התקף לב באוטובוס בדרך לעבודה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התקף לב באוטובוס בדרך לעבודה: הנשיא (גולדברג): .1לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית-הדין האזורי בתל-אביב (השופט נחתומי; תב"ע מז/207-0) שדחה את תביעת המערערים להכיר באוטם בו לקה המנוח ואשר ממנו נפטר בו ביום (2.4.1988) כבתאונת עבודה כמשמעה בפרק השלישי לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשכ"ח- 1968(להלן - החוק). עובדות המקרה סוכמו על-ידי בית-הדין האזורי כדלקמן: "המנוח, מהנדס בהשכלתו, עובד קבוע במשרד הביטחון באגף ביטוח ותביעות, היה תושב נתניה ונסע מביתו לעבודתו, בקו תל-אביב ובחזרה, בדרך כלל באוטובוס "אגד", שאחת מתחנותיו היא בדרך פתח-תקוה, ביציאה מהקריה. באותו יום מר ונמהר, 2.4.1985, אחר הצהרים, עם גמר עבודתו, לא הצליח לעלות על האוטובוס - דלתותיו נסגרו בטרם עלה עליו. במקום להמתין לבא אחריו, רץ המנוח אחרי האוטובוס, הדביקו לפני הרמזור הקרוב, דפק בדלת הנהג עד שזה נעתר לו; משעלה פרץ ביניהם ויכוח, ובסופו התיישב המנוח ליד מושב הנהג, אך לא לזמן רב, כי ליד צומת תל ברוך נזעקו נוסעים אחדים לטפל במנוח, שהפסיק לנשום. היתה זו הפעם האחרונה שהתובע, בן 56 במותו, עלה על האוטובוס". לתאור האמור נוסיף מתצהירו של אחד הנוסעים באוטובוס, אשר הובא אף הוא בפסק-הדין שבערעור: "לאחר זמן מה פתח הנהג את הדלת והאיש נכנס לאוטובוס, והחל לצעוק לעבר הנהג, בהאשימו אותו שמנע ממנו להיכנס בתחנת הקריה, למרות שהיה מקום באוטובוס, בסגרו בפניו את הדלת. האיש, שאחר כך התברר ששמו X ז"ל, היה מאד נרגז ונרגש, והאשים את הנהג בכך שלא פתח בפניו את הדלת, למרות שהיה מקום פנוי באוטובוס. צעקות אלה נמשכו שעה ארוכה". כמו כן נביא מובאה מתצהיר נוסף שלא צוטט בפסק-הדין שבערעור: "האוטובוס עצר בתחנה ליד הקריה בתל-אביב, נוסעים עלו והאוטובוס החל לנסוע לאחר שהדלת נסגרה, כאשר אדם אחד שהיה בתחנה לא הספיק לעלות לאוטובוס, וצעק לנהג לפתוח הדלת. האוטובוס המשיך בנסיעה, וכאשר הגיע לרמזור הקרוב, במרחק פחות משמונים מטר, עצר והמתין להתחלפות האורות. באותו רגע הגיע חייל, דפק בדלת, הנהג פתח לו, החייל נכנס לאוטובוס, ודלת האוטובוס נסגרה. באותו זמן הגיע בריצה האדם שלא עלה בידו להיכנס לאוטובוס בתחנה, התקרב לאוטובוס וצעק לנהג לפתוח את הדלת. כאשר הנהג לא פתח לו, החל לדפוק בדלת האוטובוס. רק לאחר זמן מה פתח הנהג את הדלת והאיש נכנס לתוך האוטובוס". .2לאחר שהמוסד זנח את טענותיו בקשר לגרסה העובדתית, נותרה, בלשון ביתהדין האזורי, "שאלת השאלות, האם השפעת האירוע הנטען היתה או לא היתה פחותה בהרבה מהשפעת מצבו הרפואי הקודם". בית-הדין מינה מומחה רפואי ולאחר שהתברר שחוות דעת מסוימת לא נשלחה לאותו מומחה, מונה מומחה רפואי אחר - פרופ' בלום, כך שבית-הדין האזורי נעזר, ובצדק, רק בחוות הדעת של המומחה האחר. פרופ' בלום ענתה על השאלות המקובלות, ולאחר מכן השיבה לשאלות הבהרה. לענייננו נביא בלשונה כמה מתשובותיה: בחוות הדעת הראשונה היא אומרת: "כפי שמתואר לעיל ברור שהאירוע בעבודה השפיע על מועד הופעת האוטם. השפעה זו היתה יותר