מי שפרע חובו של אדם אחר מבלי שהיה חייב לכך כלפיו, אינו זכאי להשבה אלא אם לא היתה לזוכה סיבה סבירה להתנגד לפרעון החוב, כולו או מקצתו, ואינו זכאי להשבה זו אלא כדי מה שנתן לפרעון החוב. סעיף 4 של חוק עשיית עושר ולא במשפט מנוסח על דרך השלילה הכפולה, שלילת ההשבה מן המתנדב ושלילת ההנגדות של הזוכה להשבה. נקודת שיווי המשקל שבין שני חלקי המשוואה היא ברורה. ניתן לחייב את הזוכה בהשבה בהעדר סיבה סבירה להתנגד לה. את סבירות ההתנגדות של הזוכה לתשלום יש לשקול גם מול סבירות האינטרס של הנושה והמשלם. כאשר עמדת הנתבע נבחנת על רקע זה, אני מוצא כי הוא לא יכול היה להצביע על טעם ממשי המצדיק שלילה גמורה של ההשבה. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא כיסוי חוב של אדם אחר: 1. רכבו של הנתבע נפגע על ידי אלמונים. הדבר ארע ב25.2.93-. הנתבע הגיש תביעה לתשלום דמי ביטוח לדולב, היא חברת הביטוח בה בוטח רכבו. התביעה הוגשה באמצעות התובע. התובע הוא סוכן הביטוח, שבאמצעותו נעשתה ההתקשרות. סוכן הביטוח הפנה את הנתבע למוסך. ההפניה היתה למוסך אליו נוהג סוכן זה להפנות את מבוטחיו. הרכב תוקן. התיקון הושלם במחצית מאי 95'. על פי הקבלה שהציג התובע עלות התיקון היתה 1370 ש"ח. לאחר התיקון נטל הנתבע את רכבו מן המוסך. 2. אלא שהנתבע לא שלם למוסך עבור התיקונים. על כך אין מחלוקת בין הצדדים. אין גם מחלוקת כי חברת הביטוח לא שלמה את מלוא הנזק הנתבע. החברה נאותה לשלם דמי ביטוח רק על חלק מן הנזק. היא אמנם שלחה צ'ק לזכות הנתבע, אך סכומו היה 370 ש"ח בלבד. צ'ק זה לא נפדה. במצב זה לא נתקבלו אצל בעלי המוסך הסכומים המגיעים לו עקב מתן שירותו. בעלי המוסך פנו אל סוכן הביטוח. הם דרשו את התמורה עבור השירות. לסוכן הביטוח לא הגיעו דמי ביטוח בסכום שיש בהם כדי לכסות את שכר השירות שניתן במוסך. סוכן הביטוח החליט לשלם את התמורה מכיסו. מדוע היה נכון הסוכן לשלם סכום זה? על כך הוא השיב בחקירתו: הפניתי את הנתבע למוסך בהנחה שלא תהיינה תקלות ובהנחה שמר שמש ישלם כמו שצריך. בעל המוסך הוא לקוח שלי ושמש מאיר גם הוא לקוח שלי. כדי להבטיח שירות טוב יותר למר שמש מאיר התחייבתי כלפי המוסך כי מר שמש ישלם את הסכומים, ובמילים אחרות [התחייבתי] לעמוד מאחורי מר שמש. אין מחלוקת כי תשלום זה לא נתבקש על ידי הנתבע. הוא לא נעשה לפי הוראותיו. כך קרה שהתובע, סוכן הביטוח, פרע את חובו של הנתבע. הואיל וחברת הביטוח לא השיבה את מלוא הסכום לא יכול היה סוכן הביטוח להפרע מדמי הביטוח. תחילה הוטלו מאמצי הגביה על בעלי המוסך. חרף העובדה שהתובע פרע את החוב ביום 13.8.93 הם שולחים דרישת פרעון חוב לנתבע ביום 29.8.93. הם כומסים את העובדה שהחוב כבר נפרע. את הטעם לדבר מסביר התובע, סוכן הביטוח: לא רציתי לשלם כי לא יכולתי, אך המוסך הפעיל עלי לחצים לשלם את עלות התיקון. הסברתי לבעל המוסך שאני לא חייב לשלם ושאדון שמש [הנתבע] הוא זה שצריך לשלם. הרעיון היה שאני אשלם ומר שמש יחזיר לי את הכסף ולכן אני בקשתי את המוסך שישלח את המכתב למר שמש על מנת שמר שמש ישלם