הנתבעת טוענת, שזכותה בדירה באה לה מכח היותה ידועתו בציבור של המנוח. במילים אחרות - מכח סעיף 20 לחוק הגנת הדייר. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא זכויות ידועה בציבור של דייר מוגן שנפטר: 1. זו תביעה לסילוק ידם של שני הנתבעים, או לפינויים מדירת מגורים ברח' עמוס 182, חיפה, הרשומה כיחידה 1, חלקה 182 בגוש 11217 ("הדירה") ולחיוב הנתבע מס' 2 בשכר ראוי, בסך 35,112 ש"ח, בתוספת הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה. 2. התובעת בעלת הדירה שנתבעת מס' 2 ("הנתבעת") מתגוררת בה. לפי הנטען בכתב ההגנה, מחזיקה הנתבעת בדירה ללא זכות, החל מ- 1.4.91. עוד נטען, שהדייר הקודם בדירה, מר סלומון רובין ("המנוח"), שבזכותו כדייר מוגן מכירה גם התובעת, הלך לעולמו ביום 31.8.94. נתבע מס' 1 הוא עזבונו של המנוח. 3. הנתבעת התגוננה בטענה, שהיא דיירת מוגנת בדירה. את זכותה היא מנמקת כך: ביום 5.5.61 השכירה התובעת את הדירה לגב' ורה רובין ("גב' רובין"), בשכירות מוגנת לפי החוק דאז, חוק הגנת הדייר, תשט"ו1955-. גב' רובין נישאה למנוח. השניים התגרשו ובמסגרת הסכם הגרושין, ויתרה גב' רובין על זכויותיה כדיירת מוגנת לטובת המנוח. גב' רובין יצאה מהדירה והמנוח המשיך לגור בה, כדייר על פי סעיף 21 לחוק הגנת הדיר (נוסח משולב), התשל"ב - 1972 (להלן: "חוק הגנת הדייר"). לאחר מכן נכנסה הנתבעת לדירה, גרה בה וחיה עם המנוח, כאישה עם בעלה. לטענת הנתבעת, היא ידועתו בציבור של המנוח ולכן, על פי חוק הגנת הדייר, עם פטירתו, הפכה לדיירת מוגנת. 4. בקדם המשפט הוריתי לצדדים להתייחס לשאלה אם, בהנחה שכל טענות הנתבעת תוכחנה, אמנם קמה לה זכות דיירות מוגנת. פשיטא, שהמטרה היתה לייעל את ההליך, שכן אם התשובה שלילית - לנתבעת הגנה לכאורה נגד הסעד של סילוק יד וחבל להמשיך בהליך לעניין זה. התובעת והנתבעת טענו טענותיהם. ב"כ התובעת טענה, שלפי החוק לא קמה לנתבעת הגנה כלשהי. ב"כ הנתבעת הודיע ש: "אם בית המשפט המחוזי יקבע שהנתבעת ידועתו בציבור של המנוח, אז לא מן הנמנע שהיא קיבלה את זכויותיו". 5. השאלה ביחסי התובעת והנתבעת היא, האם הראתה הנתבעת הגנה לכאורה והשאלה מתעוררת בצורתה זו, משום שאין מחלוקת על הבעלות: הנתבעת סומכת את חזקתה, על זכות הדיירות המוגנת של המנוח. את זכותו של המנוח היא סומכת, על זכות הדיירות המוגנת של גב' רובין, ואת זכותה של זו - על הסכם השכירות בין התובע לגב' רובין. ממילא, מבוססת הגנת הנתבעת על בעלות התובעת בדירה ולכן היא מנועה מלכפור בזכותו. עליה, אפוא, הנטל להוכיח, שלמרות בעלותו של התובע בדירה, עומדת לה הזכות, להחזיק בדירה. 