קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חוב ארנונה לעיריית חיפה: 1. התובעת היא עירית חיפה והתביעה היא לתשלום חוב מהנתבע לתובעת, בגין ארנונה עירונית, על שני נכסים בחיפה: האחד - ברח' החלוץ 35, והשני - ברח' הנמל 41. 2. התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר, ע"ס 56,649.61 ש"ח, בגין שני הנכסים יחד, ללא הפרדה. בהגנתו טען הנתבע, כי לא החזיק אף באחד מהנכסים נשוא התביעה, בתקופה נשוא החיובים. לא הועלתה, לא בהגנה ולא מאוחר יותר, טענה כלשהי, לגבי סכום התביעה. השאלה בתביעה זו היא, אפוא, רק בשאלת חבות הנתבע בחוב הנטען ולא בשאלת גובהו. 3. טענה ראשונה שהעלתה התובעת היא, שהנתבע מנוע מלהעמיד במחלוקת את חבותו, בהליך בבית המשפט, לאור העובדה, שהמחוקק ייחד דרך להעלות השגה מסוג זו שהעלה הנתבע, על חיוב ארנונה; א. סע' 3(א) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו - 1976 (להלן: "חוק הערר") שכותרתו "השגה", קובע: "3.(א) מי שחוייב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה: (1)הנכס שבשלו נדרש התשלום אינו מצוי באזור כפי שנקבע בהודעת התשלום. (2) נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גודלו או השימוש בו; (3) הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים 1 ו269- לפקודת העיריות." ב. טענת הנתבע, שאינו מחזיק בנכס, היא אחת מהטענות שלפי סע' 3(א) לחוק הנ"ל, נקבע לבירורן מסלול ייחודי, דהיינו שטענות שניתן להעלות בהשגה - אין להעלות בבית המשפט, כהגנה מפני תביעה לתשלום ארנונה: ע"א 68/714, זיס נ' המועצה המקומית אשדוד, פד"י כ"ג(2) 623, 627. ע"א 89/738, מיכקשוילי נ' עירית ת"א, פד"י מ"ה(3) 169. ע"א 85/367, מדינת ישראל ומנהל מס שבח נ' קיטאי, פד"י מ"א(1) 398. ג. אלא שמאז פסקי הדין הנ"ל, תוקן חוק הערר, ע"י תיקון מס' 4, מיום 8.7.94, - ספר החוקים תשנ"ד עמ' 241. תיקון זה הוא שהוסיף את העילה של "מי שחוייב אינו המחזיק", אבל בנוסף לכך הוסיף התיקון לסעיף 3, את סעיף קטן (ג), שלשונו כדלקמן: "(ג) על אף האמור בסעיפים קטנים (א)ו-(ב), מי שחויב בתשלום ארנונה כללית ולא השיג תוך המועד הקבוע על יסוד טענה לפי סעיף קטן (א)(3), רשאי בכל הליך משפטי, ברשות בית המשפט, להעלות טענה כאמור כפי שהיה רשאי להעלותה אילולא חוק זה." התיקון האמור חל על ענייננו: החוק נכנס לתקפו ביולי 1994 ואילו התביעה דנן ודרישת הארנונה המצורפת לכתב התביעה, מאוחרות יותר, - הדרישה הוצאה ב- 21.12.94 והתביעה הוגשה רק ב- 1995, ולכן התיקון חל: ע"א 90/1130, חברת מצות ישראל נ' עירית פתח תקווה, פד"י מ"ו(4) 718. ד. השאלה היא, אם יש להחיל את הסייג שבסעיף קטן 3(ג) לחוק הערר, על המקרה דנן ולהרשות שמיעת הטענה, כהגנה של נתבע בביהמ"ש, למרות ש"דרך המלך" היא, בירור הטענה על דרך השגה. הסעיף הנ"ל טרם זכה לפרשנות בפסיקת ביהמ"ש העליון. גם בהצעת החוק אין כדי ללמד, שכן היא התייחסה רק להוספת הטענה של "אינני מחזיק", ואילו הוספת סעיף קטן (ג) לסעיף 3 לחוק הערר, לא נזכרה בהצעת חוק. עלי להכריע, אפוא, על בסיס הגיון הדברים ומטרת החוק. גם באי כח הצדדים לא התייחסו כלל לנושא. ה. הגעתי למסקנה, שאין להרשות העלאת הטענה כהגנה בתביעה זו: ראשית - הנתבע כלל לא ביקש רשות להעלותה, לא מלכתחילה ואפילו לא אחרי שב"כ התובעת טען במפורש, שאין לשמוע לנתבע כלל, לאור מצות סע' 3(א) לחוק הערר; שנית - מטרת סעיף 3(א) היתה, מטבע הדברים, לייחד את הדיון בעניינים המפורטים בו, לפורום אחד, המתמחה בכך ומתאים לכך. הסייג שבסעיף 3(ג), בא למנוע עיוות דין, באותם מקרים, שבית המשפט ימצא לנכון לסטות מסעיף 