למוסך ואז אני אקבל חזרה את מה שמגיע לי. 3. הנה כי כן, התובע שלם את הסכום שלא על דעת הנתבע. הוא שלם את הסכום מתוך תחושת מחויבות כלפי בעלי המוסך שהיה גם הוא לקוח של התובע. אלא שהנתבע סרב ומסרב לפרוע סכום זה. טענתו היתה שהוא שלם את סכום ההשתתפות העצמית לתובע עצמו קודם לשחרור הרכב. הוא טוען כי בלא תשלום כזה לא ניתן היה לשחרר את הרכב מן המוסך. עם תשלום ההשתתפות העצמית בשעור של 450 ש"ח, הוא סבר כי סלק את מלוא חיוביו. התובע לא דיווח לו על כך שחברת הביטוח מסרבת לשאת במלוא עלות הנזק. הנתבע הניח איפוא כי עם תשלום דמי ההשתתפות הגיעה הפרשה לכלל סיום. הוא הניח כי התובע ישלים את שכר בעלי המוסך מתוך כספי הביטוח. 4. גם אם תתקבל גרסת הנתבע כי הוא שלם את דמי ההשתתפות בסכום של 450 ש"ח, עדיין נותרה יתרה בלתי מסולקת בגובה של 920 ש"ח. ואולם למעשה הפער בין הצדדים קטן עוד יותר. התובע הודיע, במהלך הדיון, כי חברת הביטוח מסרה לו "כי היא מוכנה לשלם את הצ'ק של 370 ש"ח בתוספת הצמדה החל מיום מועד [הוצאת] הצ'ק, 10.3.93, ועד לתשלומו בפועל". הפער הממשי בין הצדדים התיצב אם כן על סכום של 550 ש"ח. אלה הן הנסיבות בהן עולה השאלה האם יש להורות על השבה מצד הנתבע לתובע ובאיזה סכום? פרעון חוב של הזולת 5. התובע פרע חוב של הנתבע. הוא עשה כן על דעת עצמו. הוא עשה זאת מתוך שיקוליו שלו כמי שחש מחויבות כלפי בעלי המוסך. התובע לא פעל לשם שמירת ענינו של הנתבע בתשלום זה. הוא לא פעל לשם שמירת רכושו או מניעת נזקיו. התשלום נעשה לאחר שהרכב הוצא מן המוסך. הוא נעשה בשל קשריו של התובע עם בעל המוסך. למעשה שירת התשלום את עניניו של התובע, ואת רצונו לרצות את בעל המוסך אשר היה לקוח שלו. המחויבות של התובע לעמוד מאחורי חיובי הנתבע לא נעשתה על דעת הנתבע. לא היתה זו התחיבות משפטית. מדובר בחיוב הנובע ממערכת יחסים בין בעלי המוסך לבין התובע, מערכת שהנתבע אינו צד לה. עם זאת גם מניע זה אין בו כדי לשלול את איפיון התשלום כפרעון חוב של הזולת. על מצב דברים זה חלה הוראת סעיף 4 של חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט 1979- ("חוק עשיית עושר"). על פי הוראה זו : מי שפרע חובו של אדם אחר מבלי שהיה חייב לכך כלפיו, אינו זכאי להשבה אלא אם לא היתה לזוכה סיבה סבירה להתנגד לפרעון החוב, כולו או מקצתו, ואינו זכאי להשבה זו אלא כדי מה שנתן לפרעון החוב. סעיף זה מנוסח על דרך השלילה הכפולה, שלילת ההשבה מן המתנדב ושלילת ההנגדות של הזוכה להשבה. נקודת שיווי המשקל שבין שני חלקי המשוואה היא ברורה. ניתן לחייב את הזוכה בהשבה בהעדר סיבה סבירה להתנגד לה. ואכן, לנתבע לא היתה סיבה סבירה להתנגד לעצם פרעון החוב. אמנם התובע פעל כאן על מנת לשמור על אינטרס עצמי שיש לו ביחסיו עם בעל המוסך. הוא פעל לטובת הנושה ולטובת עצמו. עם זאת אין מדובר בפעולה לקידום אינטרס עצמי מובהק, אשר אדם אחר הפיק ממנה טובת הנאה אינצידנטלית (ראו: פרידמן, דיני עשיית עושר ולא במשפט (ירושלים, 1982) ס' 127 - 130). מדובר בפרעון חובו הישיר של הנתבע. לענין סבירות