קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא זכויות סבתא כלפי נכדיה: .1המדובר בבקשתה של סבתא לקבוע הסדרי ביקורים וראיה אצל 3נכדותיה, ילידות פברואר 1976, ינואר 1977, ואוקטובר .1978משמע הנכדות הן בגילאים שנה וחצי עד ארבע. המשיבה היא אם הבנות - הנכדות ועילת הבקשה נעוצה בסעיף 28א' לחוק הכשרות המשפטים והאפוטרופסות תשכ"ב- 1962[4], שכן בנה של הסבתא, שהוא אבי הנכדים, נרצח ב- 14.6.78(על הנסיבוח להרצחו אין חומר בתיק). ולפיכך נתמלאו לכאורה התנאים שבסעיף 28א'. .2הוזמן תסקיר סעד וזה הגיע ערוך ליום 5.4.80, ובו תיאור מלא ומפורט של מערכת היחסים במשפחה תוך התייחסות לסבתא, לאם, למשפחה המורחבת ולנכדות. העו"ס ביקרה בבתים אצל המפורטים לעיל, שוחחה עם כולם וקיימה התיעצות עם פסיכולוג בכיר, מנהל התחנה הפסיכולוגית באור יהודה. התסקיר הוא איפוא פרי כל אותם ביקורים, פגישות והתיעצויות. באשר לסבתא, ביררה העו"ס כי על-פי גרסתה (של הסבתא) גם לפני שנרצח הבן המנוח, לא היו יחסים תקינים בין בני הזוג והיא תולה זאת בהורי האשה, תוך שהיא מאשימה את האלמנה עצמה ברצח שהוא לדעתה תוצאה של הזנחה מצד האלמנה. טענות אלו טענות קשות מאד (ובפרט שאיש לא טוען בכתבי הטענות כי יד האלמנה במות בעלה) ומובן שאינן תורמות ליצירת אווירה רגועה, משפחתית והיא מאמתת לחלוטין את תיאורה של האלמנה בתצהירה שלה בדבר האווירה העכורה והקשרים הרעים עם החמות השכולה. יצויין שהנכדה הצעירה נולדה לאחר מות אביה והאלמנה קראה אתה על שמו ולזכרו כך שיתכן והאשמות הסבתא פוגעות ביותר באלמנה. הסבתא העלתה בפני העו"ס סיבה נוספת למתחים והיא קיום טענות כספיות בהקשר לירושת המנוח, הסבתא קושרת את סירוב האלמנה להראות לה את הנכדות עם דרישותיה הכספיות. עוד אמרה הסבתא לעו"ס, כי ניסתה כמה וכמה פעמים לבוא לבית האלמנה ולראות את הנכדות ותמיד גורשה משם בקללות ובבושת פנים. אין בדעתי לקבוע ממצאים אלו טענות הן צודקות ואלו טענות אינן צודקות, די להתרשם מן האווירה וממוקדי המתיחות השונים כדי להגיע להכרעה בנושא המידי העומד לדיון. מטעם זה אין צורך לפרט את הטענות השונות של האלמנה בתצהירה, שכן עיקרי הדברים מתאמתים מדבריה של הסבתא כפי שמסרה אותם לעובדת הסוציאלית. "עיקרי הדברים" משמע, העילות למריבות ולמוקדי המתיחות ועצם קיומם. כאמור התייעצה העו"ס עם פסיכולוג ודבריו פורטו בתסקיר כדלקמן: "אין טעם היום לחשוף את הנכדות למעמס רגשי מיותר. גם כעת הן עדות לקונפליקט בין שתי הסבתות והאם, דבר שמהווה מעמסה רגשית מיותרת. אם נרשה לסבתא (חמות) להפגש איתן כיום, יש סכנה שיהפכו לצד אקטיבי בסכסוך המשפחתי ועליהן יושלכו רגשות האשמה והתוקפנות מצד שני הצדדים. יש חשש שאותן נכדות צעירות ייחשפו