6. התשובה היא, שאין לנתבעת הגנה לכאורה ולהלן ההנמקה: הנתבעת טוענת, שזכותה בדירה באה לה מכח היותה ידועתו בציבור של המנוח. במילים אחרות - מכח סעיף 20 לחוק הגנת הדייר, הקובע: ומכח סעיף 1 לחוק, סעיף ההגדרות, שבו הוגדר, בין השאר: עוד טוענת הנתבעת, שזכותו של המנוח בדירה, באה לו מכח הסכם הגרושין עם גב' רובין. במילים אחרות - מכח סעי 21 לחוק, הקובע: 7. כנגד זאת טוען התובע, שאפילו אם היו מתקיימים כל תנאי סעיף 21 לגבי העברת הזכות מגב' רובין למנוח, וכל תנאי סעיף 20, לגבי העברת זכות הדיירות המוגנת מהמנוח לנתבעת, עדיין אין לנתבעת כל זכות בדירה, לאור ההגבלה הקבועה בסעיף 27 לחוק, שהעברת זכויות מכח סעיפים 20 ו- 21 אפשרית רק פעם אחת. 8. סעיף 27, שכותרתו - "הפסקת הגנה", קובע: (1) מי שנתקיימו בו התנאים המפורטים בסעיפים 20 או 22 יהיה לדייר אף אם היה לפניו אדם אחר לדייר לפי אותם סעיפים, ובלבד שהוסיף להתגורר בדירה ולא היתה לו דירה אחרת למגוריו בזמן שהדייר שלפניו נפטר או חדל להחזיק במושכר; (2)...." לשאלה אם יכולה הנתבעת לחסות בצל המקרה המיוחד המפורט בסעיף 27(1), תשובתי שלילית. מובן שבשלב זה, שלפני שמיעת הראיות, יש לצאת מהנחה, שהנתבעת תוכיח את כל יסודות סעיף 21, ביחסי גב' רובין והמנוח וכל יסודות סעיף 20, ביחסיה שלה עם המנוח. אלא שגם בהנחה כזו, לא קמה לנתבעת זכות הדיירות המוגנת, משום שהזכות לפי סע' 27(1) לחוק, עשוייה לקום רק למי שכלפי הדייר המקורי מקיים את תנאי סעיפים 20 או 22 ואילו כלפי מי שהיה לדייר לפי אותם סעיפים, אין קיום התנאים מועיל ולא כלום. כך נפסק ב- ד"נ 80/6 גרפונקל נ' פולק, פד"י ל"ה (1)200: 9. זכות דיירות מוגנת, מכח סעיף 27(1) לחוק, היתה יכולה לעמוד לנתבעת, רק אם כלפי גב' רובין היתה הנתבעת מקיימת את התנאים שבסעיפים 20 או 21, ולא נטען כלל ע"י הנתבעת, שדרישה זו מתקיימת. על פני הדברים, מטענות הנתבעת עצמה ברור, שהדרישה אינה מתקיימת. 10. היות, וברור מראש, שדין תביעת הפינוי נגד הנתבעת מס' 2 להתקבל, אין מקום להמשך הברור לענין הסעד של פינוי ויש לקבל את התביעה לסעד זה, כבר בשלב המקדמי. 11. אשר לתביעה כלפי העזבון, זו מופרכת על פניה ויש ממש, בכל הכבוד, בעמדת עו"ד בן-חיים, ב"כ העזבון, בקדם המשפט, ש: "אינני יודע מה רוצים ממני", ובבקשתו למחיקת התביעה נגד העזבון: עד כמה שנוגע לתביעת הפינוי - איש אינו טוען, שהעזבון מחזיק בדירה. עזבון גם אינו יכול "להחזיק" או "להתגורר". פשיטא, אפוא, שנגד העזבון, התביעה לפינוי או לסילוק יד, חסרת יסוד. אשר לתביעה הכספית, גם לה אין עילה. התביעה הכספית היא לשכר ראוי, בגין חזקתה של הנתבעת. לא נטענה כל טענה, שיהיה בה, אם תוכח, כדי להטיל אחריות לשכר הראוי, לא על המנוח, עד פטירתו ולא על העזבון, אחרי הפטירה. 12. אשר על כן: א. אני מוחק, מחוסר עילת תביעה, את התביעה נגד הנתבע מס' 1, על שני הסעדים המבוקשים בה: גם הסעד של פינוי וגם הסעד הכספי. ב. אני מקבל את תביעת הפינוי ומחייב את הנתבעת מס' 2, לסלק ידה מדירת התובע, ברח' עמוס 182, יחידה 1 חלקה 182 בגוש 11217, ולמסור את החזקה בה לתובע, כשהיא נקייה מכל אדם וחפץ. ג. התובע ישלם לנתבע מס' 1 הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד, בסך 2,000 ש"ח, בתוספת מע"מ ואילו ההוצאות ביחסי התובע ונתבעת מס' 2 תיקבענה, בפסק הדין שיסיים את ההליך. מקרקעיןדייר מוגן (הגנת הדייר)ידועים בציבור