המעסיק טען כי התובע יצא לחופשה ללא אישור ותיאום, בהתנהגותו זו זנח התובע את עבודתו, ודינה כדין התפטרות שאינה מזכה בתשלום פיצויי פיטורים. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא יציאה לחופשה ללא אישור המעסיק: .1התובע עותר לתשלום פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת, שכר עבודה בגין חודש 10/98, פדיון חופשה, דמי ביגוד ופיצויי הלנה. .2בכתב ההגנה נטען: א. התובע יצא לחופשה ללא אישור ותיאום, בהתנהגותו זו זנח התובע את עבודתו, ודינה כדין התפטרות שאינה מזכה בתשלום פיצויי פיטורים. ב. התובע לא עבד בחודש .10/98 ג. התובע קיבל ביגוד או דמי ביגוד ובכל מקרה זכות לדמי ביגוד אינה ניתנת לפידיון. ד. התובע קיבל מלוא פדיון החופשה לה הוא זכאי על פי דין. .3הנתבעת הגישה כתב תביעה שכנגד לתשלום דמי הודעה מוקדמת. .4מטעם התביעה הוגש תצהיר עדות ראשית של התובע, ומר אמיר ברהום, מנהל העבודה בנתבעת (להלן- ברהום) העיד בבית הדין. מטעם הנתבעת הוגש תצהיר עדות ראשית של מר יעקב ליפשיץ, מנכ"ל ובעלי הנתבעת (להלן- ליפשיץ). לאחר שעיינו בפרוטוקול הדיונים ובחומר הראיות ובחנו טיעוני ב"כ הצדדים, להלן החלטתינו: .5המחלוקת בין הצדדים נסבה בעיקרה על נסיבות סיום עבודתו של התובע ושאלת זכאותו לתשלום פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת. .6ממסכת הראיות בתיק ניתן לקבוע את העובדות הבאות: א. התובע החל לעבוד אצל הנתבעת כפועל דפוס ביום .11.1.87 ב. התובע עבד על בסיס משכורת חודשית שעמדה על סך של 4, 25.824ש"ח לחודש. ג. במהלך שנות עבודתו נהג התובע לצאת לחופשה שנתית בתקופת החגים. ד. בשנת 1998ביקש התובע לצאת לחופשה בחגים, ביום 9.8.98קיבל מכתב מאת הנתבעת, חתום ע"י ליפשיץ, בו נרשם: "אין ביכולתנו השנה לאפשר לך לצאת לחופש במועד שביקשת. תאם בבקשה אתנו מועד אחר". (נספח א' לתצהיר ליפשיץ, להלן- המכתב הראשון). ה. ביום 28.9.98קיבל התובע מכתב מהנתבעת לפיו יצא לחופשה ללא אישור ובכך זנח את עבודתו (נספח א' לכתב התביעה, להלן- המכתב השני). ו. ביום 6.10.98הגיע התובע לעבודה, בצהריים נקרא לשיחה אצל ליפשיץ ונמסר לו שזנח עבודתו והוא מתבקש שלא להגיע לעבודה. .7באשר לנסיבות סיום עבודתו של התובע וזכאותו לתשלום פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת: לגרסת התובע יצא לחופשה בתקופה 6.9.98עד 6.10.98על סמך אישור בעל פה של מנהל העבודה ברהום. ביום 6.10.98עת שב לעבודה, הודיע לו ליפשיץ על סיום עבודתו, סירב לבקשתו לברר העניין עם ברהום, והתובע פוטר מעבודתו. לגרסת הנתבעת, נמסר לתובע הן בעל פה והן בכתב באופן ישיר ע"י ליפשיץ כי חופשתו בחגים אינה מאושרת בשל לחץ העבודה באותה תקופה. התובע ידע כי ליפשיץ הוא הגורם המוסמך לאשר יציאתו לחופשה ואף אם נמסר לו אחרת ממנהל העבודה, ממילא מנהל העבודה אינו רשאי לאשר יציאה לחופשה לאחר שמנהל הנתבעת ובעליה הודיע לתובע מפורשות כי חופשתו אינה מאושרת. שוכנענו, כי אין לקבל את גרסת התובע, וזאת לאור הסתירות בעדותו, כפי שיפורט להלן. בתצהירו מסר התובע כי אכן ביום 9.8.98קיבל את המכתב הראשון בדבר חוסר האפשרות לאשר לו חופשה בחגים, אולם ביום 1.9.98פנה לברהום שמסר לו כי אין מניעה שיצא לחופשתו בחגים במתוכנן. חופשתו התנהלה על מי מנוחות עד שקיבל לפתע ביום 28.9.98המכתב השני, המודיע כי יצא לחופשה ללא אישור ובכך זנח עבודתו. התובע ציין בתצהירו: "המכתב נפל עלי כרעם ביום בהיר...