ללחצים, השמצות, ושטיפות מוח בין משפחתיות, נטל אותו אינן מסוגלות לשאת בשלב הזה. קיימת האפשרות, לכשיגדלו, לאפשר מפגש עם הסבתא (חמות), זאת לאחר שיחות הכנה עם האם להפחתת ההתנגדות כלפיה". העובדת הסוציאלית פירטה בתסקיר כי הנכדות קשורות מאוד אל אמן ואל משפחתה המקורית והכל מטפלים בהן "במסירות מעל ומעבר". מששאלה העו"ס בעת ביקור בית את הנכדות אם הן רוצות לנסוע ולבקר את הסבתא השכולה, פרצו שתי הגדולות (בת הארבע ובת השלוש) בבת אחת בבכי. לאור האמור המליצה העו"ס לדחות לפי שעה את הבקשה עם כל הכאב שבדבר ולשקול התערבות טיפולית לכשהבנות תגדלנה ובכך להפחית את התנגדות האם ולאפשר את המפגש בין הסבתא לנכדות. .3כאמור אין בדעתי לקבוע מימצאים אם העובדות שטוענת להן הסבתא הן נכונות, או העובדות שטוענת להן האם הן נכונות, די באווירה ודי במערכת היחסים העכורה כדי לשקול את התוצאות לאור חוות-הדעת של העו"ס והפסיכולוג אשר עמו התייעצה. איש מן הפרקליטים לא ביקש לחקור על התצהירים או על התסקיר ואכן נהגו הפרקליטים בתבונה, שכן חקירות שכאלה לא יכלו לתרום מאומה, הן היו מעכירות את האווירה ומעמיקות את הקרע ולא היו עוזרות בשכנוע בית המשפט שהאוירה כיום מתאימה לעריכת פגישות. זאת לדעת, כי לתסקיר הסעד משקל יתר לאור הוראות חוק הסעד (סדרי דין בעניני קטינים, חולי נפש ונעדרים) תשכ"ו- 1955[5]. על-פי אותו חוק, התסקיר מהווה הן עדות לגבי עובדות שבשטח, הן חוות דעת בתחום מדעי ההתנהגות והחברה והן במידה מסויימת יצוג עמדתם של הקטינים והבאת משאלותיהם ועמדותיהם בפני בית המשפט. עדות זו היא יוצאת דופן מבחינת החוק ומוענק לה משקל מיוחד מאותו טעם שהיא ניתנת על ידי מומחה ומבוססת על חקירות רציניות במקום אירועיהם שלהדברים ובאווירה השונה לגמרי מן האווירה שבאולם בית המשפט. אך טבעי הוא שממעטים לבקש לחקור פקידי סעד כאשר התסקיר עצמו ערוך ומפורט כהלכה, הוא חד משמעי ומפרט את מקורות האינפורמציה ואת הנימוקים אשר מנחים את בעל התסקיר בהבעת מסקנתו. .4 מושכל ראשון כי כל מה שקשור לזכויות ראיה וביקורים, איננו בבחינת הקניית זכויות להורה במובן המקובל של המילה. יוצאים מתוך הנחה שטובתם של ילדים שיישמר הקשר שלהם עם הורה לא-מחזיק. מלומדים נוהגים לומר, כי אותן זכויות בעניני ראיה וביקורים הנידונות בערכאות על-פי יוזמתם של הורים, אינן למעשה אלא זכויות תביעה בלבד עבור הילדים, אולם לא זכויות מהותיות למי שתובע לראות או להפגש עם הילד, או הילדים. הזכות היא להפעיל את המערכת כדי לשרת את טובתם של הקטנים ולא את טובתם של הגדולים, שכן להם עצמם אין זכות אלא לתבוע בעד הקטנים. רעיון זה הובהר בצורה קולעת במאמרו של פרופ' benjamin henszey: What is the best:וcuatodial parent-visitation by a non" ."