ביום 4.4.94 עצר שוטר את רכבה של המערערת וביקש ממנה להציג את רשיון הנהיגה שלה. המערערת הגיבה (לפי הרישום בדו"ח השוטר) כי שכחה את הרשיון בביתה, בתל אביב. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא טענת ''שכחתי רישיון בבית'' בפני שוטר: זהו ערעור על הרשעת המערערת, על ידי בית משפט השלום לתעבורה, בעבירות של נהיגה בזמן פסילה ונהיגה ללא רשיון נהיגה ותעודת ביטוח בני תוקף. לחילופין משיגה המערערת על חומרת עונשה הכולל 8 חודשי פסילת רשיון נהיגה בפועל, פסילה מותנית וקנס בסך 5000 ש"ח. הנסיבות ביום 4.4.94 , באילת, עצר שוטר את רכבה של המערערת וביקש ממנה להציג את רשיון הנהיגה שלה. המערערת הגיבה (לפי הרישום בדו"ח השוטר שייקרא להלן: "דו"ח אילת") כי שכחה את הרשיון (החדש?) בביתה, בתל אביב. על יסוד האמור הוגש, לבית משפט השלום באילת, כתב אישום, נגד המערערת, באשמת נהיגה בלא רשיון נהיגה לפי סעיף 10 לפקודת התעבורה [להלן תובחן נהיגה בהעדר רשיון נהיגה, לפי סעיף 10 לפקודה (שתקרא נהיגה ללא רשיון) מנהיגה בלי נשיאת רשיון נהיגה, לפי סעיף 9 לפקודה (שתקרא נהיגה בלי נשיאת רשיון)]. ההזמנה לדין נשלחה לדירה ברחוב כצנלסון 19 בת"א [כתובת שנודעה לשוטר, עורך הדו"ח, אם מפי המערערת ואם ממסמך כלשהו שהציגה בפניו(ראה דו"ח אילת שהמערערת חתמה עליו את חתימת ידה)]. המערערת לא שהתה, אז, בישראל (ראה להלן). אולם ההזמנה הגיעה לבעלה, יקי יושע, שהחל לנהל התכתבות עם התביעה באילת (מכתביו הם על נייר מכתבים של חברה בשם "יקי יושע בע"מ מרחוב הס 1 בת"א). במכתבים ציין מר יושע שהמערערת חייה בנפרד ממנו, מאז 1984 והיא שוהה מרבית הזמן בקליפורניה, ארה"ב. מהטעם הזה היא מחזיקה ברשיון נהיגה בר תוקף של קליפורניה ואילו הרשיון הישראלי שלה לא חודש. הוא הציע להמציא לרשויות התביעה צילום מן הרשיון הזר התקף של המערערת. כמסתבר, התובע באילת ערך בדיקה והגיע למסקנה כי המערערת היא אזרחית ישראלית המחויבת ברשיון נהיגה ישראלי. כיון שרשיון כזה לא הוצג, ביקש התובע מבית המשפט באילת להרשיע את המערערת, על פי דו"ח אילת והתחייב כי אם יוצג רשיון בר תוקף לעת האירוע לא יתנגד לשינוי פסק הדין והמרתו בעבירה של אי נשיאת רשיון. בית המשפט באילת דן את המערערת, שלא בפניה, ביום 29.1.95, הרשיעה בעבירה של נהיגה ללא רשיון וגזר את עונשה לחצי שנה פסילה מלקבל או להחזיק רשיון נהיגה בפועל וכן קנס ופסילה על תנאי (להלן: "פסק הדין הבסיסי"). פסק הדין הבסיסי נשלח, אל המערערת, בדואר רשום, לרחוב כצנלסון 19 בתל אביב. הפסק הומצא לייעדו. שם חתם על קבלתו מאן דהוא (שזהותו תידון להלן). נקפה שנה וחצי למן המשפט וביום 20.7.96 נמצאה המערערת נוהגת ברחובות תל אביב כשבאמתחתה רשיון הנהיגה מקליפורניה ואילו רשיון נהיגה ישראלי, אין. לא זה אף גם זה שהשוטר שעצר אותה ערך בדיקה במסוף ומצא כי תלוי ועומד נגד המערערת פסק דין של פסילת רשיון נהיגה, הוא פסק הדין הבסיסי. הוגש נגדה דו"ח בעניין נהיגה בלי רשיון נהיגה ונהיגה בזמן פסילה (להלן: "דו"ח ת"א) וננקט הליך מהיר של העמדה לדין בבית המשפט לתעבורה בתל אביב. הפעם מיהרו המערערת