כניסה לצומת מבלי לתת זכות קדימה

בהגיעו לצומת החל המערער לפנות שמאלה, לכיוון רחוב יגאל אלון, זאת מבלי ליתן זכות קדימה לרכב מסוג סובארו (להלן: "הסובארו"), שנסע ישר במסלול הנגדי. כתוצאה מכך, התנגש המערער, במרכז הצומת, עם חזית הרכב, בחזית השמאלית-קדמית של הסובארו. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא כניסה לצומת מבלי לתת זכות קדימה: סגן הנשיאה כללי 1. לפנינו ערעור על גזר-דינו של בית המשפט לתעבורה בירושלים (כב' השופט אברהם טננבוים), בתיק ת"ד 2003/09, מיום 10.3.10, בגדרו הושתו על המערער העונשים הבאים: 30 חודשי מאסר בפועל, 20 שנות פסילה של רישיון הנהיגה, וכן 7 חודשי מאסר על-תנאי למשך 3 שנים אם ינהג בזמן פסילה. הכרעת הדין 2. בגדר הכרעת הדין הורשע המערער, לאחר ניהול הוכחות, בכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום, קרי - גרם מוות ברשלנות, לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "החוק"), ולפי סעיף 64 לפקודת התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: "הפקודה"); חבלה של ממש, לפי סעיף 38(3) לפקודה; אי-מתן זכות קדימה, לפי תקנה 64(א)(2) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: "התקנות"), בצירוף סעיף 68 לפקודה; וכן נהיגה ברכב ללא רישיון רכב תקף, לפי סעיף 2 לפקודה. גזר הדין 3. עובדות המקרה שהיוו יסוד לגזר הדין הנן כדלקמן: ביום 14.10.08, בשעה 05:30 לערך, נהג המערער ברכב מסוג "הונדה", מ.ר. 85-197-06 (להלן: "הרכב"), בכביש גולדה מאיר בירושלים (להלן: "הכביש"), מכיוון מחלף יגאל אלון לשכונת רמות. הכביש הנו בעל שני מסלולים, ביניהם שטח הפרדה בנוי, בכל מסלול שלושה נתיבים חד-סטריים. בצומת הרחובות יגאל אלון - הארי טרומן (להלן: "הצומת"), בו מוצבים רמזורים בכל כיווני הנסיעה, קיים מסלול רביעי נוסף, המיועד לכלי רכב הפונים שמאלה לרחוב יגאל אלון. 4. בהגיעו לצומת החל המערער לפנות שמאלה, לכיוון רחוב יגאל אלון, זאת מבלי ליתן זכות קדימה לרכב מסוג סובארו (להלן: "הסובארו"), שנסע ישר במסלול הנגדי. כתוצאה מכך, התנגש המערער, במרכז הצומת, עם חזית הרכב, בחזית השמאלית-קדמית של הסובארו. ברכב הסובארו נהג אז צחיאל ועקנין, שהיה בדרכו לבית החולים, יחד עם אשתו מיטל וקנין, שכרעה ללדת וישבה במושב שמאחורי מושב הנהג. במושב הנוסע שלצדו ישבה אימו, שמחה ועקנין ז"ל (להלן: "המנוחה"). 5. כתוצאה מההתנגשות נפצעו כל המעורבים בתאונה ונגרמו נזקים קשים לשני הרכבים. המנוחה נפצעה באורח אנוש, ונפטרה מפצעיה בבית החולים בחלוף כשלוש שעות לאחר התאונה. לצחיאל ועקנין נגרם שבר בכף יד שמאל, למיטל ועקנין נגרמו סימני חבלה בפנים ובגפיים, כמו גם כוויה ביד ימין, ולנאשם נגרמה חבורה על החזה והבטן. 6. לאחר שבית משפט קמא בחן את ההלכה הפסוקה במקרים כגון דא, תוך שהטעים את המגמה להחמיר בעונשם של עברייני תנועה שגרמו למוות ברשלנות בתאונות דרכים; משהובאו בכלל חשבון האפקטיביות של עונש המאסר בעבירות תעבורה, כמו גם נסיבות האירוע החמור שלפנינו, וכן נסיבותיו האישיות של המערער, כפי שבאו לכלל ביטוי בתסקיר שירות המבחן שהוגש בעניינו (שהמלצותיו לא נתקבלו); משנדונו טענות הצדדים לעונש, תוך שהודגשה העובדה כי לחובת המערער נזקף עבר תעבורתי מכביד, כל שכן ביחס לגילו הצעיר - נקבע, כי בנסיבות העניין ניתנת הבכורה לאינטרס הציבורי, לצורך להילחם בתופעת הקטל בכבישים, ומשכך, נגזר עונשו של המערער כאמור לעיל. לנוכח מצבו הכלכלי, לא הושתו על המערער קנס או פיצויים. הודעת הערעור 7. בהודעת הערעור נטען, כי בית משפט קמא כלל לא נתן משקל לאחריותו של נהג רכב הסובארו לקרות התאונה הקטלנית, דהיינו - לסוגיית האשם התורם הימנה אין להתעלם בנסיבות העניין. זאת ועוד: בנסיבותיו האישיות הקשות של המערער, לרבות גילו הצעיר (21 כיום, 19 בעת קרות התאונה), אותן תרגם שירות המבחן לכלל המלצה להשית עליו עונש מאסר שירוצה בדרך של עבודות שירות, לא התחשב בית משפט קמא במידה ראויה. בנוסף שטח המערער טענותיו ביחס לנסיבות קרות התאונה, שלדידו אינן מבססות דרגת רשלנות ברורה או בולטת מצדו, המהווה תנאי להשתת עונש כה חמור ויוצא דופן. לאור האמור, עתר המערער לקבלת הערעור ולהקלה בעונשו במידה משמעותית. הדיון בערעור 8. בדיון לפנינו, לאחר שמיעת הערות בית המשפט, הצהירה באת-כוח המשיבה לפרוטוקול, כי הנה "מסכימה כי היה אשם תורם של הנהג של הרכב הנפגע ויתכן שאת זה היה ניתן להביא לידי ביטוי בהפחתה של מספר חודשים בעונשו של המערער" (פרוט' הדיון מיום 16.6.10, עמ' 1). חרף ניסיון הצדדים לגבש ביניהם הסדר לעניין העונש, כהצעת בית המשפט, לא הסתייע הדבר, ולפיכך השלימו הללו טיעוניהם בכתב. השלמת טיעון בכתב 9. לדידה של המשיבה, האשם התורם מצד נהג רכב הסובארו הנו מינורי, ולכן אינו מצדיק הקלה משמעותית בעונשו של המערער. הפחתת תקופת המאסר בחודשים ספורים בלבד היא אפוא היחידה שאולי באה בכלל חשבון בנסיבות העניין. נדרש כאן מסר ברור ומרתיע לנהגי הרכב באשר לעונש הצפוי להם לו יתרשלו בנהיגתם. והנה, רשלנותו החמורה של המערער ואף נסיבותיו האישיות עולות בקנה אחד עם העונש שהושת עליו. וכאן יודגש: הרישום הפלילי והתעבורתי של המערער מלמדנו כי אין הוא בגדר אדם נורמטיבי. מעבר לכך, המערער לא הודה במיוחס לו, וגם התקשה ליטול אחריות מלאה על מעשיו בפני שירות המבחן. לפנינו אכן עונש החוצה רף גבוה במדרג הענישה, אך עדיין - סביר וראוי בהתחשב במכלול הנתונים. נוכח האמור, נתבקש בית המשפט לדחות הערעור, או לחלופין, להפחית מעונש המאסר מספר חודשים בלבד (ראו: הודעת המשיבה, מיום 24.6.10). 