חבלה של ממש - הגדרה

מה ההגדרה של "חבלה של ממש" ? סעיף 368 ב' לחוק העונשין קובע: "התוקף קטין או חסר ישע וגורם לו לחבלה של ממש דינו מאסר חמש שנים;...". כן נזכר הבטוי "חבלה של ממש" במסגרת סעיף 380 לחוק. סעיף 34 כד' לחוק, הוא סעיף ההגדרות, מגדיר את המונח "חבלה" כך: "מכאוב, מחלה או ליקוי גופניים, בין קבועים ובין עוברים". כן מפרט הסעיף ומגדיר את המונחים "חבלה חמורה" ו"חבלה מסוכנת". על פרושו של המונח "חבלה ממש" או "חבלה ממשית" דובר כבר בע"פ (ב"ש) 123/71 מ"י נ' דיאב זועבי, פס"מ תשל"ג ע"ח 155. בית המשפט לא ראה לנכון לראות במונח לעיל ככזה המכוון ליצור סוג חבלה בנוסף על הסוגים שהוגדרו בחוק. לדעתו, אין במלה "ממש", כדי להוסיף מימד כלשהו, או לשנות את המושג חבלה גופנית ולהצרה. נהפוך הוא, נמצאו תימוכין לסברה, כי יש להעניק למונח פרוש רחב ככל האפשר, מן הטעם שהמחוקק לא קבע "גבול תחתון" למושג "חבלה" עצמו. בהקשר זה סובר כב' השופט קדמי כי המדובר כאן בפגיעה גופנית "מוחשית" כלשהי, להבדיל מפגיעה חסרת משמעות ונטולת ביטוי "מוחשי" (י. קדמי, על הדין בפלילים, תשנ"ה, כרך ב', 836). זאת ועוד, הלכה היא כי עצם קבלת מכות איננה מלמדת על קיום "חבלה של ממש" (ע"פ 732/76 מ"י נ' כחלון, פ"ד לב (1) 170, 177). המבחן לקיומה הוא בעיקרו כאשר התוצאה נראית לעין כגון חבורה, דם וכיו"ב (רע"פ 1501/76 לחמני (נחמי) נ' מ"י, פ"ד מו (2) 644, 649). יחד עם זאת, פגיעות קלות, אפילו צויינו כממצאים בתעודה רפואית לא יוכרו באורח אוטומטי כ"חבלה של ממש". "אותן שריטות קטנות ושטפי דם קלים באמות הידיים אינן מגיעים, לעניות דעתי, לכדי "חבלה של ממש" שהינה תנאי להתגבשותה של העבירה של תקיפה חבלנית..." (כב' השופט סטרשנוב בע"פ 2125/94 בן ארי נ' מ"י, דינים מחוזי, כרך כו (6), 941). בשולי הדברים אוסיף, כי לצורך הוכחת "חבלה של ממש", אין צורך דווקא בתעודה רפואית וניתן להסתמך בכגון דא אף על ראיות אחרות המובאות בפני בית המשפט (רע"פ 1501/92 הנ"ל, וכן ראה לשון סעיף 20 לפקודת הראיות [נוסח משולב] התשל"א - 1971). ##קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חבלה של ממש הגדרה:## 1. נגד הנאשמת הוגש כתב אישום בגין תקיפה הגורמת לחבלה. עבירה בניגוד לסעיף 380 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן - "החוק"). על פי האמור בכתב האישום, תקפה הנאשמת ביום 31/05/98 שלא כדין את המתלוננת, בכך שסטרה על פניה וגרמה לה לחבלות. 2. בדיון שנתקיים בפני ביום 23/06/99, תוקן כתב האישום, לבקשת התביעה לענין היות המתלוננת בתיק זה קטינה (ילידת שנת 1984). בהתאם אף שונה סעיף האישום לעבירה של תקיפת קטין בניגוד לסעיף 368 ב' לחוק. 3. משהכריז התובע "אלו עדיי", השתמש ב"כ הנאשמת בזכותו כאמור בסעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב - 1982, וטען כי "אין להשיב לאשמה". 4. ראיות התביעה בפני העידה המתלוננת, כי שעה שישבה עם חברותיה על ספסל בסמוך לביתה, ניהלה דין ודברים עם בתה של הנאשמת מלווה באלימות מצד האחרונה. לאחר מכן עזבה זו את המקום ועלתה לביתה. לדברי המתלוננת: "ופתאום הרגשתי סטירה חזקה מאחור והרגשתי את הכאבים אפילו חודש אחרי. הסטירה היתה בצד שמאל של הלחי. אחרי הסטירה היא דחפה אותי והמשיכה למשוך לי בשערות, אני מתכוונת לנאשמת". (עמוד 2 שורות 18 - 20 לפרוטוקול). כן הגישה התביעה תעודה רפואית שניתנה למתלוננת ביום הארוע (ת/ 1). הרופא, מחבר המסמך, רשם מפיה של המתלוננת את דבריה אודות נסיבות הארוע עסקינן, ואת תלונותיה הרפואיות, כי היא סובלת מכאבי ראש, אוזן ודימום מהאף. יחד עם זאת, רשם הרופא בין ממצאיו כי מצבה הכללי של המתלוננת "טוב" כהגדרתו ומלבד "עכירות באוזן שמאל" לא ציין דבר נוסף. כן פרט את הטיפול התרופתי בו נקט והשאיר את המתלוננת במעקב. עוד הובאה בפני הודעתה של הנאשמת שנגבתה ממנה באותו יום בתחנת קריית מלאכי (ת/ 2 ). הנאשמת הכחישה כי סטרה למתלוננת. ברם, גם לדבריה ארע ארוע אלים בין השתיים, אך לטענתה היא רק התגוננה מפני התקפות המתלוננת. השוטר אף טרח לציין, כי ראה על זרועה הימנית של הנאשמת שריטות "בגודל של ארבעה אצבעות מסומנות" (שורה 17 להודעה). 