ועורך דינה (עו"ד א. לוצקי) והטריחו עצמם עד אילת ושטחו בקשתם בפני התביעה ובית המשפט שם לממש את האופציה הישנה של המרת ההרשעה בפסק הדין הבסיסי מעבירה של נהיגה בלי רשיון לעבירה של נהיגה בלי נשיאת רשיון. לא ברור מה בדיוק נטען בפני התובע שם (ככל הנראה הוצגה בפניו התיזה שהמערערת היא תושבת חוץ הרשאית לנהוג בכבישי ישראל ובדרכיה על פי רשיון נהיגה מקליפורניה. על כל פנים קשה להניח כי הוצג בפניו רשיון ישראלי בר תוקף שכן תע"צ המצויה בתיק מראה שהמערערת לא חדשה את רשיון הנהיגה הישראלי מאז 1984), אך התובע מצדו אמר לשופט א. יעקב סגן נשיא בית משפט השלום באילת כי קיים רשיון נהיגה בתוקף והוא הדין בתעודת ביטוח. על כן, בהסכמה, תוקנה, ביום 9.4.97, ההרשעה בפסק הדין הבסיסי להיות נהיגה בלי נשיאת רשיון. זו, כידוע, עבירה קלה הרבה יותר ואכן העונש הומר, בהסכמת הצדדים, לקנס של 190 ש"ח. הא ותו לאו (להלן: "פסק הדין המתוקן"). בין כה וכה, המשפט "המהיר" בבית משפט השלום בתל אביב המשיך את דרכו הנפתלת. התיק הועבר משופט למשנהו עד שהגיע לבסוף לשופט ויטלסון שאחז בו אמנם כעבור כמעט שנתיים אך לא הניחו מיידו עד גמירה במהירות יחסית. עו"ד לוצקי ערך ארבעה ראשי טענה בפני השופט ויטלסון. לעניין דו"ח ת"א נטען כי המערערת, על פי מעמדה כתושבת ארה"ב, מורשית לנהוג בישראל על פי הרשיון הזר התקף שברשותה. לעניין עבירת נהיגה בזמן פסילה נטען ראשית, כי פסק הדין הבסיסי לא נודע למערערת ועל כן טרם החלה תקופת הפסילה; שנית, ביני לביני בוטלה ההרשעה בפסק הדין הבסיסי והיא הומרה, בפסק הדין המתוקן, להרשעה אחרת שאין עמה עונש מותנה לכן בטל ועבר מן העולם גם עונש הפסילה המותנה שנכלל בפסק הדין הבסיסי, שלישית, אפילו נניח שעונש הפסילה היה בר תוקף בזמנו הוא הגיע לכל מיצוי לפני שנכתב דוח תל אביב, ממילא לא היה עונש פסילה קיים ולא נעברה עבירה של נהיגה בזמן פסילה. השופט הנכבד של הערכאה הראשונה דחה את כל הטענות של עו"ד לוצקי והרשיע את המערערת, הן בעבירה של נהיגה ללא רשיון והן בעבירה של נהיגה בזמן פסילה. הוא ראה במיוחד בעבירה של נהיגה בזמן פסילה משום זלזול של המערערת בפסק דין, היינו בציווי של בית משפט ולכן השית עליה עונש של פסילת רשיון נהיגה לתקופה ניכרת וקנס ניכר. מכאן הערעור. דיון בערעור במסגרת הערעור שטח ב"כ המערערת, גם בפני, את אותם ארבעה ראשי טענה ממש שהונחו לפני בית משפט קמא. עליהם נוספה השגה חילופית בעניין העונש שהוא, לשיטת המערערת, חמור במיוחד. אבחן את ארבעת ראשי הטענה אחד לאחד. נהיגה ללא רשיון נהיגה - אין ספק, כי המערערת היא אזרחית ישראלית שירדה מן הארץ להתגורר רוב הזמן מעבר לים בארה"ב. כנראה, עזיבת הארץ התרחשה בשנת 1984. אולם, המערערת ביקרה בארץ מעת לעת. השאלה שהתעוררה, הן לפי דוח אילת והן לפי דוח ת"א, היא מהו מעמדה לעניין חובת הרישוי החלה על נהג. תקנה 567 של תקנות התעבורה קובעת כי מי שמקום מגוריו הקבוע בחוץ לארץ, ובידו רשיון זר בר תוקף, פטור מחובת רשיון נהיגה לפי סעיף 10 לפקודת התעבורה. התקנה מגדירה את מי שמקום מגוריו הקבוע בחו"ל כ"מי שנעדר מהארץ במשך שנה רצופה לפחות