10. מנגד גורס ב"כ המערער, כי בנסיבות העניין קמה הצדקה להפחית בעונשו של מרשו במידה משמעותית, שהרי שאין זה המקרה למיצוי הדין; אחרת, תהיינה למאסרו הממושך השלכות קשות, מזיקות וחמורות על חייו. מדרג הענישה שהוחל על המערער אינו הולם אפוא את רמת רשלנותו, לא-כל-שכן בהתחשב באשם התורם של נהג רכב הסובארו לקרות התאונה (ראו: הודעת המערער, מיום 28.6.10). דיון 11. לפנינו פרשה טראגית נוספת, שהכביש היווה לה אכסניה וחיי אדם קופדו לחינם. שני רכבים: האחד, בדרכו מהבית לבית החולים נשא שלושה נוסעים - במושב האחורי כרעה ללדת, זאת הפעם הרביעית, גב' מיטל וקנין, הנהג - בעלה, מר צחי וקנין, וכן אמו (המנוחה), גב' שמחה וקנין ז"ל, שישבה לצדו; והשני נהוג על-ידי המערער, בדרכו מבית החולים הביתה, לאחר שביקר את אביו. הנה-כי-כן, שעת בוקר מוקדמת, השחר כבר הפציע ואור נשפך על פני כבישי העיר, כל רכב ויעדו שלו. בית-משפט קמא כבר אמר את דברו באשר לממצאים העובדתיים הרלבנטיים, ולפנינו רק גזר-דינו הוא שעומד כיום לביקורת. אפרט: בשעת התאונה, כך נקבע, היה אור יום, ללא ערפל, כאשר תנאי הראות היו טובים. המערער יכול היה לראות את רכב הסובארו מבעוד מועד, ובכך למנוע את התאונה, בעוד שאין בנסיבות העניין כדי לבסס אשם תורם כלשהו מצדו של מר צחי וקנין (ראו: עמ' 5-11 להכרעת הדין, כמו גם סעיף 5 ו-28 לגזר הדין). עסקינן, אפוא, בממצאים שבעובדה, שנקבעו לאחר שמיעת ראיות והתרשמות בלתי אמצעית מן העדים, עליהם לכאורה אין עוד עוררין. 12. אך הנה, בהודעת הערעור נטען, כי שגה בית משפט קמא שעה שהתעלם מסוגיית האשם התורם המתעוררת לנוכח נסיבות הפרשה, מאחריותם המשותפת הן של הנאשם והן של מר צחי וקנין לקרות התאונה (ראו: סעיפים 4, 9, 12-16, ו-18 להודעת הערעור). עוד נטען בגדרה, כי שגה בית-משפט קמא בקביעתו, כי התאונה אירעה באור יום, שלא בשעת דמדומים או ערפל (סעיף 11 להודעת הערעור). עינינו הרואות, כי חרף בחירת המערער לעתור לבית משפט זה באפיק של ערעור על גזר הדין בלבד, סוטים בעליל טיעוניו מן התוואי המשפטי הנבחר. למותר לציין, כי בנסיבות אלו לא נוכל להתערב בממצאי בית-משפט קמא, שנקבעו בהכרעת הדין. ודוק: רשלנות תורמת נקבעת במסגרת הכרעת דין, על-סמך ראיות רלבנטיות, וודאי לא בגזר הדין, שאך מביאה בכלל חשבון, כאחד מן השיקולים בקביעת אמצעי הענישה ההולמים, את המקרה הקונקרטי. לכן, דין טענות המערער דלעיל להידחות מכל וכל. 13. עם-זאת, למעלה מן הצורך, במשנה זהירות ובשל חשיבות הנושא גם גזר הדין, יצוין, כי לטעמנו לא שגה בית משפט קמא בקביעותיו האמורות. והנה, עדותו של מר צחי וקנין בבית משפט קמא, לפיה "אמא שלי (המנוחה - צ'ס') פתאום צועקת לי תזהר מכונית ניסיתי לסחוב את ההגה ימינה להתחמק מהפגיעה ולא הספקתי" (פרוט' הדיון בבית משפט קמא, מיום 5.7.09, עמ' 17), אינה מערערת במאומה את מסקנותיו. כך גם דבריו הבאים: "התאמתי את עצמי לדרך נהגתי 70 קמ"ש אני תמיד נוהג בהתאם לחוק ... נתתי לרכב להתדרדר לבד, ברקסים כן לחצתי" (שם, עמ' 18). וודאי אף דבריו בדבר מצבו הנפשי דאז, כפי שביקשה ההגנה לייחס לו, כמצוטט להלן: "לא מתח שיפריע לי לנהוג, היה מתח סטנדרטי, אתה יודע מה לא הייתי בלחץ" (שם, עמ' 20). אמירתו: "חבל שנהגתי הצטערתי כי המיתה של אמי נגרמה על ידי" (שם), ברורה לכל אדם, ואין להסיק הימנה דבר וחצי דבר אודות אחריותו לקרות התאונה. גם הראיות בדבר מצב התאורה בשעת התאונה מדברות בעד עצמן, ובדין נקבעו הממצאים המתחייבים לאורן. 14. בסופו של יום, נותרנו אפוא עם טענות שעניינן נסיבות קרות התאונה (באספקלריה של פעולות המערער), נסיבותיו האישיות, וכמובן אי ההלימה בין דרגת רשלנותו לבין אמצעי הענישה יוצאי הדופן שהושתו עליו. אכן, לא הוכח כי התאונה הקטלנית אירעה בשל נהיגה פרועה של המערער, אם עקב חציית הצומת ברמזור אדום או במהירות מופרזת, או אם תוך התעלמות מקו הפרדה רצוף, מתמרור מפורש כלשהו, או מהוראותיו של גורם מוסמך אחר. המערער "אך ורק" לא שם לבו לעובדה הבסיסית, כי זכות הקדימה בכביש ניתנה לנוהג בדרך הראשית, ובמקרה זה - לרכב הסובארו בו נהג מר וקנין. המערער פלש אפוא לציר תנועה מרכזי ברשלנות רבה, ובכך גרם לתוצאה הטראגית הנתונה. אולי שעת הבוקר המוקדמת הקנתה לו תחושת ביטחון עודפת, כי לא צפויה לו כל הפרעה בפנייתו שמאלה, עד כי "שכח" כי הכביש משמש נחלה לכלל, עד כי לא הפנה מבטו לימין וכלפי מעלה הכביש, כמצופה וכנדרש, בסבלנות ובזהירות. לו רק היה המערער מעניק שנייה של תשומת-לב המלווה ברגש של אחריות בטרם החל לחצות את הצומת, עולם ומלואו היה ניצל מאבדון ומכליה. לא-זו-אף-זו, בזכות מזל גרידא לא קופדו חיים נוספים. 15. האם יש הצדקה לגזור את עונשו של המערער לחומרה, כאשר אלו לנו הנסיבות, לאור חשכת מאורות נקודתית בה לקה? במקרים כגון דא, נסוגות הנסיבות האישיות מפני האינטרס הציבורי, לו ניתנת הבכורה. אמנם, נסיבותיו האישיות של המערער אינו קלות או פשוטות, אך יחד-עם-זאת, אין בהן כדי להפכו לקורבן של מעשיו שלו, מה גם שאינן יוצאות דופן. זאת ועוד: חומרת העבירה שביצע המערער ותוצאתה מחייבות, זאת הפעם, לגזור עליו עונש של מאסר, לתקופה ממושכת, מאחורי סורג ובריח. בכך, חלילה, לא נסתם הגולל על מהלך שיקומו הצפוי של המערער. ככל שיעמוד לו כוח הרצון, ככל שיהא נחוש לבסס לעצמו חיים נורמטיביים עם שחרורו ממאסרו, סביר מאוד שישתקם לחלוטין. זוהי שעת המבחן של המערער, להוכיח לעצמו כי שלד אישיותו ותעצומות הנפש שבקרבו מעוגנים בערכים חיוביים ראויים. 