3(א). סעיף 3(ג) הוא, אפוא, "שסתום", למקרים מיוחדים. המקרה דנן אינו כזה. הרשאה לנתבע, להעלות בבית המשפט את הטענה, שאינו "מחזיק", כהגנה נגד התביעה דנן, ללא נימוק המצדיק זאת, מסכלת את כוונת המחוקק בסע' 3(א); ושלישית - לגופו של עניין, לא מצאתי כי התוצאה, במקרה דנן, לתוצאה אינה צודקת. המחזיקים לא היו גורמים זרים לנתבע, אלא אלה שתי חברות, שלפחות באופן חלקי, היו בשליטתו ובבעלותו. לנתבע הזכות, לדרוש מהחברות החזרת הארנונה, אם אמנם שילם עבורן. אם בחר שלא ללכת בדרך זו, אין לו להלין אלא על עצמו. אין זה מקרה שבו דחיית התביעה תיגרום עוול, המצדיק שימוש ב"שסתום" של סעיף 3(ג) לחוק הערר. 4. התוצאה היא, שדין התביעה להידחות, משום שחוק הערר סוגר את הדרך בפני הנתבע, להתגונן על בסיס הטענה, שלא הוא שהחזיק בנכסים. 5. לחילופין ולמעלה מן הדרוש, אתייחס בקיצור, גם לגוף המחלוקת: לגבי שני הנכסים טוען הנתבע, כאמור, שלא הוא החזיק בהם: את הנכס ברח' החלוץ החזיקה, לטענתו, חברה בשם שר רהיט בע"מ ואילו את הנכס ברח' הנמל - חברת רהיט שרד בע"מ. סעיף 325 לפקודת העיריות (נוסח חדש) קובע: עצם הפסקת החזקה בנכס, אינו תנאי מספיק להפסקת החיוב בארנונה, אלא תנאי הכרחי בלבד. תנאי הכרחי נוסף הוא מסירת הודעה בכתב לעיריה, על חילופי מחזיקים. רק משנמסרה הודעה כאמור, קובע הסעיף, תחדל החבות של מי שהפסיק להחזיק. משהוכח שבשלב מסוים החזיק הנתבע בנכסים, רק מסירת הודעה לעיריה מפסיקה את החבות. אשר לנכס ברח' החלוץ, הנתבע לא טען כלל, שמסר הודעה. לענין הנכס ברח' הנמל, טען הנתבע, שהעביר לעיריה "הודעה" וכן העתק חוזה שכירות. הנתבע אמנם הציג מכתב מיום 1.7.92, המודיע על רישום חברה בשם רהיט שר בע"מ ומבקש לחייבה בארנונה מ- 1.6.92 והמכתב נושא חותמת "נתקבל" של העיריה, עם תאריך 9.1.92. כנגד זאת, העידה מנהלת מחלקת גביית ארנונה בעיריה, כי לפי רישומי העיריה, מכתב כזה לא נתקבל בעיריה, אלא לאחר שהוגשה התביעה. עוד העידה, שהחותמת המופיעה על המכתב, היא מסוג שהעיריה החלה להשתמש בו, לכל המוקדם, בשנת 1994. פשיטא שהכוונה היא, שהחתימה "נתקבל", עם התאריך 9.1.92, אינם אלא "פבריקציה". הייתי נרתע מלקבל את טענתה הקשה של העיריה כפשוטה, אך שתיקת הנתבע מול טענה זו, מחזקת אותה. אם טענת העיריה לא היתה נכונה, והתובעת האשימה את הנתבע באשמת שווא חמורה, צפוי וטבעי היה, שהנתבע, שעדותו נשמעה אחרי עדות מנהלת הגבייה בעיריה, יתייחס לנושא. לא היתה לנושא התייחסות כלשהי מצידו. יתר על כן, הנתבע לא טען בתצהירו, שכתב לעיריה, או שהודיע לה ב- 1992 על העברת החזקה לחברה. הוא רק צירף לתצהירו העתק ההודעה. אני קובע אפוא, שגם לגבי הנכס רח' הנמל, לא הוכח שניתנה הודעה על העברת החזקה מהנתבע לחברה. 6. טענה שהעלה הנתבע לחילופין היא, שאם לא החברה החזיקה, היו המחזיקים שלושה שותפים ששכרו את הנכס יחד, על פי הסכם שכירות מיום 10.6.92, שהנתבע הוא רק אחד מהם. בנסיבות אלה, טוען ב"כ הנתבע, אין זה הוגן, שהעיריה "נדבקה", כלשונו, דווקא לנתבע ולא תבעה גם את שני האחרים. בתשובה מצביע ב"כ התובעת, על סעיף 316 לפקודת העיריות (נוסח חדש), שקובע: 8. אשר על כן, אני מקבל את התביעה. לעניין הסכום, ב"כ העיריה הגיש תחשיבים מעודכנים של החוב, אך אין לחייב, אלא על פי כתב התביעה. אני מחייב, אפוא, את הנתבע, לשלם לתובעת את הסך 56,650 ש"ח, וכן הצמדה וריבית כאמור בחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), תש"ם - 1980, מיום 31.1.95 ועד לתשלום בפועל, בתוספת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 5,000 ש"ח, בתוספת מע"מ. ארנונה (חובות)עירייהחובארנונה