5. בענייננו, טוען ב"כ הנאשמת, כי בהתחשב בראיות שהובאו מטעם התביעה לא הוכח ואף לא לכאורה כי המתלוננת סבלה כתוצאה ממעשיה של הנאשמת "חבלה של ממש", בדרישת החוק. אדון בטענה זו להלן. 7. משמעותה המעשית של טענת "אין להשיב לאשמה" משהכריז התובע בסיום פרשת התביעה "אלו עדיי", אומר הוא למעשה כי התביעה "מסתפקת" בראיות שהביאה להוכחת האשמה המיוחסת לנאשם בכתב האישום. טענת הנאשם כי אין הוא חייב כלל להשיב לאשמה מצביעה על כך שאין בראיות שהביאה התביעה אפילו "הוכחה לכאורה" לאשמה המיוחסת לו. על כך אומר כב' השופט קדמי בספרו "על סדר הדין בפלילים", חלק שני, כרך א', 1998 בעמוד 891: "המשמעות המעשית של "העדר הוכחה לכאורה" בהקשר זה היא: כי אין בראיות שהוגשו לבית המשפט מטעם התביעה כדי לבסס הרשעה אפילו ינתן בהן מלוא האמון ויוענק להן מלוא המשקל הראייתי; ועל כן - אין הצדקה לדרוש מן הנאשם להתגונן, שאין לו בפני "מה" להתגונן, וראוי לזכותו". (ההדגשה שלי - א.ז.). לענין דרגתן של "ההוכחות לכאורה" שעל התביעה להביא בשלב זה נקבע מפי כב' השופט לוין: "כפי שנקבע בע"פ 405/80 בעקבות ע"פ 28/49 וע"פ 732/76, הרי כדי לחייב נאשם להשיב על האשמה אין צורך אלא בראיות בסיסיות, אם כי דלות להוכחת יסודותיה של העבירה... ודי בקיומה של מערכת ראיות ראשונית, המעבירה את הנטל של הבאת הראיות על שכם הנאשם". (ע"פ 141/84 מ"י נ' טובול, פ"ד לט (3) 596, 606 - 607, ההדגשה שלי - א.ז.). ודוק: בשלב זה של הדיון, אין בית המשפט שוקל שיקולי מהימנות ואינו מעניק משקל ראייתי. הטענה ש"אין להשיב לאשמה", נבחנת בהנחה שהראיות שהובאו לחובת הנאשם, בין בחלקן ובין במלואן, תזכינה במלוא האמון והמשקל הראייתי. (ע"פ 732/76 הנ"ל בעמוד 179, ע"פ 405/90 מ"י נ' שדמי, פ"ד לה (2) 757, 760 וכן ת.פ. (ת"א) 1560/89 מ"י נ' שם אור, פס"מ תשנ"א (א) 523, 525). לשון אחר, המושג "הוכחה לכאורה" פרושו אותה כמות של ראיות, שהתביעה חייבת להביא בשלב הראשון של המשפט לשם קיום החובה המוטלת עליה, ואשר תספיק - אם בסוף הדיון יתן בית המשפט אמון בה וייחס לה את המשקל הראוי - להרשעת הנאשם בעבירה הנדונה. (עיין דברי השופט אגרנט בע"פ 28/49 זרקא נ' היועמ"ש, פ"ד ד' 504, 526). 8. מן הכלל אל הפרט בענייננו, הועמדה הנאשמת לדין בעבירה של תקיפת קטין. אחד מן היסודות האינהרנטיים המרכיבים אותה מבחינה עובדתית הוא גרם "חבלה של ממש". המתלוננת סיפרה בעדותה כי התנהל בינה ובין הנאשמת ארוע אלים במהלכו היכתה אותה בלחייה השמאלית וגרמה לה לכאב גופני. גם לתעודה הרפואית (ת/ 1 ) משקל מסויים, שיישקל לבסוף בהכרעת הדין. אפילו אניח, כי הראיות שבפני אינן מוכיחות ולו לכאורה "חבלה של ממש" במקרה דנן, אוסיף, כי הטענה שאין להשיב לאשמה, מתייחסת עקרונית לכל עבירה שאפשר להרשיע בה בשל הארוע נושא האישום; דהיינו, הטענה היא, שאין ראיות מספיקות להרשעה לא רק בעבירה הנקובה בכתב האישום, אלא-גם בעבירות "פחותות" ממנה. אשר על כן, ככלל, כל עוד יש "ראיה לכאורה" לעבירה "אחרת", הנעוצה בפרשה נושא כתב האישום, דין הטענה להידחות. ייתכן, ומובן שאינני מביע כל עמדה בנדון, כי ייעשה בסופו של דבר שימוש בהוראת סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי, כך שהכרעת הדין תתייחס לעבירת תקיפה סתם. 9. סוף דבר באתי לכלל מסקנה, אפוא, כי התביעה עמדה בנטל המוטל עליה במסגרת שלב זה של הדיון. לפיכך, הנני מחייב את הנאשמת להשיב לאשמה. משפט פליליאלימותחבלה של ממש