[7] ?Inerest doctrine ביחוד בעמודים 214-.215 המאמר משקף לכאורה את הלך הדיעות בארצות הברית, אולם אותו כיוון של מחשבה נראה שהוא אוניברסלי, אפשר למצאו גם בספרו של ד"ר שרשבסקי דיני משפחה [8] (מהדורה שניה, בעמ' 380, 381, 384) ספר האמור לשקף את דיני ישראל והמשפט שבארץ. בעמ' 381, מסכם ד"ר שרשבסקי באומרו: "... מדובר איפוא מבחינה משפטית לא בזכות ההורים אלא בחובתם שקיומה דרוש למען הילד". ר' גם בג"ץ 696/79 [1] בעמ' 828בענין שמידט נ' ביה"ד הרבני האזורי תל-אביב וכן בג"ץ 85/55 [2], בעמ' 1943, 268, 269בענין דרעי נ' יו"ר הול"פ (כי זכות ההורים לתבוע החזקת בנם היא מכוח הבן עצמו). לא מדובר בענין של שכר ועונש בענינים כאלה ודוגמא לכך ניתן למצוא בע"א 4/77 + 232/77פלוני נ' פלונית [3]. באותו ענין הכשיל אב כל קיום קשר בין הילדים שבהחזקתו לבין אמם, חרף החלטות של בית המשפט, ובכל זאת לא מצא בית המשפט למרות מאמציו הרבים שעשה לקבוע ולכפות הסדרי פגישות בין האם (שהיתה הצד "התם") ובין הילדים. .5בשנת תשל"ו תוקן חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות תשכ"ב 1962[6] וכך נוסף סעיף 28א', הקובע כדלקמן: "מת אחד ההורים של קטן, רשאי בית המשפט לתת הוראות בענין המגע בין הורי המת לבין הקטין". סעיף זה הוחק בעיקר נוכח מספר הולך ורב למרבה הצער של הורים שכולים ממלחמות ישראל והתעוררות קשיים בשמירת הקשר שבין ההורים השכולים ובין נכדיהם. ספק אם יש באותו סעיף כדי לקבוע נורמה חברתית חדשה שכן מצוות כיבוד הורים כולל הורי הורים היא מצווה עתיקת יומין הסעיף בא איפוא להדגיש מצווה זו ולהעלותה בדרך סטטורית על ספר החוקים, תוך הענקת זכות עמידה לדיון (locus standi) לסב או סבתא שכולים. אין לראות בסעיף זה משום סטיה מעקרון העל של טובת הילד בכל הקשור בעניני ילדים, היפוכו של דבר: הכוונה היא להתאים דרכי התנהגות כאמור לעיל עם טובתו של הלד ולשלבם עמה. ולפיכך ההורה השכול לא יכול להציג עצמו כמעין בעל-חוב התובע זכויות מכלתו (שהיא עצמה אלמנה) ומן הילדים. אין כאן שני צדדים המתדיינים זה עם זה, אלא ישנם מבוגרים האמורים לדאוג לטובת הילדים ולהביא ענינם בפני בית המשפט. מבחינה זו אין בסעיף 28א' משום חידוש בתפיסה של מהות זכויות הביקורים והראיה, כל שיש בו הוא הוספת אדם נוסף ברשימת הרשאים להביא ענינם של הילדים בפני בית המשפט, תוך יצוג אותו אספקט כי ראוי לקיים קשרים בין סב וסבתא שכולים לבין נכדיהם. .6כפי שביחסים שבין הורים וילדים ראויה הכשרה וראוי טיפול לבר-משפטי, כך וביתר תוקף נחוצה הכשרה ונחוץ טיפול כאשר מבקשים לקיים ולבסס קשר בין יוצאי דורות לא צמודים, היינו, בין סב ונכד. בעוד שהקשר בין הורים לילדים הוא לעיתים