לפי סעיף 62א(א) לפקודת בתי הסוהר, תשל"ב- 1971[2], רשאי אסיר להגיש עתירה "נגד רשויות המדינה ואנשים הממלאים תפקידים על-פי דין בכל ענין הנוגע למאסרו או למעצרו". משמע בכל עניין הנוגע לתנאי המאסר או המעצר, או זכויות וחבויות של האסיר או העציר בהתאם לפקודת בתי הסוהר, ולא בענין שהביא את האסיר או העציר אל תוך כתלי הכלא. קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא זכות אסיר להגיש עתירה: א. זו היא עתירת אסיר ליתן צווים המחייבים את משטרת ישראל ושני בעלי תפקידים בה להגיש כתבי-אישום נגד חשודים מסוימים וליתן לעותר אפשרות לעיין בחומר החקירה. עניינו של העותר בחקירת החשודים הוא היותו המתלונן שהגיש את התלונה נגדם ואמונתו שהגשת כתבי-האישום נגד החשודים הנ"ל היתה מביאה להקלה בעונשו. ב. עתירה זו איננה נוגעת למאסרו או למעצרו של העותר כאמור בסעיף 62א(א) לפקודת בתי הסוהר (נוסח חדש) תשל"ב- 1971[2], אלא להתנהגות המשטרה כלפי אחרים. השפעתה של התנהגות זו על מידת העונש שניגזר על העותר אינה נושא לדיון לפי סעיף 62א(א) הנ"ל, אלא לערכאת הערעור שתדון בערעור שהגיש, אם הגיש, העותר על גזר-דינו אם תמצא לנכון לשמוע טיעוני העותר בעניין זה כנימוק להקל בענשו. לפי סעיף 62א(א) לפקודת בתי הסוהר, תשל"ב- 1971[2], רשאי אסיר להגיש עתירה "נגד רשויות המדינה ואנשים הממלאים תפקידים על-פי דין בכל ענין הנוגע למאסרו או למעצרו". משמע בכל עניין הנוגע לתנאי המאסר או המעצר, או זכויות וחבויות של האסיר או העציר בהתאם לפקודת בתי הסוהר, ולא בענין שהביא את האסיר או העציר אל תוך כתלי הכלא. ג. הסמכות לדון בעתירה היא לבית-הדין הגבוה לצדק (בג"צ). שקלתי בדעתי אם מן הראוי להעבירה לדיון לבית המשפט העליון בשבתו כבית-דין גבוה לצדק, והגעתי למסקנה שמוט שהעותר יגיש את עתירתו לבית המשפט העליון כדי שיוכל לנסחה ולהרחיב ביריעת הדברים, כפי שימצא לנכון, אם ימצא לנכון, לעשות כן. ד. דנתי בעתירה בלשכתי, בהיעדר הצדדים, כאשר הונחה עתירה זו, יחד עם עתירות אחרות, על שולחני. הואיל והגעתי למסקנה שהעתירה על פניה אינה מגלה עילה, החלטתי ללכת בעקבות בית המשפט העליון בבג"צ 331/80 (פ"ד לד(4) 113, 114) [1] שפסק בעתירה לצו על תנאי שהוגשה אליו: "העתירה אינה מגלה על-פניה עילה לדיון בבית-משפט, ואנו דוחים אותה מבלי להזמין את העותר". פסיקה זו ניתנה בוודאי בהסתמך על תקנה 5לתקנות סדר הדין בבית המשפט הגבוה לצדק, תשכ"ג-1963, [3]. התקנה ופסק-הדין מלמדים שכאשר על-פני העתירה - אין עילה, אין זו פגיעה בצדק, כאשר העתירה נדחית ללא שמיעת העותר. בענייננו, ברור שאין עילה לעותר עפ"י סעיף 62א(א) לפקודת בתי הסוהר, תשל"ב- 1971[2]; לא היה מקום להגיש עתירה זו לבית המשפט המחוזי, ולא היה צורך לקבלה בבית-משפט זה, כפי שאין מקבלים בבת-משפט השלום תביעות על סכומים שהם מעבר לסמכותו, ובבית המשפט העליון אין מקבלים תביעות למיניהן. על-כן אני מחליט למחוק את העתירה. ה. בהתאם לתקנה 17א' לתקנות בית המשפט (אגרות) תשל"ו- 1976[4], כפי שתוקנה, אני מצווה על החזרת האגרה לעותר, כי הדיון בעתירה הסתים לפני המועד שאמור להקבע לשמיעה לגופה. המזכירות תשלח את העתק ההחלטה לעותר ולב"כ המדינה. בית סוהר / כלאאסירים