הפעולה מותר, ואף צריך, להביא בחשבון את האינטרס שהיה לתובע לשלם. ניתן להתחשב בטיב יחסיו עם בעלי המוסך שהעמידו אותו בתחושה של מחויבות להסדיר את ענין התשלום, אף בלא התחייבות משפטית ממשית (ראו פרידמן, שם בס' 241,198,178). את סבירות ההתנגדות של הזוכה לתשלום יש לשקול גם מול סבירות האינטרס של הנושה והמשלם. כאשר עמדת הנתבע נבחנת על רקע זה, אני מוצא כי הוא לא יכול היה להצביע על טעם ממשי המצדיק שלילה גמורה של ההשבה. 6. ואולם עצם קביעת הזכות להשבה אינה מסיימת את הדיון. עדיין יש לקבוע מה נתן התובע לפרעון החוב (סכום הזכיה או התשלום). כן יש לבחון מהו שעור ההשבה הראוי מתוך סכום זה (סכום ההשבה). לא תמיד זכאי המשלם למלוא הסכום ששלם ויתכנו נסיבות המצדיקות פטור חלקי מן ההשבה (השוו: סעיף 2 לחוק עשיית עושר). נראה לי כי בנסיבות הענין אין מקום להורות על השבה מלאה. אני סבור כי יש בידי הנתבע סיבה סבירה להתנגד לפרעון מלא. עד שאבהיר את טעמי לכך אעמוד תחילה על גובה החוב שנפרע הוא סכום התשלום שנעשה. גובה התשלום או הזכיה 7. מה נתן התובע לפרעון החוב? התובע שלם לבעלי המוסך סכום של 1370 ש"ח. ואולם חלק מן הסכום נשתלם לו קודם על ידי הנתבע. אני מקבל את עמדת הנתבע כי שלם את דמי ההשתתפות העצמית לתובע. אני סבור כי בענין זה ניתן לקבל את דבריו. לגבי סכום זה לא היתה לסוכן הביטוח צפיה כלשהי לכיסוי מצד חברת הביטוח. על כן ניתן להניח, כגרסת הנתבע, כי הוא נדרש לשלמו מיד. עם זאת איני מקבל את הטענה כי התובע שלם כפל השתתפות עצמית. טענה זו נשמעה מפיו רק בסיום הדיון. היא גם אינה מתישבת עם התביעה שהופנתה אל חברת הביטוח. על פי עדותו של נציג החברה, מר כהן, התביעה כלפי החברה נדחתה הואיל והתחוור כי יש יותר ממוקד נזק אחד, הגם שהתביעה תארה ארוע אחד. אם לדידו של הנתבע ארע אך ארוע אחד, קשה להניח כי הנתבע שילם כפל השתתפות עצמית. אמנם התובע טען כי לא קבל גם סכום זה. אלא שהנתבע טען כי הסכום נדרש כתנאי לשחרור הרכב. כי היה עליו להציג אישור התובע לבעלי המוסך. לשם השגתו הוא נאלץ לשלם את ההשתתפות העצמית. התובע יכול היה להעזר בענין זה בעדות בעלי המוסך. ניתנה לו ההזדמנות לכך אך הוא לא ניצלה. התובע הסתפק בהבאת תצהיר מטעמם שאינו מתיחס לשלב שחרור הרכב וההסדר שנהג בקשר לכך, ובכלל זה הצגת מכתב כלשהו מטעם התובע. כך או כך, העדפתי בנקודה זו את עדות הנתבע אם כי רק בקשר לעצם תשלום ההשתתפות העצמית, להבדיל מסכומיה. גובה החיוב הנותר הוא איפא 920 ש"ח. מתוכו הודיע התובע כי ניתן להפרע מחברת הביטוח על סכום של 370 ש"ח. אני קובע כי סכום זה מגיע לתובע והתובע רשאי לקבלו במישרין, על דרך הסברוגציה ,מחברת הביטוח. על ידי תשלומו החוב של הנתבע הוקנתה זכותו של הנתבע כלפי חברת הביטוח לתובע. הוא עומד לענין זה בנעליו של הנתבע. במצב זה, "הסברוגציה גוררת הקניה של זכות הנושה באינטרס שבגינו שילם הצד הזוכה בסברוגציה"(ראו פרידמן, שם בס' 255). אם יוערמו קשיים מכיוון חברת הביטוח בענין העברת הצ'ק במישרין לתובע, יודיע הנתבע לחברת הביטוח על הסכמתו להעברה