והוא נמצא בארץ באופן זמני". בדיקת רישומי הכניסה והיציאה של המערערת לישראל וממנה בשנים 1992, 1993 ו1994- עד למועד הגשת דוח אילת מראה כי המערערת שהתה רוב מנין ובנין התקופה הזו בחו"ל, שהות רצופה שלא נקטעה אלא לימים בודדים לשם ביקור בארץ. אכן, עובר לדוח אילת היתה המערערת בישראל כחודשיים וחצי ועל כן שאלה היא אם ניתן לראות בה כמי שנמצאת בארץ "באופן זמני" ובכך לא למנוע ממנע את טובת תקנה 567 בעניין זכות השימוש ברשיון זר. בית משפט השלום באילת לא היה מודע לנתונים הללו בשעה שניתן פסק הדין הבסיסי והוא שקל אותם, ככל הנראה, בעת שניתן פסק הדין המתוקן. אני מניח שבית המשפט באילת שעה שתיקן את פסק הדין הגיע לכלל מסקנה כי המערערת היתה אז במעמד מי שמקום מגוריו הקבוע בחו"ל וכי תקופת השהות האחרונה שלה בישראל עדיין נחשבה ל"שהות זמנית" (דוק ולמד גזירה שווה מתקנה 567[ג] לעניין התקופה השוללת "זמניות"). לכן, מבלי שאטול לעצמי זכות לשמש כערכאה מבקרת של בית המשפט באילת, אומר בכל זאת, כי בית המשפט שם היה רשאי להגיע למסקנה שהגיע בפסק הדין המתוקן. שאלה נפרדת היא כיצד מתבצע התיקון שנתיים לאחר מתן פסק הדין הבסיסי, אולם, לא לי לעסוק בכך. שונים פני הדברים בעניין דוח תל אביב. עיון באותו רישום של יציאות וכניסות מראה שלעת הסובבת והקודמת לדוח ת"א הרבתה המערערת לשהות בארץ לתקופות ארוכות יחסית (הלכה למעשה רוב מנין ובנין הזמן והיציאות לחו"ל הם לתקופות קצרות). שהייתה הארוכה בישראל שוללת ממנה, לצורך חובת הרישוי, את מעמדה כמי שמקום מגוריו הקבוע בחו"ל. לפיכך היה עליה לקבל רשיון נהיגה ישראלי ומבלעדיו אין היא מורשית לנהוג. על כן, מוצדק היה בימ"ש קמא להרשיע אותה בעבירה של נהיגה ללא רשיון נהיגה והערעור בעניין זה נדחה. כניסת פסק הדין הבסיסי לתוקפו - ב"כ המערערת טוען כי פסק הדין הבסיסי לא החל להתבצע מעולם משום שהוא ניתן בהעדרה של המערערת ולא הומצא לה כדין. המסמכים המצויים בחומר הראיה מראים שהיתה המצאה של פסק הדין לכתובת ברח' כצנלסון 19 תל אביב, אולם זו אינה כתובת המגורים של המערערת, שהתגוררה בחו"ל, וגם לא כתובת בעלה, בנפרד, המתגורר בתל אביב. בבית משפט קמא, טען עו"ד לוצקי כי החתימה על קבלת הדואר הרשום בכתובת הנ"ל היא של "אלמוני". בפני שינה טעמו וגרס כי החותם הוא א. יושע, שהוא אבי בעלה בנפרד של המערערת, וכי הכתובת האמורה היא כתובת מגוריו ואין הוא בחזקת בן משפחה הגר עם המערערת. אינני מקבל את הטענה. ראשית, ספק רב בעיני אם החתימה היא של א. יושע. לי נראה שהחתימה היא של יקי יושע. שהוא בעלה של המערערת. הואיל ואין הם גרושים הוא בחזקת בעלה וההמצאה לידיו מספקת לפי הדין. יתר על כן, ההמצאה היתה כדין גם מן הטעם שהכתובת ברח' כצנלסון נמסרה לשוטר שכתב את דוח אילת, אם מפי המערערת ואם באמצעות מסמכים שהציגה בידו. נמצא כי זו הכתובת שהמערערת הניחה בידי המשטרה לשם המצאת כתבי בי דין ואין היא נשמעת בטענתה שהכתובת איננה כתובתה. עליה היה להודיע על כל שינוי, אם היה כזה, למשטרה. ואף גם זה, שפסיקה מפורשת היא שמי שהוזמן כדין למשפט ובחר שלא לבוא היה צריך להתענין מה עלה בגורל