16. נשוב ונתייחס למשקל שיש לייחס לאותה החלטה שגויה והרת אסון שקיבל המערער, לחצות את הצומת מבלי ליתן זכות קדימה לרכב הסובארו, בגינה קופד פתיל חייו של אדם. בע"פ 708/10 מוחמד שלאפה נ' מדינת ישראל, (פסק דין מיום 14.6.10, פורסם במאגר "נבו"), בגדרו נדון ערעור על גזר-דין, במסגרתו הושתו על המערער (שם) 30 חודשי מאסר בפועל ו-14 שנות פסילה מלהחזיק ברישיון נהיגה, אמר בית המשפט העליון את הדברים הבאים: "נגע תאונות הדרכים הגיע זה מכבר לממדים מבהילים, עד ששוב אין להסתפק במלל מרתיע, ויש להגיב, במקרים הראויים, בענישה מחמירה, עד כדי השמתו של הנהג העבריין מאחורי סורג ובריח. המקרה שבפנינו הוא אחד מאלה, מאחר ולא חוסר תשומת לב רגעית או מחדל כזה או אחר גרם לקיפוד פתיל חייה של המנוחה, אלא מעשה יזום של המערער. הוא נהג בעקומה במהירות של 147 קמ"ש תוך ניסיון לעקוף שני רכבים, והרי לך מתכון כמעט בטוח לתאונה קשה. לפיכך, חרף נסיבותיו האישיות הקשות של המערער, איננו סבורים כי בית המשפט המחוזי החמיר עמו עד כדי צורך להקל בעונש". (עמ' 2 לפסק הדין) בע"פ 11786/04 חוסאם אבו טריף נ' מדינת ישראל (פסק דין מיום 5.9.05, פורסם במאגר "נבו"), אמר המשנה לנשיא (כתוארו אז), כב' השופט מ' חשין, כלהלן: "לא יעבור יום שלא נשמע בו על תאונת דרכים קשה שאירעה בכבישי הארץ, לעיתים קרובות - קרובות-יתר-על-המידה - תאונה מקפחת חיים לעיתים תאונה החותכת בגופם של אנשים והופכת אותם נכים כואבים ואומללים לכל חייהם. ולעיתים קרובות - קרובות-יתר-על-המידה - 'הגורם האנושי' הוא הסיבה המיידית לתאונה: קלות-דעת, פזיזות, אדישות, נמהרות של אוחזי-ההגה. תאונות הדרכים היו כמגפה הפושטת בקהילה ומותירה אחריה חללים כחיידק-מוות שאין יכולת לעמוד בפניו. הגיעה עת שבתי-המשפט יעלו תרומתם לעצירת המגפה, להשמדת חיידק-המוות. תרומה זו פירושה הוא הטלת עונשים חמורים על מי שנמצאו מדביקים אחרים בחיידק-המוות ועל מי שהתנהגותם מסייעת למגפה להוסיף ולהתפשט. עונשים מירביים שנקבעו בחוק למי שהורשעו בעבירות תעבורה אלו ואחרות לא לתפארת המליצה נוצרו, וראוי שבתי-המשפט יתנו דעתם אליהם". (עמ' 7-8 לפסק הדין) 17. ומן הכלל אל הפרט: אמנם, המערער לא ביצע פעולות מתמשכות או חריגות מעצם טבען בעטיין אירעה התאונה הקטלנית, שהרי לכאורה המדובר ב"חוסר תשומת לב רגעית או מחדל כזה או אחר". דא עקא, שכאשר חיי אדם ניצבים על כפות המאזניים, כאשר לפנינו נגע של תאונות דרכים שאינו מרפה, כאשר "'הגורם האנושי' הוא הסיבה המיידית לתאונה: קלות-דעת, פזיזות, אדישות, נמהרות של אוחזי-ההגה", שומה על בית המשפט להתייחס ביתר רצינות לעונש המרבי שנקבע בחוק. הרי ידוע לכל, כי בכביש, בתנועה, במהירויות כאלו או אחרות, כל שכן בהתחשב בפוטנציאל הקטלני ממילא של אותה קופסת פח לעתים מהודרת ששמה מכונית להסב נזקי גוף חמורים ביותר ואף מוות, כל שנייה חשובה, כל שנייה נחשבת, גם לחלקיקיה משמעות גורלית. לכן, אין חלילה לזלזל או להקל ראש ברשלנותו של המערער. ודוק: תאונות דרכים רבות נגרמות כתוצאה מאותו "גורם אנושי" - קלות-דעת, פזיזות, אדישות, נמהרות - עייפות מעיקה, טלפון סלולארי שמטרטר ורודף אחר תשומת-לבנו, מכשיר הרדיו, הדיסק, אולי גם GPS, שמצריך נגיעה קלה או כוונון, בכיו של תינוק במושב האחורי, שיחה ערה בין יושבי הרכב, טרדות החיים ומחשבות שונות - כל אלה, ואף גורמים רבים אחרים, אורבים לכולנו בכל רגע, חרש מאיימים לשבש את מהלך נהיגתנו התקין, להוליכנו היישר לתוך זירת תאונת-דרכים קטלנית. לכל אלה עלולה להיות השפעה מכרעת על מהלך הנהיגה, שתבוא לכלל ביטוי בדיוק תוך שנייה. 18. גם הפעולות הבסיסיות ביותר של כל נהג בכביש, המתחייבות מבחינה בטיחותית לטובת הנהיגה עצמה, נמדדות בשניות ספורות, ביניהן הפניית המבט, עובר לעקיפה או לפנייה, לעבר מוקדי סיכון שונים ומפגעי תעבורה, תוך ידיעת היררכיית התנועה וסדריה, בהתחשב בזכויות הקדימה הבאות בכלל חשבון. כוחו של המבט לא יסולא בפז, כפי שלמד המערער על בשרו החי. האם עלינו לערוך אבחנה בין זה שנהג במהירות של 147 קמ"ש בעקומה בניסיון לעקוף שני רכבים (ראו: ציטוט דלעיל בעניין ע"פ 708/10), לבין זה שחצה צומת בדרך ראשית מבלי ליתן זכות קדימה כפי הנדרש (הוא המערער שלפנינו)? רובנו נוטים לחשוב, כי הרשלנות במקרה הראשון עולה עשרות מונים על זו במקרה השני. ואולם, לא כך היא. בשני המקרים רולטת המזל, אקראית בפעולתה או כפופה לכוח עליון מכונן, היא שתכתיב את תוצאות הרשלנות. ודוק: זכות הקדימה הנה אבן יסוד בעבור כל באי הדרך באשר הם, בלעדיה כלל לא תתאפשר התנועה הסדירה. היא מלכת הכביש שיש להדר בכבודה. גם אם לא נבחין בה בדמות תמרור "עצור" או "תן זכות קדימה", תמיד נדע לשכללה, אף מבלי משים, בדפוסי הנהיגה. אין אפוא לומר, כי התעלמות מזכות קדימה הינה פחותת-ערך או מסוכנת פחות, מעצם טבעה, מהתעלמות מהגבלת מהירות או מהאיסור על ביצוע עקיפה מסוכנת. דמם של קורבנות התאונות הללו זועק אלינו מן האדמה באותה מידה. 19. אכן, המערער צעיר בימים, אך רישום של עבירות תעבורה כבר עומד לחובתו. המערער אף ניהל הוכחות, ובתוך כך החזיר את בני הזוג וקנין לטרגדיה שאירעה במשפחתם. אין חולק, כי העונש שהושת על המערער חמור, ולו לאור קרבתו היתירה לרף הענישה המקסימאלי. ברם, אף לו היינו אנו גוזרים את הדין אחרת ובמידת-מה לקולא, לא נוכל להיכנס לנעלי הערכאה הדיונית ולמלא את תפקידה. והנה, איננו סבורים כי בנסיבות העניין חרג בית משפט קמא ממתחם הסבירות בצורה קיצונית ובצורה המצדיקה את התערבותנו. בתוך כך הובאו בכלל חשבון שיקולי הענישה השונים, וגזירת הדין, הגם שלחומרה, עומדת במבחן הביקורת. בערבו של יום, לא נותרנו עם "חוסר תשומת לב רגעית או מחדל כזה או אחר", אלא עם הפרה בוטה של חוק תנועה בסיסי ביותר. לא הוכח כי לפנינו אחד מאותם מקרים כה חריגים המחייבים את ערכאת הערעור לסטות מן ההלכה הנוהגת בעניינים כגון דא. התוצאה 20. לאור המקובץ לעיל, דעתי הינה כי יש לדחות את הערעור. צבי סגל, שופטסגן הנשיאה השופט מ' דרורי 1. קראתי בעיון רב את עמדתו של אב דין הדין, סגן הנשיאה, כב' השופט צבי סגל. 2. מסכים אני לרוב הדברים שכתב, אך אינני שותף לתוצאה הסופית של עמדתו, לפיה יש לדחות את הערעור. 