קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא זיכוי מעבירת אי שמירת מרחק:   מזכה הנאשמת מחמת הספק.   ואלו נימוקי הזיכוי: 1. הנאשמת הואשמה כי בתאריך 26.12.01 שעה 17:00 נהגה בחוסר זהירות במכוניתה הפרטית, מס' רישוי 84-838-49 (להלן - "הרכב") ביציאה מבסיס פו"מ, גלילות, לכיוון הרב מכר במקום וכתוצאה מאי שמירת מרחק מרכב פרטי סובארו ג'סטי מ.ר. 03-250-57 (להלן - "הסובארו") אשר עצר בתמרור "עצור" לפני רכב הנ', פגעה בו וגרמה חבלות לנוסעת בסובארו ונזק רכוש לסובארו, ולאחר מכן לא מסרה פרטיה למרות מעורבותה בת.ד. - כעבירות על תקנות 21 (ג) + 49 (א) לתקנות התעבורה בזיקה לסעיף 27 ב' לפקודת התעבורה וכן כעבירה על תקנה 144 (א) (3) לתקנות התעבורה בזיקה לסעיף 32 (1) לפקודת התעבורה.   2. בתשובתה לכתב האישום הנ' הודתה רק בבעלותה ברכב וכפרה בכל יתר עובדות כתב האישום, כאשר היא טוענת כי לא היתה מעורבת בכל תאונת דרכים במועד הנטען ומעוררת טענת אליבי. להוכחת האישומים המאשימה הביאה הראיות הבאות:   עדות הגב' תמי רגב (להלן - "ע.ת.1") נהגת הסובארו אשר העידה בח.ר. כי בהמתינה ביציאה מבסיס פו"מ, לפני תמרור ב- 37, חשה שרכב נתקע מאחורה. בקשה שיעצרו אחרי הפניה וכך היה וביקשה פרטי נהגת אותו רכב אך סורבה. בעקבות זאת רשמה המספר על ידה כאשר חזרה לרכבה והחלה בנסיעה ובהגיעה לביתה העתיקה המספר על פתק ת/1. לדבריה נגרם נזק של 650 ₪ לפי הערכה, אשר לא הוגשה ובפועל לא ידעה פרטי הנזק. בהמשך אישרה כי ברכב נהגה חיילת במדים עם שער ארוך ומתולתל. בח.נ. הודתה כי בהודעתה במשטרה אמרה ששער החיילת היה חום ארוך בלבד וכי לא היה על רכבה כל סמן צבע מהרכב הפוגע. בתשובה לשאלותי הודתה כי אינה מזהה בודאות את הנ' נהגת הרכב הפוגע.   עדות הגב' שירלי כהן (להלן - "ע.ת.2") חברתה של ע.ת.1, שנסעה ברכבה וישבה במושב קידמי לצידה. בח.ר. הדגישה כי בעת שע.ת.1 היתה בהמתנה הרגישה "מכה חזקה" באחורי הרכב. הרכב עצר וע.ת.1 יצאה לעבר נהג הרכב הפוגע ושוחחו ביניהם ואח"כ חזרה לרכב, פנתה שמאלה ועצרה וכך נהג גם הרכב השני. היא טענה כי קיבלה מכה בגב ושמעה ממקום מושבה כי ע.ת.1 לא מקבלת פרטים ויצאה והצטפה אליה בדרישת הפרטים שלא נענתה. היא העידה כי אמרה לנהגת כי קיבלה מכה. אמנם נתנה תיאור הנהגת במשטרה אך כאשר הבחינה בנ' מחוץ לבית משפט היה לה רושם בלבד כי מדובר באותה נהגת. בח.ר. כאשר הקשו עליה בנושא התאונה כבר ידעה ב - 100% לזהות צבע השער חום שחור והוסיפה גם את טון דיבור הנ'. אך עם זאת ציינה בח.ר. כי מבנה גופה היה בינוני רזה וכאשר נשאלה על ידי בית משפט לגבי מבנה הגוף שלא תאם המציאות, תרצה זאת כענין של סמנטיקה.   עדות יצחקי רס"ב (להלן - "ע.ת.3") אשר הציג המיזכר ת/5, בדיקת רכב הנ' מ - 13.1.02.   