אינסטינקטיבי ואין צורך להחדרו להכרה, הרי הקשר בין סב ונכד איננו חדור עד כדי כך בהכרה ולכן נחוצה למקרה כזה הכשרת יתר של הקרקע קודם הפניה לערכאות ואכיפת הקשר בדרך שיפוטית. אותו טיפול ואותה הכשרה נחוץ שייעשו אצל כל הנוגעים בדבר, היינו, אצל הסבתא, אצל האם ואצל הילדים. טיפול אצל אחד מהשלושה בלבד איננו מספיק. במקרה דנן נראה בעליל כי שום טיפול לא נעשה ולא נתבקש בענין דנן. עצם הצגת הבעיה אצל הסבתא מעידה שאיננה מודעת לעקרון של טובת הילדים. היא חייבת לנהוג ריסון עצמי והתאפקות תוך הבלגה על רגשותיה בין שהיא מאמינה בדברים שאמרה לעו"ס, לא כל שכן אם הדברים אינם נכונים מבחינת האמת האוביקטיבית. קשה לעלות על הדעת קיום פגישות עם ילדים קטנים כאשר האווירה שמסביב רווית מתח ושנאה ולא בכיוון אחד בלבד אלא באופן דו-כיווני. אין כמו הילדים היודעים לחוש את שהמבוגרים מבקשים להסתיר מהם. .7על כן אינני רואה טעם ותכלית להורות כבר עתה על תחילת טיפול כאשר אצל הסבתא עדיין נחוצה הכשרה והיא עצמה עדיין אינה בשלה לקיומם של אותן פגישות. וכאשר התגובה אצל הילדות נוכח הזכרת שמה הוא פריצה בבכי. אכן מקובל לחשוב, כי אין להשהות טיפול אצל קטנים כאשר רוצים לשנות מצב. במילים אחרות: חלוף הזמן אינו בהכרח מרפא לכל התחלואים. אולם בכ"ז קיים סדר עדיפויות. ומול העקרון של כיבוד הורי הורה והקשר הרצוי בינו ובין נכדיו, קיים הצורך של הענקת יציבות ובטחון לילדים כזאת ניתן לעשת רק באוירה שלווה ורוגעת. מבחינה זו קודמת המסגרת המשפחתית המצומצמת עם האם שבמחיצתה הילדות גרות למסגרת המורחבת הכוללת את הסבתא השכולה. הנסיבות בפירוש יוצאות דופן ואינן כאלה כפי שנצפו דרך שגרה בעת שהוחק סעיף 28א' (היינו, משפחות שכולות ממלחמות ישראל שהכל אבלים מבלי להאשים זה את זה) ועל כן אין לקבוע שיטה אחידה או דפוסים אחידים ביישום הוראות סעיף 28א' והנובע ממנו. העו"ס, בסיום תסקירה מתייחסת אל האם ומטעימה שנחוץ על ידי שיחות להפחית את התנגדותה לפגישות. הפסיכולוג מזכיר אף הוא גורם זה אולם מוסיף את גורם הילדים שאין לחושפם ללחצים. ניתן וראוי להוסיף גם את גורם הסבתא שגם היא חייבת להתגבר על רגשותיה ולמתן את תגובותי. בין העקרון של יצירת קשר בהקדם בין הסבתא לבין הנכדות לבין העקרון של החדרת שלווה ובטחון אצל הבנות, עדיף עלפי סדר העדיפויות השיקול השני וממילא אין מנוס מדחייה לפי שעה בטיפול ליצירת הקשר בין הסבתא לבין הנכדות כפי שמובע בבהירות בחוות הדעת הפסיכולוגית שצוטטה בתסקיר הסעד. מטעמים אלה נראה לי שיש לאמץ את האמור בתסקיר ואין מנוס מדחיית הבקשה, שכן לא הגיע הזמן לעריכת הפגישות ולטיפול אינטנסיבי באותו ענין. .8הבקשה נדחית. אין צו להוצאות. זכויות סבים וסבתות (דיני משפחה)