3. בעיקרון, מקובלת עלי הגישה העונשית שהציג - בהרחבה ובאופן מלומד - כב' השופט ד"ר אברהם טננבוים, בגזר הדין נשוא ערעור זה. 4. כמו כן, מסכים אני למדיניות, העקרונית, של בית המשפט לתעבורה, לפיה העונש הראוי לעבירות של גרימת מוות ברשלנות לנהיגה היא מאסר בפועל, שהמגמה של בית המשפט העליון הינה להחמיר (פיסקאות 6-12 לגזר הדין). 5. ברם, אינני מקבל את גישתו של שופט התעבורה המלומד, לפיה "יש צורך לראות בעונש המקסימום את עונש המוצא" (פיסקה 12 לגזר הדין). בהקשר זה, מזכיר השופט המלומד, כי הטיל עונש מאסר של 15 חודשים לנאשמת בת 55, אם לחמישה וסבתא לשישה נכדים (ת"ד 253/08 מדינת ישראל נ' קרן יוגב, ביום 28.4.08, כאשר הוא מציין כי "בפרשה הנ"ל החלטתי לא למצות עם הנאשמת את הדין, וזאת בשל גילה והנסיבות. יחד עם זאת, ציינתי בגזר דיני כי מן הראוי להטיל על הנאשמים את העונש המתקרב למקסימום בעבירות אלו" (פיסקה 29 סיפא לגזר הדין)). ברצוני להעיר, כי עוד ביום ד חשון תש"ע (22.10.09) - כחצי שנה לפני גזר הדין נשוא ערעור זה, שניתן ביום כ"ד אדר תש"ע (10.3.10) - נידון בבית המשפט המחוזי בירושלים ערעורה של אותה נאשמת, ובית המשפט המחוזי הפחית את עונש המאסר מ-15 חודש ל-6 חודשים ויום אחד (ע"פ 4521/09 קרן יוגב נ' מדינת ישראל (2009), שניתן על ידי כב' השופטים: יצחק ענבר, יוסף שפירא ונאוה בן אור). חבל, שנתון זה לא נזכר בגזר דינו של השופט המכובד. 6. עמדתי שלי, ביחס לאדם אשר "הרג את הנפש", היא, כי יש להטיל עליו עונש מאסר בפועל, על פי הפרמטרים שאותם תיארתי בגזר דין, שנתתי, כדן יחיד, לפני מספר שנים (ת.פ. 3007/02 מדינת ישראל נ' בוריס בן מוריץ אבינון (2003), פיסקאות 12-19): "12. שירות המבחן, בסיום התסקיר, ממליץ על עונש מאסר שירוצה בעבודות שירות. כמו כן, הומלץ שם על צו מבחן למשך שנה, אשר במהלכו ינסה שירות המבחן לעבד עם הנאשם את הטראומות מהם סובל בעקבות האירועים השונים בחייו, תוך התמודדות בונה עמן. 13. עמדת התביעה לעניין העונש היא כי מעשהו של הנאשם נמצא ברף העליון של מעשה הרשלנות, ועל כן מן הראוי להטיל עליו את העונש המירבי הקבוע בחוק, 3 שנות מאסר (עמ' 211). המדינה סבורה כי יש לתת משקל חשוב ליסוד ההרתעה, ועל כן יש לגזור על הנאשם עונש מאסר בפועל לתקופה הממושכת הנ"ל ואין להסתפק בעבודות שירות, על אף המלצת שירות המבחן.כן מבקשת המדינה להטיל על הנאשם מאסר על תנאי. 14. הסנגור, עו"ד המבורגר, הביא פסיקה וממנה עולה כי כאשר מדובר בהריגה עקב רשלנות, העונש המועדף הוא מאסר בעבודות שירות. לדבריו, אין טעם במאסר בפועל, שכן הנאשם זקוק לטיפול. בטיעונו, שם עו"ד המבורגר את הדגש גם על נסיבות חייו הקשות של הנאשם והיותו בודד. הנאשם לא השמיע דברים בסיום הטיעון לעונש. 15. ספר החינוך, במצווה תי, שכותרתה 'מצוות בית דין לשלוח מכה נפש בשגגה מעירו לערי מקלט ועל הרוצח בעצמו ללכת שם', אומר את הדברים הבאים: 'לפי שעוון הרציחה חמור עד מאוד, שבה השחתת העולם, עד שאמרו זכרונם לברכה, שההורג נפש במזיד, אפילו עשה כל המצוות - אינו ניצל מן הדין... ולכן ראוי למי שהרג, אפילו שוגג, מכיוון שבאת תקלה גדולה כזו על ידו - שהצטער עליה צער גלות, ששקול כמעט כצער מיתה, שנפרד האדם מאוהביו ומארץ מולדתו, ושוכן כל ימיו עם זרים. ועוד יש תיקון העולם במצווה, כמו שבאר הכתוב, שיינצל עם זה מיד גואל אדם, לבל יהרגנו על לא חמס בכפיו - שהרי שוגג היה. ועוד תועלת בדבר לבל יראו קרובי המוכה - הרוצח לעיניהם תמיד במקום שנעשתה הרעה. וכל דרכי התורה נועם' (ההדגשה הוספה). 16. ניתן ליישם עקרונות אלה גם בימינו. אומנם הטעם של שהייה בעיר המקלט מפני גואל הדם אינו ישים בדורנו, שכן הענשת מבצעי עבירה אינה בשליטת קורבן העבירה ומשפחתו, אלא נתונה בידי המדינה (וראה, מכל מקום, את מאמרו המקיף של ד"ר איתמר ורהפטיג, 'גואל הדם', תחומין כרך יא (תש"נ), עמ' 360-326, המתייחס גם לאפשרות שימוש בעקרונות אלה גם בימינו, כמוזכר שם בעמ' 358), אך הטעם האחר, הראשון המוזכר על ידי ספר החינוך, כי מי שבאה תקלה על ידו וגרם מותו של אדם, אפילו בשוגג, ראוי לענישה של פרידה מאוהביו ומארץ מולדתו, ניתן להתאמה גם בימינו אלה. ידעתי גם ידעתי כי תנאי השהייה בעיר המקלט שונים הם מתנאי המאסר בדורנו, אך ניתן ללמוד מזה על זה. כך, למשל, הסיק השופט מ' אלון (כתוארו אז), כי ראוי לאפשר לאסיר לקיים יחסי אישות עם אשתו מדיני עיר המקלט שבה מאפשרים להורג בשוגג להשתקם כבן משפחה. ראה במפורט על כך בג"צ 114/86, וייל נ' מדינת ישראל פ"ד מא(3), 477, בעמ' 498-494. לאחרונה זכה נושא זה לפיתוח ולהרחבה; ראה מאמרם של ד"ר איתמר ורהפטיג ועו"ד שלמה רבינוביץ, 'עיר מקלט במערכת הענישה המודרנית - דוגמא יישומית מתורת הענישה של המשפט העברי', שערי משפט, כרך ב, חוברת 3 (תמוז תשס"א - יולי 2001), עמ' 353-381. 