ת/1 - הפתק עליו מס' רכב הנ'.   ת/2 - תיעוד רפואי המתיחס לתלונת ע.ת.2 בפני הרופא באיכילוב. ראוי להדגיש כי למרות שבעדות ציינה כי קיבלה מכה רק בגב, הרי בתיעוד מתלוננת על ריבוי מיחושים שאין בינם לבין המכה בגב כל קשר.   ת/3 - הודעה ראשונה מפי הנ' מיום 13.1.02 שם נחקרה והכחישה כל מעורבות בתאונה, תוך הדגשת אליבי, לפיו שהתה במועד הרלוונטי בבסיס ועל כך יכלו להעיד הממונים עליה.   ת/4 - הודעה נוספת באת"ן מ - 13.2.02 שם חזרה על טענותיה בת/3 תוך הכחשת כל קשר לאירוע או אפשרות למעורבות רכבה בתאונה.   ת/5 - מזכר יצחקי לפיו לא מצא כל עדות לנזק תאונה ברכב הנ'.   הנ' מסרה גירסתה תחת אזהרה ובח.ר. אישרה תוכן ת/3 ו - ת/4 תוך הדגש כי במועד הנטען, שהתה רצוף במטבח היחידה, כאשר רכבה בחניה ומפתחותיו בתיק שלה. נסיון ב"כ המאשימה לסתור עדותה והודעותיה בח.ר. - לא העלו פרי. יתר על כך, זיהויה ע"י ע.ת.1 או ע.ת.2, יוחס לתפקודה כטבחית ראשית בפו"מ, שכ"א הכיר אותה היטב ומאידך טענה כי הן לא זיהו אותה בפועל.   לשאלותי מסרה כי במועד הרלוונטי שירתו בפו"מ כ- 70 חיילות סדירות, לבושות מדים.   3. ב"כ המאשימה ביקשה הרשעתה על סמך עדויות ע.ת.1 וע.ת.2 כאשר היא סומכת על צבע רכב הנ', והתיאור שנתנו לגבי הנהגת, למרות שאחת מהן לא היתה ודאית בכך. הנ' ביקשה לזכות אותה.   4. לאחר שמיעת העדים, התרשמותי מאופן מתן עדותם, עיון במוצגים והערכת חומר הראיות, הגעתי למסקנות הרלוונטיות לנדון, כדלקמן:   א. טענת האליבי מפי הנ' - בתאריך 13.1.02 הנ' נתבקשה למסור הודעה המיחסת לה מעורבות בתאונה מ - 30.12.01 ולאחר הכחשתה, חזר החוקר והתיחס לתאונה מ - 26.12.01. הנ' הכחישה כל מעורבות בתאונה מאותו יום וטענה לאליבי לפיו, רס"ר המחנה המקיים רישומי יוצאים ונכנסים לבסיס פו"מ, שם שירתה במועד הרלוונטי יכל לאשר כי באותו יום שהתה בבסיס משעות הבוקר עד 18:45 ברציפות.   אליבי זה לא נסתר בח.נ. ולא הובאה כל ראיה להזמתו.   בפועל קיימת חזרה עליו גם בת/4 מ - 13.2.02.   גם המאשימה שהיתה ערה לסבירות האליבי בחרה ליחס לה את המעורבות בתאונה מכח חזקת הבעלות לפי סעיף 27 ב' לפק' התעבורה ודי בכך כדי להגיע למסקנה כי בנסיבות האמורות, למאשימה לא היתה כל ראיה מעל לכל ספק סביר כי הנ' נהגה ברכב במועד הרלוונטי.   יתרה על כך, עצם ההתיחסות לסעיף 27 ב' לפק' התעבורה, יש בה כדי לרמוז כי החוקרים בדקו ואימתו את האליבי הנטען על ידי הנ'.   ב. זיהוי הנ' כנהגת הרכב הפוגע - כבר בתשובת ע.ת.1 לשאלותי, האחרונה נטעה בלבי הספק בזיהוי הנ' כנהגת הרכב הפוגע, כאשר העידה: "...אינני מזהה אותה בודאות עם הנהגת של הרכב שפגע בי".   יתר על כך, בח.נ. הודתה כי בהודעתה במשטרה לא איזכרה כי שערה היה מתולתל, כפי שאיזכרה בעדות לפני, בסיפא הח.