כמוסכם עם מנהל העבודה שלי ברהום חזרתי לעבודה ביום 6.10.98" בתשובה לשאלה שנשאל התובע האם שוחח בעל פה עם ליפשיץ השיב התובע בחקירתו הנגדית כי מעולם לא שוחח עם ליפשיץ על יציאה לחופשה לפני חודש 09/98, כי ליפשיץ מסר לו המכתב ביד ולא אמר לו דבר (עמ' 2לפרוטוקול). עם זאת, בהמשך חקירתו הנגדית שינה התובע גרסתו וציין כי נפגש עם ליפשיץ בחודש 07/98והאחרון הודיע לו בעל פה כי אינו מאשר את חופשתו, וכן הודה התובע כי יצא לחופשה בניגוד לדעתו של ליפשיץ וחרף האמור במכתבו (עמ' 3לפרוטוקול). עוד טוען התובע, כי לאחר סירובו של ליפשיץ לאשר החופשה בעל פה ובכתב, פנה לברהום וזה אישר יציאתו לחופשה בתחילת חודש 09/98, בתנאים מסוימים. עם זאת, התובע עצמו ציין כי ידוע לו שליפשיץ ושותפו הם הגורם המוסמך לאשר חופשות, ומנהל העבודה מהווה רק "צינור" להעברת האישור (עמ' 5לפרוטוקול). בנוסף, במהלך חופשתו קיבל התובע את המכתב השני, המודיע על זניחת עבודתו. התובע מסר בחקירתו כי לאחר קבלת המכתב לא יכול היה לשוב לעבודה (עמ' 3 לפרוטוקול), עם זאת כאשר נשאל מדוע לא השיב למכתב ציין כי: "עשיתי חשבון כי אחזור לעבודה ואברר זאת עם אמיר וליפשיץ והם ישבו ביחד איתי ויבררו זאת" (עמ' 4לפרוטוקול). העובדה שהתובע לא מיהר לברר פשר המכתב השני, אשר הפתיע אותו לחלוטין, כטענתו, אינה מתיישבת עם היותו מופתע, ותואמת יותר את גרסת ליפשיץ בתצהירו, לפיה התובע מסר לו בסיום השיחה ביניהם כי ייצא לחופשה בכל מקרה ועל רקע זה טרח ליפשיץ והוציא לתובע את המכתב השני, להסיר כל ספק כי החופשה אינה מאושרת. ברהום העיד כי התובע לא מסר לו על כך שליפשיץ מתנגד ליציאתו לחופשה, ואף לא מסר לו דבר קבלתו של המכתב הראשון מיום .9.8.98 עוד ציין ברהום כי אמנם התרשם באותה עת שליפשיץ מאשר החופשה, אולם האישור לא היה חד משמעי ואילו היה יודע דבר קיומו של המכתב, היה מבין את תשובתו של ליפשיץ אחרת (עמ' 10לפרוטוקול). ברהום אישר בעדותו כי ליפשיץ הוא הגורם המוסמך לאשר חופשות, והוא עצמו מהווה "מעין שליח" (שם). מהאמור עולה כי אכן, כטענת הנתבעת, התובע יצא לחופשתו כאשר הוא מודע לכך שליפשיץ, הגורם המוסמך, מתנגד ליציאתו לחופשה. יתרה מכך, כאשר פנה התובע לברהום לתאם חופשתו לא יידע את ברהום בדבר השיחה עם ליפשיץ והמכתב שקיבל, ובכך הטעה אותו לסבור כי אין מניעה לצאת לחופשה. בנסיבות אלה, כאשר התובע פנה לברהום לאישור החופשה תוך כדי הטעייתו, וכאשר התובע מודע להתנגדות ליפשיץ לקיום החופשה במועד המתוכנן, טענתו כאילו הוא עצמו הסתמך על סמכותו הנחזית של ברהום והוטעה לחשוב שהחופשה מאושרת, נגועה