17. אומנם מצאנו בפסיקה מקרים בהם הוטלו עונשי מאסר בעבודות שירות על מי שהרג נפש בשגגה, אך עמדתי היא כי כאשר מדובר בנטילת חייו של אדם והערך המוגן על ידי עבירה הוא הערך של שמירה על חיי אדם, יש להטיל עונש מוחשי על מי שפוגע בערך זה. מבין העבירות שבספר החוקים, הריגה הינה מעשה שלא ניתן לתקנו. כאשר הרג קין את הבל השתמש הקב"ה כלפיו במילים: 'מה עשית קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה' (ספר בראשית, פרק ד, פסוק י). במקורותינו מוסבר לשון הרבים כך: ' ' דמי אחיך צועקים ', אינו אומר 'דם אחיך' אלא 'דמי אחיך', דמו ודם זרעותיו... לפיכך נברא אדם יחידי, ללמדך כי כל המאבד נפש אחת בישראל מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא" (מסכת סנהדרין, דף לז, עמ' א, במשנה). 18. כאשר זו נקודת המוצא, מן הראוי להעניש בעונש מאסר בפועל מי שמורשע בעבירה של גרימת מוות רשלנות, אף אם מדובר במעידה חד פעמית. וכך נהגנו זה לא מכבר כאשר קבענו כי העונש הראוי על מי שהרג את חברו בשוגג בעת היותם בשירות צבאי במסגרת משמר הגבול, הוא עונש מאסר לתקופה של 24 חודשים, מחציתה לריצוי בפועל ומחציתה על תנאי (ראה ע"פ 6485/02, פבל ארבלזדה נ' מדינת ישראל, ; פסק דין ניתן ביום כ"ד טבת תשס"ג (29.12.02)). 19. לא מקובלת עלי גישתה של עו"ד אבולעפיה, ב"כ המאשימה, כאילו מדובר ברשלנות כה חמורה הקרובה למכסימום העונש הקבוע בחוק, ועל כן, ביקשה היא כי ייגזר על הנאשם עונש של 3 שנות מאסר. יש לזכור, וכך קבעתי בהכרעת הדין, כי המוטיבציה של הנאשם היתה חיובית, דהיינו: לקיחת האקדח מהמנוח כדי שהוא לא יפגע בעצמו. מעשהו של הנאשם, מעשה רשלני הוא, אך אינו מגיע לכדי אותם מקרים שראוי להענישם בעונש מאסר בפועל הקרוב לעונש המירבי הקבוע בחוק. אינני מסכים לטענתה של ב"כ המדינה כאילו הנאשם הינו חסר אחריות, משחק בנשק, ועל כן ראוי להענישו ביתר חומרה. התרשמותי מהנאשם ובמיוחד מעדותו של מנהל החווה כי מדובר באדם שביסודו אחראי ומסור לתפקידו. אין בכך כדי לשנות את עמדתי כי אדם ההורג את הנפש מקומו תחת סורג ובריח, אך לעניין גובה תקופת המאסר אין לראותו כמי שנמנה על המקרים החמורים ביותר, כפי שטענה המדינה".   7. הארכתי בהבאת הדברים, כדי להדגיש כי ענישתו של נאשם שהורשע בגרם מוות ברשלנות, אינה עשויה מעור אחד. יש לבדוק בכל מקרה את נסיבותיו הספציפיות של כל נאשם, הן באשר לעוצמת הרשלנות והן ביחס לנסיבותיו האישיות של אותו נאשם. ואכן, גישה זו לענישה במקרים של גרם מוות ברשלנות, ללא קבלת נקודת המוצא ההתחלתית של העונש המירבי, היא זו שנקט בית משפט זה בהרכב אחר בפרשת יוגב (ראה: פיסקה 5 סיפא לחוות דעתי). 8. ככל שמדובר בגרם מוות ברשלנות, עקב נהיגה לא זהירה בדרך, מקובלת עלי גישתו של השופט המלומד (בחולקו על עמדת לשכת עורכי הדין, לפיה אין מקום למאסר בנסיבות כאלה), שכן, גם אם "העונש אינו מרתיע אנשים מלהיות מעורבים בתאונה, משום שממילא אין שום נהג בריא בנפשו המעוניין להיות מעורב בתאונה. העונש מרתיע אנשים מלקחת סיכונים בנהיגתם, שכן התאונה הספציפית היא בעיקרה עניין של הסתברות ואקרעיות [צ"ל: אקראיות]. מי שמורתע יותר מלקחת סיכונים, יהיה בסופו של חשבון מעורב פחות בתאונות דרכים" (פיסקה 18 לגזר הדין; ההדגשות - במקור). 9. לפיכך, על פני הדברים, הטלת עונש מאסר של 30 חודשים, בגין גרם מוות ברשלנות, הקרובה לעונש המירבי (שהוא 3 שנות מאסר, דהיינו: 36 חודשים), אינה נעשית כדבר שבשגרה. אני סבור, כי יש להטיל עונש כזה חמור, רק במקרים קיצוניים, כמו נהיגה במהירות של 147 קמ"ש (הנתונים של ע"פ 708/10 מוחמד שלאפה נ' מדינת ישראל (2010), אשר חברי, סגן הנשיאה, השופט סגל, ציטט את החלק האופרטיבי של פסק הדין של בית המשפט העליון בפרשה הנ"ל, בפיסקה 16 של חוות דעתו). 10. אינני רואה עין בעין עם חברי אב בית הדין (בדבריו, בפיסקאות 17-18 לחוות דעתו) את השיוויון, הכמעט מלא, בין נהיגה בפראות במהירות של 147 קמ"ש, תוך עקיפת שני כלי רכב, שהיא, כלשון בית המשפט העליון "מתכון כמעט בטוח לתאונה קשה", לבין המקרה שבפנינו, שבו המערער נכנס לצומת, ללא התבוננות מספקת, במהירות של 10-20 קמ"ש. לטעמי, רשלנות המערער אכן גרמה למותה של הגב' שמחה וקנין ז"ל, היא רשלנות המחייבת ענישה הולמת, שאינה בהכרח העונש של 30 חודשי מאסר שהוטלו על הנהג שנסע במהירות 147 קמ"ש. 11. מכל מקום, לדעתי, יש להפחית את תקופת המאסר שהוטלה על המערער בבית המשפט לתעבורה בירושלים, כפי שאסביר, עתה. 12. ב"כ המדינה מסכים, כי יש אשם תורם של הנהג המעורב. דברים אלה נאמרו בדיון בפנינו, וגם בהודעה בכתב שנמסרה, לאחר הדיון (ראה: הציטוט בפיסקה 8 של חוות דעתו של אב בית הדין, השופט סגל). 13. חברי, השופט סגל, כותב כי עיון בהכרעת הדין ובעדויות הביאוהו למסקנה, כי אין אשם תורם (פיסקאות 12-13 לחוות דעתו). 14. אולם, אני סבור כי גם על פי הממצאים של בית המשפט לתעבורה, הן ביחס לשעת התאונה והן ביחס לרמת הריכוז של הנהג המעורב (שהוביל את אשתו הכורעת ללדת לבית החולים), עדיין יש "אשם תורם" של הנהג המעורב, לפחות בנושא אחד: אי הדלקת אורות (פנסים). 15. תקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן - "התקנות"), מחייבות הדלקת פנסים, בנסיבות אלה: "97.(א) לא ינהג אדם רכב מנועי בזמן תאורה אלא כשפנסי החזית והפנסים האחוריים מאירים ולוחית הזיהוי האחורית מוארת". 