ר.   מכאן, אין בעדות ע.ת.1 כמעורבת ישירה באירוע, אשר שוחחה בשתי הזדמנויות עם הנהגת הפוגעת, כדי לזהות הנ' עם אותה נהגת. ע.ת.2 אשר ישבה ליד ע.ת.1 ויצאה רק פעם אחת מהרכב וראתה הנהגת בזמן חשכה כאשר עמדה ליד רכבה, הגדירה שער הנהגת "כאסוף בקוקו". לא שמעתי תאור זהה מפיה של ע.ת.1 שהיתה לה הזדמנות כפולה להתרשם מהנהגת ולא יכל להיות ספק כי לו היה קוקו היתה מציינת זאת בעדותה לפני. יתר על כך, היא הגדירה מבנה גוף הנהגת הפוגעת "בינוני רזה" בעוד הנ' לפני היא נמוכת קומה ומלאה. מפיה לא היה זיהוי מוחלט גם בבית משפט כאשר אמרה בסיפא בח.ר.: "...והיה לי הרושם שזו היא..." (הדגשה שלי - י.ג.) לאחר שהבינה משמעות מונח זה מצאה הזדמנות בח.נ. להדגיש זיהוי ב - 100%, כאשר הפעם היא גם מזהה קול וטון דיבור שלא אוזכרו כלל בח.ר.   מכאן, גם ע.ת.2 לא שכנעה אותי בעדותה, כי קיימת זהות בין הנהגת הפוגעת לבין הנאשמת לפני.   ג. זיהוי הרכב הפוגע - ע.ת.1 העידה בח.ר. כי רשמה מס' הרכב הפוגע כאשר חזרה לאוטו ונסעו ואז תוך אותה נסיעה, רשמה המספר על היד. לא שמעתי מפיה כי הרכב הפוגע הקדים אותה ואז "לקחה המספר" ויש להניח שלקחה המספר כאשר הביטה במראה הפנימית, מבט שאינו יכול לאפשר רישום נכון בשים לב למשתקף בו ואופן ההשתקפות. ע.ת.1 גם לא העידה על איזה חלק מידה רשמה המספר - על גב היד או על כף היד, שכן רישום על כף היד יכל להשתבש תוך אחיזה בהגה המכונית. יתרה על כך, העתקת המספר על הפתק, אינו מוכיח כשלעצמו כי אותו מספר נרשם בפועל ביד.   ואם לא די בכל הספיקות שצויינו לעיל, ראוי להדגיש כי ע.ת.2, אשר ישבה ליד ע.ת.1 עם חידוש הנסיעה, לא העידה כי ע.ת.1 רשמה מספר הרכב הפוגע בכל שלב משלבי האירוע. מאידך ע.ת.2 מסרה צבע הרכב, כצבע בורדו ואילו ע.ת.3, יצחקי, בוחן התנועה הגדיר אותו בת/5. "צבע רכב אדום ישן". כאשר אני מצרף לעובדה זו את ממצאי בדיקת הרכב על ידי יצחקי בת/5, המעידים על העדר כל נזק תאונתי ברכב הנ', ביחד עם הערה בכתב ידו בתחתית ת/3 ועדות ע.ת.2 כי המכה היתה "חזקה" בחלק אחורי של רכב ע.ת.1, אין מנוס מהמסקנה כי מדובר ברכב אחר מאשר הרכב המצוי בבעלות הנ'. דהיינו האפשרות שע.ת.1 טעתה ברישום הרכב הפוגע, הנה אפשרות כמעט ודאית או לכל הפחות מעוררת ספק בראיות הזיהוי של המאשימה, עד כדי זיכוי הנ' מהעבירות המיוחסות לה.   ד. אמינות ע.ת.1 ו - ע.ת.2 - שתי עדות התביעה האלה הן עדות "מעונינות" בתוצאות הדיון לפני ומכח "ענין" משותף זה, יש להתיחס לעדותן בזהירות כאילו בעדות יחידה מדובר. התרשמתי מעדותן שאין כל ודאות בפיהן לגבי זהות הנהגת, כפי שאין כל ודאות לענין מספר הרכב הפוגע. הנ' מהווה אחת מ - 70 חיילות במדים המשרתת באותו בסיס והאשפרות לזיהוי מוטעה, הנה סבירה ביותר גם בהתחשב בשעת האירוע והראות באותה עת. סביר בעיני שבתוך קהל של 70 חיילות סדירות, מספר החיילות עם שער שחור חום, פנים שחומות ומשקפיים, יהא מספר ניכר וזאת גם אם אתיחס לעדות ע.