בחוסר תום לב ואינה מהימנה. בנוסף, התנהגות התובע אשר לא מיהר לשוב לעבודה או לברר פשר המכתב השני שקיבל בעת ששהה בחופשה, מעוררת תמיהה. לא זו בלבד, משהגיע התובע לעבודה ביום 6.10.98לא מיהר לברר את העניין, אלא המשיך לעבוד עד אשר זומן לשיחה עם ליפשיץ בשעות הצהריים. אין זה סביר בעיננו שכך מתנהג עובד אשר מופתע לגלות, כי חופשתו המאושרת לכאורה, הובנה על ידי המעביד כזניחת העבודה. נפסק: "החובה למתן חופשה מוטלת על המעביד, והוא המסדיר את מועדה. לא ייתכן שכל עובד יקבע לו מועדי חופשתיו לפי רצונו, ויהרוס על ידי כך את סדרי העבודה במפעל" (דב"ע מז/29-4 ההסתדרות הכללית נ' תדיראן בע"מ פד"ע יט 372). בענייננו, התובע עשה דין לעצמו ויצא לחופשה בניגוד להוראת המעביד. בהתנהגותו זו, לקח התובע על עצמו את הסיכון לתוצאות מעשהו. אשר על כן אנו מקבלים גרסת הנתבעת וקובעים כי יש לראות בתובע כמי שזנח עבודתו ביום 3.9.98, עת יצא לחופשה ללא אישור המעביד. התובע לא פוטר מעבודתו ועל כן אינו זכאי לתשלום פיצוי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת. .8באשר לזכאות התובע לפידיון חופשה: לגרסת התובע, צבר במהלך תקופת עבודתו 55ימי חופשה והוא זכאי לפדיון חופשה בגינם. לטענת הנתבעת התובע קיבל מלוא פדיון חופשתו, ולתמיכת טענתה הוצג לתיק רישום חופשות שניהלה הנתבעת (נספח ג' לתצהיר ליפשיץ). סעיף 26לחוק חופשה שנתית התשי"א - 1951מחייב את המעביד לנהל פנקס חופשה. בפסיקה נקבע כי: "הלכה פסוקה היא שמעביד חייב לתת את החופשה ומכח חובתו בחוק לנהל פנקס חופשה. הוא אשר חייב לדעת ולהוכיח אם וכמה ימי חופשה קיבל העובד בפועל. משהוכיח העובד את תקופת עבודתו, עובר נטל ההוכחה אל המעביד שאמנם נתן לעובד את ימי החופשה המגיעים לו לפי החוק" (דב"ע לד/17-3 רפאל אברג'יל נ' קורט אנסבך פד"ע ה 253). בתצהירו מסר התובע: "פקידת כח האדם הקודמת- שפרשה מעבודתה לפני כשלוש שנים ושמה חוה ניהלה ספר חופשות ואמרה לי שמגיעים לי 55ימי חופשה, ואני מבקש שהתנבעת תביא לדיון את ספר החופשות". בחקירתו הנגדית ציין התובע כי בשלוש השנים האחרונות לעבודתו יצא לחופשה בכל שנה, אישר כי עם סיום עבודתו קיבל פדיון 23.5ימי חופשה (עמ' 1לפרוטוקול), ומסר כי תביעתו מבוססת על הדברים ששמע מהפקידה שלוש שנים קודם לכן. התובע מסתמך על דברי הפקידה (אותה לא טרח לזמן לעדות), בהתייחס ליתרת החופשה המגעת לו נכון לאותו מועד, קרי שלוש שנים טרם סיום עבודתו. גרסת הנתבעת לעניין ניצול החופשה לא נסתרה ולא הופרכה, ונתמכת ברישומים שצורפו לתצהיר ליפשיץ. על פי הרישומים הנ"ל עולה שהתבוע ניצל ימי חופשה בפועל, ואת היתרה שילמה לו הנתבעת כפידיון חופשה בתלוש שכרו האחרון לחודש .09/98 אשר על כן הנתבעת הרימה הנטל המוטל עליה להוכיח מתן חופשה ופידיונה, ודין רכיב זה של התביעה להידחות. .9באשר לשכר חודש 10/98: לטענת התובע שב לעבודתו עם סיום החופשה כמוסכם ביום 6.10.98ועבד עד לצהרי אותו יום, ובתאריכים 1.10.98עד 5.10.98היה שבת וחג והוא לא נדרש לעבוד. על