16. "זמן התאורה", מוגדר בתקנה 1 לתקנות באופן הבא: " 'זמן תאורה' - זמן הלילה וכן זמן שבו הראות לקויה מחמת תנאי מזג האויר או מחמת סיבות אחרות". 17. "זמן לילה" מוגדר בתקנה 1 הנ"ל, באופן הבא: " 'לילה' - פרק זמן שבין תום שעה שלאחר שקיעת השמש לבין תחילת רבע שעה לפני זריחתה". 18. אין בידינו נתון אסטרונומי ביחס לשעת הזריחה באותו יום. בית המשפט גם הוא לא קובע ממצא פוזיטיבי מוגדר ביחס לשעת התאונה בקשר לזריחה, אלא מציין כי מדובר בכך שהתאונה אירעה לאחר עלות השחר, כאשר היה כבר אור יום (פיסקאות 15-26 להכרעת הדין). 19. יתרה מזאת, בית המשפט קמא נתן משקל מכריע לעדות של מר הלוי, שכן מדובר "בעד ניטרלי שאין לו כל עניין בתוצאות ההליך" (פיסקה 19, עמ' 6, שורה 4 להכרעת הדין), אולם עד זה בעצמו אומר, כי מדובר בבוקר יפה ומוסיף "לא היה שמש" (מוזכר בהכרעת הדין בעמ' 6, שורה 3). 20. מכאן, כי על הנהג המעורב היה להדליק אורות, כאשר יצא מביתו, כמה דקות לפני התאונה, שכן, בזמן התאונה עדיין לא הייתה זריחה, ולכן, אנו נמצאים בתחום ה"לילה" התעבורתי, הנמשך עד רבע שעה לפני הזריחה (ראה: פיסקה 17 לעיל). 21. כנראה, וכמסתבר, הנהג המעורב בחר שלא להדליק את הפנסים של רכבו, וזאת כדי לצמצם, עד כמה שניתן, את חילול החג (הנסיעה הייתה ביום חג הסוכות). 22. אולם, גם אם מדובר במטרה חיובית, לכאורה, הרי ההלכה היהודית המכירה בצו של "וחי בהם" ("וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי ה'" - ויקרא, פרק יח, פסוק ה), וקובעת כי גם כאשר ניתן לחלל שבת, חג ויום כיפור, בשל פיקוח נפש, מצווה על מי שהולך בדרכה, לנהוג כדין, ולמנוע תאונת דרכים, גם כאשר מדובר בנסיעה בשבת ובחג, לצורך פיקוח נפש. 23. נעיין, קמעא, בסוגיה זו שבהלכה היהודית (לנוחיות הקורא, הבאתי ציטוטים מספרות מודרנית שנכתבה בדורנו ולא הארכתי בציטוטים מן המקורות הקדומים של היהדות). 24. אכן, באופן עקרוני, כאשר מותרת נסיעה בשבת (ובחג) במכונית, לצורך הסעת הרופא או החולה (ויולדת, דינה כחולה), היא נעשית להצלת חיי החולה. ההלכה קובעת, כי "יש להישמר בנסיעה זו מכל פעולה שיש בה חילול שבת, אשר אינה הכרחית להצלת החולה ואין בה משום פיקוח נפש" (הרב יהושע ישעיה נויבירט, שמירת שבת כהלכתה - הלכה למעשה לבית היהודי, בשים לב לבעיות שהתעוררו בזמננו (מהדורה חדשה, מתוקנת ומורחבת, תשל"ח), פרק מ, סעיף נ (סיפא), עמ' תקלד). 25. בהמשך הספר, מובאות מספר דוגמאות מעשיות לצמצום חילול השבת, הקשור והכרוך בנסיעה בשבת לצורך פיקוח נפש, אשר, כנראה, שימשו כבסיס להתנהגות הנהג המעורב. 26. וזו הדוגמא הראשונה המובאת בספר (שם, שם, סעיף נא רישא, בעמ' תקלד): "נא. יש לנסוע בדרך הקצרה ביותר, ואסור לסטות ממנה לצורך דברים שאינם קשורים בהצלת חיי החולה". אך מיד, בהמשך הסעיף, מבהיר המחבר את חשיבות הצורך בשמירת חוקי התנועה (שם, שם, סעיף נא מציעתא, בעמ' תקלד): "אבל אם הדרך הקצרה עוברת ברחוב חד-סטרי בכיוון הנגדי, ואם יסע דרכו קיים חשש לתאונה או שמא יחול עיכוב בנסיעה עקב מכונית שתבוא ממול, מוטב לנסוע בדרך היותר ארוכה". 27. ברמה הטכנית של הנסיעה, נכללות הוראות הבאות לצמצם, עד כמה שניתן, את חילול השבת, באופן הבא (שם, שם, סעיפים נב-נג, בעמ' תקלד): "נב. אסור לעצור עצירה כלשהי שאינה קשורה בצורכי החולה שבסכנה, אם אמנם בשעת העצירה נדלקים האורות האחוריים. ולכן, אם רואה מרחוק שהרמזורים מראים אור אדום - ישתדל, אם אפשר, לנסוע לאט כדי להימנע מעצירה על-יד הרמזורים ... נג. באשר לאיתות בשעת הנסיעה ביום, יאותת, ככל האפשר, ביד, ולא ידליק את אורות האיתות, ועל-כל-פנים ישתדל לצמצם הדלקת אורות האיתות ככל האפשר". 28. אולם, עם כל ההגבלות הללו, נקבע לעניין הדלקת הפנסים של הרכב, כדלקמן (שם, שם, בסעיף נה, בעמ' תקלה): "בשעת נסיעה בלילה מותר לכוון את פנסי המכונית לפי הצורך כדי למנוע סכנה, ואם אפשר - ידליקם מיד כך שלא יהא צורך לכוון אותם כאשר תבוא מכונית אחרת כנגדו. וטוב שלא להדליק כלל את האור הגדול, כדי גם למנוע הדלקה נוספת על לוח-הבקרה". 29. יש לזכור, כי כל הכללים הללו, כפופים לעיקרון-העל, הבא לידי ביטוי, בהמשך הדברים (שם, שם, בסעיף סב, עמ' תקלז): "ההוראות האמורות כאן על זהירות בהלכות שבת בעת הנסיעה אינן אמורות אלא בנהג מנוסה שכבר התנסה בנסיעה באופן זה בימות החול. אבל נהג שאינו מנוסה די הצורך ויש לחשוש שאם יתן אל לבו לחשוב בנסיעה על דקדוקים בהלכות שבת עלול הוא לסכן חיי אדם, יש להזהירו שיתן אל לבו לחשוב אך ורק על הצלת החולה שבסכנה, והנסיעה תהיה ללא שום שינוי מכפי שהוא רגיל בימות החול ... ". 30. יש לקרוא את סעיף סב האמור, ביחד עם סעיף נא מציעתא, שצוטט לעיל בפיסקה 26 סיפא. 31. רוח ההלכה, אם הבנתיה כהלכה, היא כי גם כאשר חותר אדם להציל נפשות, ובשל כך מוכן הוא (ולדעת ההלכה חייב הוא) לחלל שבת, לצרכי פיקוח נפש, עליו להיזהר ולהישמר שלא לגרום פגיעה בנפש, עקב אותן מגבלות של הנסיעה בשבת. 32. אי פגיעה בנפש תוך כדי נסיעה, משמעותה היא הקפדה על נסיעה זהירה ועל חוקי התנועה והזהירות, כפי שהודגם בספר הנ"ל. 33. כיצד יש ליישם עקרונות הלכתיים אלה על הסיטואציה שבפנינו? 34. הגעתי למסקנה כי, הדלקת הפנסים של הרכב, שבו נהג הנהג המעורב עם אשתו היולדת ואימו, היא חיונית, לנסיעה עצמה שהייתה לפני הזריחה, ובכל מקרה, כדי שאחרים הנוהגים בכביש יוכלו לראות את הנהג המעורב, גם אם הוא מצליח לראות את הדרך שלפניו. כידוע, באור העמום בבוקר, לפני זריחת השמש, קל הרבה יותר לראות רכב ממול כאשר אורותיו דלוקים, מאשר רכב שפנסיו אינם דלוקים (כמו הרכב של הנהג המעורב). 