זו. אם מסיבה כלשהי תחזור בה החברה מנכונותה להעביר את הסכום ירבץ הסכון לכך על התובע, אשר לא פעל לגביית סכום זה מבעוד מועד. ועתה לנושא גובה ההשבה. גובה ההשבה 9. התובע אינו זכאי להשבה מלאה של יתרת הסכום, העומדת על 550 ש"ח. הטעם לכך נובע מדרך ההילוך שהתובע אימץ לעצמו. התובע הפנה את לקוחותיו למוסך מסוים. בעלי מוסך זה היו, גם הם, לקוחות שלו. בכך הוא יצר תלות בלתי נחוצה ובלתי ראויה בין אינטרסים נוגדים שלו. הוא פרע את החוב על מנת להפיס את דעת לקוחו האחד. הוא לא עשה כן על דעת הלקוח האחר. אפשר שבלא תלות זו, היה הנתבע מעמיד את המוסך על כך שלא נתקבלו בסופו של דבר דמי ביטוח. במצב זה יתכן שהנתבע היה זוכה להנחה מסוימת. יתר על כן, יתכן שבלא תיווכו של התובע היה תהליך תיקונו המלא של הרכב נעשה רק לאחר שעמדת חברת הביטוח היתה מתבהרת. כך טען הנתבע. אם כך יתכן שהנתבע היה עורך חקר שווקים כדי להקטין את עלויותיו. זאת ועוד, מתוך הראיות שנפרשו בפני עולה כי התובע גם לא טיפל ביעילות הראויה ביחסים עם חברת הביטוח. הוא לא ידע לומר מתי הודע לנתבע על חוסר נכונות החברה לשאת במלוא סכום הנזק. הוא לא טרח לידע את הצדדים על הנתק שארע בינו לבין המבוטח על מנת שלמצער סכום הכסף שחברת הביטוח היתה נכונה לשלם יסולק. לליקויים אלה יש לתת משקל בקביעת סכום ההשבה. מסקנה זו מתעצמת נוכח העובדה שהתובע לא טרח לתת לנתבע הודעה מוקדמת אודות כוונתו לפרוע את החוב. להיפך, הוא ניסה להעלים עובדה זו. גם אחרי פרעון החוב עדיין העמידו בעלי המוסך פנים כאילו החוב לא נפרע. אמת, העדר הודעה מוקדמת אינו טראומטי ביחס לעצם הזכות להשבה (ראו: פרידמן, שם בס' 249). ואולם, כפי שאמרתי, אפשר שההודעה היתה יוצרת הזדמנות להפחית את גובה החיוב. מעבר לכך, יש לזכור כי מדובר בסוכן ביטוח. לא יעלה על הדעת כי הלה יעשה פעולות מאחורי גבו של המבוטח מבלי להודיעו על כך, ולו לאחר מעשה. במקרה זה לא עמד התובע בדרישות המוטלות על סוכן ביטוח. היחסים עם לקוחו זה ועם לקוחו האחר חסרו מימד פורמלי של תכתובות מסודרות ודרכי פעולה השומרות על סף פורמלי מסוים. בלא אלה נפגם הניהול התקין המחייב גילוי מלא ומיידי ותרשומות "מזמן אמת" של המהלכים השונים. דווקא משום שהנתבע הראה סימנים של התנערות מחיוביו היה מקום להקפיד על פניה פורמלית אליו והצגה מלאה של הפעולות שנעשו. 10. בנסיבות אלה אני מעמיד את סכום ההשבה על 250 ש"ח (מתוך 550 ש"ח). הנתבע ישלם סכום זה כשהוא נושא הפרשי הצמדה החל מיום היווצר החיוב (13.8.94) ועד לתשלומו בפועל. התשלום יעשה בתוך 30 יום ויתוספו לו הוצאות משפט בשעור 100 ש"ח. מעבר לכך, התובע יהיה זכאי לקבל את הסכום שחברת הביטוח הודיעה על נכונותה לשלמו, כאמור בפסקה 7 לעיל. זכויות הנתבע, כלפי חברת הביטוח, עוברות מכח החלטה זו לידי התובע, ויראו את הנתבע כמסכים להעברת הסכום של 370 ש"ח, על הפרשי ההצמדה והריבית שנוספו לו, לידי התובע. שימת לב הצדדים מופנית לתקנה 16 לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), התשל"ז1976-.חובעשיית עושר ולא במשפט