כן, ומשפוטר על אתר בסוף אותו יום, זכאי הוא לשכר 6ימי עבודה בגין חודש אוקטובר. מנגד טוענת הנתבעת כי התובע זנח עבודתו עם יציאתו לחופשה ללא אישור ביום 3.9.98, והעובדה שהופיע לפתע לאחר חודש אינה רלוונטית ואינה מזכה אותו בתשלום שכר לחודש .10/98 ההלכה היא כי עובד זכאי לשכרו עם היותו מוכן מזומן למלאכה, וזאת בתנאי שהתייצב לעבודה שהוצעה לו, דהיינו שנדרש לעבוד (דב"ע לה/6-2 גבריאל בצלאלי נ' אורט ישראל פד"ע ז 100). אין חולק כי התובע התייצב לעבודה ועבד ביום 6.10.98עד לשעות הצהריים. ליפשיץ מסר שקרא לתובע לשיחה רק בצהרי אותו היום כדי לא לביישו. בהתנהגותו זו הניח לתובע להבין כי הוא יכול להמשיך בעבודה באותו יום וכי עבודתו נדרשת, ובשל כך זכאי התובע לשכר. עם זאת, התובע אינו זכאי לשכר בגין התקופה 1.10.98עד .5.10.98 החל מיום 4.9.98ועובר לתחילת חודש אוקטובר שהה התובע בחופשה בלתי מאושרת, ואף שקיבל את המכתב השני ביום 27.9.98לא התייצב לעבודה כאשר נדרש לעשות זאת . בגין העדרות בלתי מוצדקת מהעבודה התובע אינו זכאי לשכר, והעובדה שבתוך תקופת ההעדרות כלולים ימי שבתון אינה מזכה אותו בתשלום עבור אותם ימים. אשר על כן אנו קובעים כי התובע זכאי לתשלום שכר עבודה בגין יום עבודה אחד ב- 6.10.98בסך 201.3ש"ח. .10באשר לפיצויי הלנת שכר: נוכח קיומה של מחלוקת ממשית בין הצדדים באשר למועד סיום עבודתו של התובע ונסיבות סיום עבודתו, לא מצאנו לנכון לחייב במלוא פיצויי ההלנה בגין אי תשלום שכר יום אחד בחודש 10/98ואנו מפחיתים את פיצויי ההלנה ומעמידים אותם על גובה הפרשי הצמדה וריבית בלבד. .11באשר לקצובת הביגוד: נפסק: קצובת הביגוד נמנית על הזכויות הנלוות, שלהן זכאי העובד, בנוסף לשכר עבודה במשמעות הצרה של המושג. התשלום בעד זכות נלווית מותנה במימוש הזכות עצמה. "פדיון" הזכות יכול שיבוא רק מכוח הוראה שבחוק (ס' 13לחוק חופשה שנתית) או מכוח הוראה מפורשת במקור הזכות החוזית. (ור' לעניין זה דב"ע לז/131-3 ד"ר קלר נ' האוניברסיטה העברית בירושלים, פד"ע ט 305). התובע לא הביא ראיות באשר למקור זכותו לפדיון ביגוד עם ניתוק יחסי עובד ומעביד - ומשכך מתייתר הדיון בשאלה אם קיבל הקצובה בפועל, כטענת הנתבעת, אם לאו, כטענתו, והתביעה בגין רכיב זה דינה להידחות. .12באשר לתביעה שכנגד: הנתבעת עותרת לחייב התובע בתשלום דמי הודעה מוקדמת עקב זניחת התובע את עבודתו ללא הודעה מוקדמת. כעולה מהתשתית העובדתית שנפרשה בפנינו, התבוע לא ראה עצמו כמי שמתפטר, ובנסיבות אלה לא יכול היה התובע ליתן הודעה מוקדמת. כאשר אין חובה ליתן הודעה מוקדמת לא קמה זכאות לתמורתה, ועל כן דין התביעה שכנגד להידחות. .13סוף דבר, הנתבעת תשלם לתובע שכר יום עבודה בסך 201.30? בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.11.98ועד לפרעון, שאם לא ישולם תוך 30יום מיום קבלת פסק הדין יתווספו לסכום הנ"ל פיצויי הלנה כחוק עד לתשלום בפועל. .14בנסיבות העניין, משנדחו רוב עילות התביעה - אין צו להוצאות. התפטרות בדין מפוטרדמי חופשה שנתית