35. לצערי, ההתרשמות שלי היא, כי במקרה דנן, על אף שכוונותיו של הנהג ברכב המעורב היו כוונות חיוביות ביותר, הרי באיזון שבין ההקפדה על הדקויות של אי חילול שבת (ובשל כך החליט הנהג המעורב על אי הדלקת הפנסים בשעת שחר זו של עת האירוע התאונתי), לבין שמירת חייהם של המשתמשים בדרך, ניתן משקל רב מידי לשיקול הראשון. בשל כך, ניתן לומר כי היה לנהג המעורב "אשם תורם" להתרחשות התאונה, מבלי לגרוע מכך שהתאונה שבה נהרגה הגב' וקנין ז"ל, נגרמה, ברובה המכריע, עקב המערער, שהוא האשם בתאונה, הוא זה שהועמד לדין, הוא זה שהורשע והוא זה שעליו להיענש (למותר לציין, כי טענת הסנגור בערכאה הראשונה, כאילו היה צריך להעמיד לדין את הנהג המעורב, אינה מקובלת עליי כלל ועיקר). 36. כל שאמרתי הוא, כי יש להביא בחשבון לעניין עוצמת העונש ותקופת המאסר בפועל, את הנתון האמור של האשם התורם, נתון, שכאמור גם ב"כ המאשימה (המשיבה), מסכים לו, ואינני רואה הצדקה כי בעניין זה יחמיר בית המשפט עם הנאשם מעבר למה שדורשת המאשימה. 37. אוסיף ואומר, כי שיקול נוסף הביאני לקבל את הערעור, בחלקו, שיקול שראיתי לנכון להציגו, עתה. 38. מבלי להיכנס לניתוח תיאורטי מפורט של מטרות הענישה והקשר ביניהן, אזכיר, את הידוע כי פרט לשיקולים של תגמול, למי שפוגע בחברה בכך שמבצע עבירות, אחת ממטרות הענישה היא קביעת מסגרת שבה מורחק הנאשם מן האפשרות לבצע עבירה דומה בעתיד. 39. כך, בקביעת תקופת המאסר ואורכו, מביא בית המשפט בחשבון את השיקול הבא: עד כמה יש להרחיק את הנאשם מן החברה, לבל יבצע עבירות דומות, כאשר הימצאותו של הנאשם מאחורי סורג ובריח, תמנע ממנו, מטבע הדברים, את האפשרות לבצע עבירות כאלה. 40. כאשר מדובר בעבירות תעבורה, סבור אני, כי פסילת רישיון הנהיגה, נועדה להשיג תוצאה זהה או דומה. אדם שפוגע באחר, בעת היותו נהג, נשלל רישיון הנהיגה שלו על ידי בית המשפט, כחלק מרכיבי העונש, ובכך מורחק הוא מן הכביש, לבל יבצע עבירות תנועה נוספות, ולבל יפצע או חס וחלילה יהרוג אנשים אחרים בכביש. 41. לדעתי, יש קורלציה או מיתאם בין העונשים השונים המוטלים על הנאשם, ההורג אדם, עקב רשלנותו, בתאונת דרכים. 42. לעניות דעתי, אם הוטל על הנאשם שבפנינו עונש חמור ביותר של פסילת רישיון נהיגה ל-20 שנה, באופן שבו הוא ישוב להגה רק כאשר יהיה אדם שקול, מיושב בדעתו בשנות ה-40 לחייו (לאחר שיעבור, שוב, מבחני נהיגה), ניתן, באופן יחסי, לצמצם במעט את תקופת המאסר בפועל, בהתחשב גם באשם התורם הנ"ל. 43. בעיניי, שילוב שני שיקולים אלה: אשם תורם של הנהג המעורב, ביחד עם תקופת פסילת רישיון נהיגה לתקופה ארוכה ביותר (מעבר לתקופות המקובלות), הביאתני למסקנה, כי יש לקבל את הערעור במובן זה שעונש המאסר בפועל יעמוד על 24 חודשים (במקום 30 חודשים), כאשר יתר חלקי גזר הדין יעמדו בעינם. משה דרורי, שופט השופט מ' יועד הכהן 1. במחלוקת שנפלה בין שני חברי המלומדים ,כב' סגן הנשיאה ,השופט צ' סגל וכב' השופט מ' דרורי אני מצרף דעתי לתוצאה העונשית המוצעת ע"י כב' השופט דרורי ,היינו שעונש המאסר בפועל שהוטל על המערער יועמד על 24 חודשי מאסר בפועל (במקום 30 ) כשיתר רכיבי גזר הדין יעמדו בעינם. 2. כמו חברי, כב' השופט דרורי ,מסכים אני למרבית הערותיו של כב' סגן הנשיאה בחוות דעתו לגבי חומרת העבירה בה עסקינן ,אולם אינני שותף לתוצאה הסופית של עמדתו ,לפיה יש לדחות את הערעור. 3. גם עלי ,כמו על חבריי , מקובלים עיקרי הגישה העונשית לגבי עבירת גרם המוות ברשלנות אגב נהיגה ברכב ,כפי שהוצגו ע"י כב' השופט קמא, ד"ר אברהם טננבוים , בגזר הדין נשוא הערעור.עוד מסכים אני עם עמדתו לפיה העונש הראוי, בדרך כלל, בעבירות כאלה , משיקולי גמול והרתעה, למעט חריגים יוצאי דופן, הינו עונש הכולל רכיב משמעותי של מאסר בפועל. 4. כמו כן מקובל עלי ,כי לנוכח הקטל המשתולל בדרכים והגובה מידי שבוע בשבוע חיי אדם תמימים, יש מקום להחמיר ברמת הענישה, אך זאת יש לעשות בצורה מדורגת. כזכור, אך לפני עשור הייתה רמת הענישה המקובלת בעבירות מן הסוג הנדון ,עונש מאסר לריצוי בעבודות שירות ולעיתים אף פחות מכך ואילו כיום הנורמה הענישתית המקובלת, ובצדק , הינה עונש מאסר לריצוי בפועל, לפחות לתקופה של מספר חודשים ולעתים קרובות גם לתקופה העולה על שנת מאסר.זאת כאשר במקרים החמורים ביותר מתקרב רף הענישה לעונש המירבי הקבוע לעבירה.אולם, אינני סבור כי המקרה שבפנינו הוא מסוג המקרים המצדיקים ענישה מחמירה במידה שקבע בית המשפט קמא. זאת אף בהתחשב בשיקולים לחומרה ובהם עברו התעבורתי המכביד של המערער ביחס לגילו הצעיר והעובדה שאת העבירה ביצע בהיותו שלול רישיון ונוהג ללא ביטוח בר תוקף . 5. בהקשר זה , אין בידי לקבל את גישתו של בית המשפט לתעבורה לפיה יש לראות בעונש המקסימום הקבוע לעבירה - 3 שנות מאסר - את עונש המוצא (פסקה 12 לגזר הדין). המונח "עונש מוצא" נכנס לשיח המשפטי בישראל בעקבות "דו"ח הוועדה לבחינת דרכי הבניה של שיקול הדעת השיפוטי בגזירת הדין", שפורסם בחודש אוקטובר 1997. בעקבות הדו"ח של הוועדה ,שבראשה עמד כב' שופט בית המשפט העליון (בדימוס) אליעזר גולדברג והידועה גם כוועדת גולדברג, הוגשה לכנסת הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 92) (הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה) התשס"ו - 2006, פורסמה בה"ח 241 מיום 12/6/06 הצעת חוק זו עברה את הקריאה הראשונה ומונחת עדיין על שולחנה של ועדת החוקה,חוק ומשפט בכנסת. מטרתו המוצהרת של החוק המוצע היא לכוון את שיקול דעתו של השופט בגזירת הדין ולצמצם את פערי הענישה מקום שאינם מוצדקים ,תוך הותרת שיקול הדעת לשופט לגבי גזירת העונש הסופי. 