ת.2 כי מדובר בבעלת גוף בינוני רזה, שאין הנ' עונה לתיאור זה, שלא הופיע בעדות ע.ת.1.   ה. אשר למספר רישוי הרכב הפוגע - ע.ת.2 לא העידה כי ע.ת.1 לקחה המספר בעת תחילת נסיעתן או בכל מועד רלוונטי ולא שמעתי מפיה שהיא עצמה עשתה נסיון לעשות כך, למרות שטענה למכה חזקה שגרמה לה חבלה. מאידך לא שוכנעתי ע"י ע.ת.1 כי רשמה את המספר תוך מבט עליו אלא לאחר שנסעה מהמקום ותוך נסיעה, כך שאפשרות הטעות, אפילו בספרה יחידה, קיימת בסבירות כלשהי. אמנם ע.ת.2 העידה כי מדובר ברכב תוצרת דהייטסו, אך ע.ת.1 לא הגדירה תוצרת הרכב וחסר זה בראיות עדות המאשימה, פוגם באמינותן.   מכאן, בשים לב לתמיהות בין עדות ע.ת.1 לבין עדות ע.ת.2 כאמור לעיל, כאשר אף אחת מהן אינה "מושלמת" ומשכנעת, איני מוכן להגיע למסקנה, כי יש בעדותן להוכיח, מעל לכל ספק סביר, הקשר בין רכב הנ' לבין הרכב הפוגע או לענין זהות הנוהגת ברכב הפוגע.   אדגיש כי האליבי שהציגה הנ' לענין המצאות הרכב בחניה נתמך בעדות ע.ת.3 בת/5, ממנו עלה כי הרכב של הנ' לא היה מעורב בתאונה.   ה. אמינות הנ' - האחרונה מסרה גירסה זהה בשתי הודעותיה: ת/3 ות/4 ועדותה בח.ר. לא נסתרה בח.נ., למרות נסיונות ב"כ המאשימה. יתר על כך, בידי המאשימה היו כל האפשרויות להזים עצמה, לרבות טענת האליבי שלה ושל רכבה באמצעות רישומי היוצאים והנכנסים לבסיס פו"מ, המתנהל על ידי השומרים בשער.   בצה"ל ובמיוחד במחנה פו"מ, אליו הכניסה והשהיה בו הן לפי היתר מיוחד, רושמים לא רק מספרי רישוי רכבים נכנסים אלא גם יוצאים לצד שמות הנהגים והשעה.   גם דברי עדות הנ' כי הרס"ר של המחנה יכל לאשר שהיה שלה ושל רכבה עד שעה 18:45, לא נבדקה על ידי המאשימה.   התרשמתי מעדות הנ' לפני כי אכן במועד הרלוונטי היא ורכבה היו בשטח הבסיס הצבאי, ללא כל קשר לתאונה הנדונה.   יתר על כך, העובדה שלא נמצא ברכב הנ' כל נזק תאונתי, שולל קיומה של תאונה עם נזק פנימי לסובארו, אשר ע.ת.1 כלל לא ידעה להסביר מהותו ולא הוצגה בפני כל הערכה לנזק כזה או חוות דעת מתאימה.   ו. בעימות בין גריסת המאשימה לבין גירסת הנ', לא יכולתי לשלול עצם קיום גירסת הנ' ודי בכך כדי לעורר בלבי ספק בראיות המאשימה, אשר אפילו היו מושלמות ומשכנעות, היתה הנ' נהנהת מהספק עד כדי זיכוי.       5. סוף דבר - על סמך האמור לעיל ומחמת הספק שהתעורר בליבי בראיות המאשימה מפי ע.ת.1 ו - 2 אני מזכה הנ' מהעבירות המיוחסות לה עפ"י סעיף 27 ב' לפקודת התעבורה וכפועל יוצא גם מעבירה על תקנה 147 (א) (3) לתקנות התעבורה.משפט תעבורהתאונת דרכיםשמירת מרחק