשקם את העבריין; אמנם ענישה אינה יכולה לחסום הרמטית את דרכו של העבריין לחזור ולעבור עבירות, ואמת היא שלאחר ריצוי תקופת מאסר, ותהא ארוכה ככל שתהיה, יוצאים כל יום "לשוק" עשרות עבריינים שלא טופלו ולא שוקמו, ואין יד החוק משיגה אלא חלק זעיר מהם. ברור, שעבריין ששוקם או שנמנעה התדרדרותו - אם אכן מצליח הטיפול - הוא הישג מבחינת טובת הציבור דווקא. אלא מי לידינו יתקע שהשיקום אינו בגדר מיקסם שווא ומשאלת לב חסודה? אני מבהיר שלדעתי אין, על כן, להעדיף את אפשרות השיקום כהימור עיוור, ואין היא מתאימה בכל מקרה; רק כאשר בדיקת התסקיר תראה במידת הסתברות מקצועית (של שירות המבחן), כי הנאשם אכן בשל לשינוי, תועדף המטרה השיקומית, כבמקרה זה. כיוון שבאה לפנינו המלצה כזו, והסכמה מצד הנאשם לעמוד במבחן - ונראה לנו שהענישה המומלצת די בה להרתעתו ולא תמנע את שיקומו (ולשם כך גם ילווה אותו שירות המבחן) - הכרענו כפי שהכרענו. השופט א' הומינר: אני מסכים. לפיכך, הערעור מתקבל ופסק הדין יהיה כאמור בפסקו של כבוד השופט פריש-פרי. לא למותר לציין כי ניתן בתיק זה צו איסור פרסום החל על כל פרט העשוי לזהות את הנפגעת, בין במישרין בין בעקיפין (על ידי זיהוי הנאשם) - אבל אנו מתירים לפרסום את החלק הכללי של פסק הדין. משפט פליליעדותדיוןהרשעהעבירות מיןעדות יחידה