6. על פי ההצעה עליה המליצה הוועדה, העיקרון המנחה בענישה, הינו עיקרון ההלימה, המשקף גם את שיקול הגמול ,עקרונות שלא כאן המקום להיכנס לפרטיהם .בחלק האופרטיבי של הדו"ח הציעה הוועדה ,ובעקבותיה נַסָח הצעת החוק , לקבוע עונשי מוצא, או עונשי מוצא מדורגים לכל עבירה. על פי ההצעה, תקום וועדה בהשתתפות שלושה שופטים בדימוס של שלוש ערכאות ,נציגים של מחלקת ייעוץ וחקיקה במשרד המשפטים,פרקליטות המדינה ,הסנגוריה הציבורית ושירות המבחן וכן נציגים של משטרת ישראל ושל לשכת עורכי הדין .ועדה זו תהיה רשאית לקבוע את אותם עונשי מוצא לכל עבירה ועבירה ובית המשפט יקבע את העונש ההולם בהתאם לעונש המוצא ובהתחשב בנסיבות המקלות והמחמירות הקשורות בביצוע העבירה הספציפית הנדונה בפניו. 7. על פי קביעת הוועדה, אין בעונש המירבי הנוהג כיום במרבית העבירות, כדי להדריך את בית המשפט באשר למידת העונש שעליו לגזור. "עונש המוצא יבטא רק את העונש ההולם, הן מבחינת מדיניות הענישה הנוהגת והן מבחינת מדיניות הענישה הראויה, במקרה הטיפוסי, השכיח, של העבירה. לא את המקרה החמור ביותר, אליו מכוון העונש המירבי ולא את המקרה הקל".(הדגש במקור-מ.ה.). הוועדה מוסיפה בדו"ח, כי "העונש המירבי נקבע למקרה החמור ביותר, ולא בכל העבירות קיים אותו יחס בין המקרה החמור ביותר למקרה הטיפוסי. מכאן שכל עוד לא נעשתה רוויזיה (שלדעת כל חברי הועדה יש לעשותה) בעונשים המרביים שהם חמורים ביותר, יש להפריד בינם לבין עונש המוצא כדי שזה לא יהיה חמור מדי". ראו דעת הרוב של הוועדה, בסעיפים 17,18,ו-20 לדו"ח. 8. הנה כי כן, ברמה המושגית, אין ולא יכולה להיות חפיפה בין העונש המירבי הקבוע בחוק העונשין לכל עבירה ועבירה כולל העבירה בה עסקינן ,לבין עונש המוצא, אשר ,כאמור, אמור לבטא מדיניות ענישה ראויה לגבי מקרי האמצע. זאת כאשר העונש המשוקלל והסופי אמור להביא בחשבון את הנסיבות המקלות והמחמירות לפי עובדותיו של כל מקרה ומקרה. 9. לאור האמור, נראה לי כי העונש המירבי הקבוע כיום לעבירה של גרם מוות ברשלנות, בהתייחס לעבירות תעבורה, אינו יכול לשמש כעונש מוצא במשמעותו המבוארת לעיל. גם ברמה המעשית, בפרקטיקת גזירת הדין היום יומית של בתי המשפט לתעבורה ,עלולה ההשקפה הנוגדת, המבוטאת בעמדתו של בית המשפט קמא , להוביל,לעמדתי, לחוסר מידתיות בענישה ולהתעלמות מהאבחנה העונשית המתבקשת ביו טיפוסי העבירה השונים ,גם בהתייחס למקרים החמורים יותר, אשר לצערנו, בימים של קטל מתגבר בדרכים ,באים בפני בית המשפט כמעט דבר יום ביומו. 10. באשר למקרה שבפנינו מסכים אני עם חברי ,כב' סגן הנשיאה השופט סגל, כי אי מתן זכות קדימה שתוצאתו תאונה קטלנית הוא אכן מעשה חמור שאין להקל בו ראש והוא מחייב ענישה מחמירה . אולם, אינני סבור כי ניתן לעשות הקבלה מלאה בינו לבין מקרה של נהיגה פראית במהירות של 147 קמ"ש תוך עקיפת שני כלי רכב, כמקרה המתואר בע"פ 708/10 מוחמד שלאפה נ' מדינת ישראל, , אשר צוטט בידי חברי בפסקה 16 של חוות דעתו כאסמכתא לרמת הענישה הראויה במקרה דנן. 11. בנוסף, ראוי להביא בחשבון ,בנסיבות ענייננו, את הסכמת המדינה, המשיבה בערעור שבפנינו, לקיומו של אשם תורם מצד הנהג המעורב,הסכמה שבאה לידי ביטוי הן בדברי ב"כ המשיבה ,עו"ד ליטמן ,בדיון שבפנינו והן בהודעה בכתב שנמסרה לאחר הדיון. בהקשר זה יוזכר עוד, כי עו"ד ליטמן הצהירה לפרוטוקול כי את קיומו של אשם תורם זה "ניתן היה להביא לידי ביטוי בהפחתה של מספר חודשים בעונשו של המערער". 12. ער אני לקביעתו של חברי, כב' סגן הנשיאה בפסקאות 12 ו-13 לחוות דעתו, כי בנסיבות העניין לא התקיים אשם תורם וזאת בעקבות ניתוח הכרעת דינו של בית המשפט קמא. אולם סבורני, כי שעה שהביעה המשיבה ,המייצגת את האינטרס הציבורי , את עמדתה כי אשם תורם כזה אכן התקיים וכי ראוי שהדבר יביא להפחתה של מספר חודשים בעונש ,יש מקום לתת משקל גם לעמדתה זו. 13.בהקשר זה אוסיף עוד, כי מקובל עלי ניתוחו של חברי, כב' השופט דרורי ,בפסקאות 14-35 לחוות דעתו, כי יש לראות באי הדלקת הפנסים הקדמיים ע"י הנהג המעורב ,לשיטתו מטעמים הלכתיים, משום אשם תורם. אין בכך כדי לומר כי התאונה לא נגרמה ,ברובה המכריע, עקב נהיגתו של המערער והוא זה שעליו להיענש. אולם, יש מקום להביא בחשבון לעניין עוצמת העונש ותקופת המאסר בפועל גם את הנתון של האשם התורם. 14.בנוסף, מקובלת עלי קביעתו של חברי כב' השופט דרורי, כי יש לתת משקל , לעניין משך המאסר בפועל, לכך שעל המערער הוטל עונש בלתי שגרתי של פסילת רשיון ל-20 שנות נהיגה,עונש אשר תכליתו להרחיקו מן הכביש לתקופה הנראית לעין לאחר שחרורו ממאסר, וגם נתון זה ראוי לאזן אל מול תקופת המאסר בפועל. 15 . אשר על כן, וממכלול השיקולים שהובאו לעיל, מצטרף אני להצעת חברי, כב' השופט דרורי, לפיה עונש המאסר בפועל שיוטל על המערער יעמוד על 24 חודשים, חלף 30 חודשים שקבעה הערכאה קמא, כאשר יתר חלקי גזר הדין יעמדו בעינם. משה הכהן, שופט הוחלט כאמור, בדעת רוב השופטים מ' דרורי ומ' הכהן, כנגד דעתו החולקת של סגן הנשיאה, השופט צ' סגל, לקבל הערעור ולהעמיד את עונש המאסר בפועל על 24 חודשים. יתר חלקי גזר הדין ייוותרו על-כנם. המערער יתייצב ביום 1.12.10 בשעה 08:30 בבית המעצר במגרש הרוסים בירושלים לתחילת ריצוי עונש המאסר. משפט תעבורהזכות קדימהצומת