האישום ומי שלא עשה כן מייחסים לו "ידיעה קונסטרוקטיבית" על תוצאות המשפט (ע"פ 73/81 מ"י נ' זילכה פ"ד לה[4] 832). בענייננו הוכח שההזמנה למשפט הגיעה לידי בעלה של המערערת, שאף ניהל התכתבות עם התביעה. לכן נראה לי, שהיא בחזקת מי שמועד המשפט הודע לו ובחזקת מי שקבלה את תוצאותיו. פועלו של פסק הדין המתוקן - נטען כי הואיל ופסק הדין המתוקן ביטל את עונש הפסילה שנקבע בפסק הדין הבסיסי, ממילא תחולתו רטרואקטיבית והוא מאיין את הנהיגה שבוצעה לכאורה "בזמן פסילה" שהרי זמן הפסילה עבר ובטל מן העולם על ידי פסק הדין המתקן. גם טענה זו, הנני לדחות. פסק הדין הבסיסי היה שריר וקיים ובר ביצוע כל עוד לא התערבה בו ערכאת ערעור וכל ועד לא שונה על ידי בית משפט מוסמך. ממילא נהיגה בזמן שנקבע על ידי בית המשפט בפסק הדין הבסיסי להיות זמן פסילה היא נהיגה בזמן פסילה. למה הדבר דומה? למי שנגזר לו עונש מאסר והוא החל בריצויו ונמלט ממשמורתו. לימים, מתערבת ערכאת ערעור בפסק הדין המקורי ומקלה בו על ידי ביטול עונש המאסר. איש לא יאמר כי בתקופת הביניים שבה היה פסק הדין המקורי שריר וקיים לא היה המאסר חוקי ולא היתה, עקב כך, עבירה של בריחה ממשמורת. הן בענייננו והן בדוגמא שנתתי, פסק הדין הבסיסי הוא פסק דין תקף ובר ביצוע. השינוי שנעשה על ידי ערכאה מוסמכת או על ידי ערכאה גבוהה הוא בגדר "תיקון" או "שינוי" של פסק הדין הבסיסי אך אינו הופך אותו ל"בטל מעיקרו". מועד תחילת עונש הפסילה - כאמור, פסק הדין הבסיסי קבע רכיב עונש של פסילה בפועל. לפי הדין, מועד תחילתו של עונש פסילה הוא מיום מתן גזר הדין (ובפסק דין בהעדר הנאשם, מיום המצאת פסק הדין לנאשם). אולם, מעונש של פסילה מתחייבת לפי החוק מסירת הרשיון שנפסל לרשות הרישוי והתקופה שחולפת עד מסירת הרשיון אינה באה במנין תקופת הפסילה (סעיף 42 לפקודת התעבורה). הואיל והמערערת לא המציאה את רשיונה לרשות הרישוי פסק בית משפט קמא כי התקופה שלמן מתן פסק הדין הבסיסי ועד להגשת דוח תל אביב, אינה באה במנין חצי שנת הפסילה שנקבעה בפסק הדין הפלילי וכי כל התקופה הזו היא תקופת פסילה. ההשגה של המערערת נוגעת לכך שלעת פסק הדין הבסיסי לא החזיקה כלל ברשיון ישראלי. ממילא לא היה לה מה להפקיד. עונש הפסילה שהוטל עליה הוא פסילה מלקבל רשיון נהיגה, ולא פסילה מלהחזיק רשיון נהיגה שלא היה לה. ממה נפשך, אם חלה עליה חובת הפקדת רשיון, ישראלי, משמע שהיה לה רשיון בר תוקף ולא היה מקום להרשיעה בנהיגה ללא רשיון. ואם לא היה לה רשיון נהיגה ישראלי בר תוקף משמע שאין היא פסולה מלהחזיק רשיון אלא רק מלקבל רשיון, ואין לה מה להפקיד. כיוון שלא היה לה מה להפקיד החל גזר הדין הבסיסי להתבצע מיד ועד שהוגש דוח ת"א כבר הגיע לכלל מיצוי. גם בעניין זה, שוגה הפרקליט הנכבד של המערערת, תקנה 557 לתקנות התעבורה מטילה על מי שרשיונו נפסל חובה להמציא את רשיונו לרשות "אף אם רשיונו אינו בר תוקף אותה שעה". אין ספק כי למערערת היה רשיון ישראלי בעבר שכבר לא היה בר תוקף בשעה שנגזר עליה העונש בפסק הדין הבסיסי. היא היתה חייבת להמציא את הרשיון הישן ההוא ותקופת הפסילה הנמנית לא החלה עד להמצאת