גדולה מפעילויות יום-יומיות אחרות". ובתשובה לשאלות הבהרה היא כותבת: " .3ההתרגשות הקשורה לאירוע באוטובוס גרמה לתחילת שרשרת אירועים (כפי שהוסבר בחוות הדעת הקודמת), שהסתיימה עם הופעת האוטם. זאת אומרת שלגבי החולה הנ"ל, עם עורקים כליליים פגועים, ההתרגשות הקשורה ל"אירוע בעבודה" היתה מכריעה לגבי מועד הופעת האוטם. זאת אומרת, ללא התרגשות זו החולה קרוב לוודאי לא היה מקבל אוטם באותו מועד. .5אלמלא ה"אירוע באוטובוס" יתכן מאוד שהופעת האוטם היתה נדחית למועד אחר, אולם במידה שהחולה היה חי, הוא היה מפתח אוטם בשריר הלב בשלב זה או אחר". 3, בית-הדין האזורי קבע: "לדעתנו לא מדובר באירוע שהוא חריג בצורה חריפה", ואחרי שהוא נותן דעתו לשתי המובאות שהובאו לעיל מחוות דעתה של פרופ' בלום הוא מגיע למסקנה, שהביאה לחריצת הדין לשבט, באמרו: "אין מנוס, לדעתנו, מלקבוע כי השפעת העבודה היתה במקרה זה פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים, הם גורמי הסיכון מהם סבל המנוח". .4בית-הדין הגיע למסקנה כי אין מדובר באירוע חריג כי - "מי שנעזר בתחבורה ציבורית עלול מעת לעת להחמיץ את כלי הרכב, והריצה אחרי אוטובוס, שנהגו היה בלתי אדיב, היתה פרי החלטת המנוח, אף אם ספונטאנית ולא משהו פתאומי שנחת עליו במפתיע". אם כיוון בית-הדין דלמטה, בהתייחסו להחלטה ה"ספונטאנית" לרוץ אחרי האוטובוס, ל"רשלנות" או ל"מעין רשלנות", הרי שאלה לא ישקלו כלל, לאור הוראותיו של סעיף 38לחוק. .5לנו נראה כי ההתרגשות במקרה זה היתה בגדר אירוע חריג בצורה חריפה, אף לגבי אדם הנזקק דרך קבע לתחבורה ציבורית, ואף לגבי אדם מהיר חימה. הדלת נסגרה בטרם עלה המנוח על האוטובוס. לאחר מכן, ליד הרמזור, פתח הנהג את הדלת לחייל והשאיר את המנוח בחוץ. רק לאחר זמן, כשזה לא הרפה ודפק בדלת, הואיל הנהג להעלות את המנוח על האוטובוס. על מידת ההתרגזות יעידו הדברים מתצהירו של מר לאודן, שהובאו לעיל: "היה מאוד נרגז ונרש... צעקות אלה נמשכו שעה ארוכה". .6הצדדים בבית-הדין האזורי בטיעוניהם, ובית-הדין האזורי בפסק-דינו, התייחסו לאירוע כאל "תאונה בעבודה", כמשמעה בסעיף 35לחוק הביטוח הלאומי, אף כי ממסכת העובדות עולה חד-משמעית כי מדובר בתאונה בדרך מהעבודה למעון, שהיא בגדר "חזקת תאונת עבודה". מכוח סעיף 36(1) לחוק. השוני בין השניים חשוב לאור הוראותיו של סעיף 39לחוק, דהיינו, האם "חזקת הסיבתיות" שבאותו סעיף, ישימה אף לענייננו; ועד כמה היא חשובה תעיד "שאלת השאלות" אותה הציג בית-הדין למומחה הרפואי (סעיף 2לעיל). אף בטיעון בפנינו התעלמו באי-כח הצדדים מהעובדה שהאירוע קרה בדרך מהעבודה, עד שהעמדנום על כך וביקשנום להשלים את סיכומיהם. על כך שהרישא של סעיף 39לחוק אינה חלה בענייננו נפסק לא פעם (דב"ע ל/10- 0[1]; דב"ע לט/107- 0[2] ועוד). באותם פסקי-דין נאמר בצורה גורפת ש"חזקת הסיבתיות" אינה חלה על תאונות בדרך מהעבודה וממנה. באת-כוח המוסד, בסיכומיה המשלימים, הבחינה בין הרישא של הסעיף, שבו אין חזקת הסיבתיות חלה, לבין הסיפא, שהיא פרי תיקון לחוק, ולכן תחול אף בעניין תאונות בדרך לעבודה וממנה. אין אנו רואים צורך להכריע בשאלה זו בהליך זה, ונשאיר לעת מצוא את ההחלטה אם גם הסיפא של סעיף 39אינה חלה על תאונות שהן בחזקת תאונות עבודה מכוח סעיף 36לחוק, וזאת מן הטעם שתהא התשובה לאותה שאלה אשר תהא - נגיע לתוצאה זהה. .7המוסד אינו חולק על כך כי ויכוח עם נהג האוטובוס נמנה עם "סיכוני הדרך", ובלשונו (סעיף 7לסיכומים המשלימים) "נהפוך הוא - ויכוחים מסוג זה הם חזון נפרץ בשגרת יומו של נוסע"; ועל כך כי האירוע, דהיינו הוויכוח, היה חריג, עמדנו כבר לעיל. אם נלך לשיטתו של המוסד, עלינו לבחון אם הוכח "כי השפעת העבודה על אירוע התאונה (ולעניינו - השפעת הנסיעה על בוא האוטם) היתה פחותה הרבה מהשפעת גורמים אחרים". מבחן "המאמץ המיוחד" או ה"התרגשות החריגה" נובעת מן: "הכרה בעובדה המקובלת בעולם הרפואה, שלהוציא מקרים נדירים ביותר, אוטם שריר הלב אינו פוקד אלא את מי שמקנן בקרבו, באורח סמוי או גלוי, תהליך תחלואתי המהווה בסיס ורקע לבוא האוטם. את המקום הראשון במחלות אלה תופשת טרשת העורקים בכלל וטרשת העורקים הכליליים בפרט. בעיני הרופא מהווה האוטם אחד השלבים, מהחריפים שבהם, בהתפתחות המחלה, והופעתו צפויה במועד זה או אחר, בכל שעות היום והלילה, בכל מצב, בעת פעולה, מנוחה ואף שינה. עם זאת ידוע, על סמך מחקרים רבים, שאירוע חריג יכול לגרום או לתרום לבואו של אוטם. הכוונה למאמץ פיזי בלתי רגיל ולמתח נפשי (התרגזות או התרגשות יוצא דופן (unusual strain or stress). אם אותו אירוע חריג קורה במהלך העבודה, ובו זמנית או בסמוך לו מופיע האוטם - מקובלת הדעה שקיים קשר סיבתי בין האירוע ובוא האוטם" (דב"ע מו/139-0, פד"ע יח, 315, 324). בשני מקרים בולטים שנדונו בשנים האחרונות, הוכר אוטם שריר הלב כתאונה בעבודה לאנשים שהיו בעלי סיכון אישי גבוה ביותר (דב"ע מו/139-0, [3], הנ"ל בע' 318; דב"ע מו/37- 0[4], בע' 80), למרות שבשניהם קבע מומחה רפואי כי "השפעת האירוע בעבודה על הופעת המחלה היתה פחותה הרבה מאשר השפעת המחלה הקודמת" (דב"ע מו/37- 0[4], הנ"ל בע' 81). ו"אכן היתה השפעה מסוימת של האירועים בעבודה (ההתרגזות בעקבות הוויכוח)... על הופעת האוטם במועד שבא, אך הרבה פחות מהתנאים האישיים שהיו בתובע..." (דב"ע מו/139- 0[3], הנ"ל בע' 319). במקרה שלפנינו קיימת קביעה חד-משמעית של המומחה, על פיה "ברור שהאירוע בעבודההשפיע על מועד הופעת האוטם" וכי "ללא התרגשות זו החולה קרוב לודאי לא היה מקבל אוטם באותו מועד", ובהמשך "יתכן מאוד שהופעת האוטם היתה נדחית למועד אחר" (כל ההדגשות הוספו). הקובע אינו עצם בוא האוטם, אלא בואו במועד שבא, ובלשונו של השופט ברונשטיין מאריזונה: "לסיבתיות משפטית מספיק להראות שלולא הדחיפה יכול היה אותו אדם להמשיך ללכת לפחות צעד אחד נוסף" ( 382,tatman v. Provicinal homes Donald6-. 575D 2p[5]). .8אם גם הסיפא של סעיף 39אינה חלה על תאונות מכוח סעיף 36לחוק - הרי שברור שהתאונה ארעה "תוך כדי נסיעתו של המבוטח... מן העבודה למענו... ועקב נסיעתו... זו". .9מכל האמור עולה כי דין הערעור - להתקבל ואנו קובעים כי תאונה בעבודה גרמה למותו של המנוח. המוסד ישלם למערערים הוצאותיהם בשתי הערכאות, בסך של 200, 1ש"ח בצירוף מע"מ.תאונה בדרך / חזרה מהעבודההתקף לב / אוטם שריר הלבאוטובוס