הרשיון הישן. אכן, לא ממין ההגיון הוא, לדרוש מאדם להחזיק ברשותו רשיון שאבד עליו הכלח 10 שנים קודם לעבירה. גם לכך, מצוי פתרון בדין והוא שאם אבד רשיונו של אדם ואין בידו עותק של הרשיון, רשאי הוא ליתן הצהרה על כך לרשות הנוגעת בדבר ומועד הפסילה הנמנית יחול למן ההצהרה. הגיונה של התקנה הוא בזה שאם לא יימסר הרשיון שנפסל או אפילו הרשיון שכבר פג תוקפו, עלול הנהג לעשות שימוש ברשיון בר התוקף או לפנות אל רשות הרישוי ולקבל רשיון חדש חלף זה שתוקפו פג. בזמן שהותקנה תקנה זו, כנראה, לא היתה עדיין רשת תקשורת ממוחשבת אפקטיבית והדבר איפשר לנהגים לעשות מניפולציות כגון אלה בנסיבות של פסילה מלהחזיק או לקבל רשיון. ייתכן שהיום המצב שונה, אך התקנה שרירה וקיימת. ייאמר, אגב, כי לעניין תקנה 557[ד] העוסקת ברשיון שפקע עוד לפני מתן פסק הדין, כבר נתתי את הדעת בפסק דין בבית משפט זה, ולפי פסיקתי שם אין דבר כדי להועיל למערערת (ראה ע"פ 4072/98 מרקוביץ נ' מ"י [לא פורסם)]. החובה האמורה של הפקדה אינה יכולה לחול כמובן על מי של החזיק ברשיון נהיגה ישראלי מאודו. ממילא אדם זה אינו יכול לעשות "מניפולציות" ברשות הרישוי מפני שאין עם מה לעשות את הדבר. המערערת אינה נמנית עם אלה שלא החזיקו ברשיון ישראלי מאודם. על כן משלא הופקד הרשיון הישן שלה ולא ניתנה הצהרה בדבר אובדן תחתיו, לא באה התקופה הנדונה במנין הפסילה והיא היתה שרירה וקיימת עד שהומר פסק הדין הבסיסי בפסק הדין המתוקן. ממילא נעברה גם עבירה של נהיגה בזמן פסילה. הפועל היוצא מן המקובץ הוא שאני דוחה את כל ההשגות של המערערת לענין הרשעתה בדין. לעניין העונש נראה לי שהערעור במקומו. אין לזלזל בחובת רישוי ובערך של קיום פסק דין הפוסל אדם מלנהוג. אולם אין ספק שהמערערת לא סיכנה את הבריות בנהיגתה. כמי שהתגוררה שנים בחו"ל, נעלם מעיניה הצורך לחדש רשיון ישראלי שעבר זמנו שנים הרבה קודם לכן. מאידך, היא החזיקה ברשיון זר תקף, אשר כשלעצמו "מכסה" את נהיגתה בצד הטכני של ענייני הבטיחות (אם כי אינו מכסה את תחום השיפוי הביטוחי מפני שלשם תוקף לפוליסת הבטוח יש צורך ברשיון נהיגה בר תוקף). לא זו בלבד שבאופן בסיסי מדובר בנהגת מורשית, אלא אף גם זו, שלאחר מעשה (אמנם זמן ניכר לאחר מעשה) התברר - מה שניתן היה לבירור לעת מעשה - שפסק הדין הבסיסי מבוסס על נתונים חסרים וכי אין הוא משקף את עובדת היותה של המערערת, אז, מורשית לנהיגה בישראל על פי רשיונה הזר. ממילא, באופן רעיוני, לא היה מקום מעיקרה לפסק דין הפסילה ואם היו חטאי המערערת כשני, כשלג הלבינו לאחר שפסק הדין הבסיסי תוקן. בכל זאת נותר יסוד אי הציות לפסק הדין הבסיסי שעליו נפל עיקר כעסו של בית משפט קמא. בנדון זה, נראה לי, שהחומרה מוקהית בעיקר משום שהמערערת לא היתה מודעת לחובת הפקדת הרשיון הישן או מסירת תצהיר תחתיו וכי כנראה, סברה שתקופת הפסילה חלפה עברה זמן ניכר לפני שניתן דוח ת"א. על כן, אני סבור שניתן להקל בעונשה של המערערת. אני מבטל את רכיב הפסילה בפועל ואת רכיב המאסר על תנאי בעונש קבעה הערכאה הראשונה. במקום זה נקבעים 4 חודשי פסילה על תנאי לשנתיים. הקנס יישאר בעינו. משטרהשוטר