הצדדים חלוקים בשאלה האם חתם הנתבע על כתב הערבות הנספח להסכם השכירות. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא כתב ערבות נספח להסכם שכירות: 1. ביום 28.9.98 התקשרו התובעת והנתבעת מס' 1 (להלן: "הנתבעת"), בהסכם על פיו השכירה התובעת לנתבעת חנות בשטח של כ-200 מ"ר בבנין הידוע כ"בית הדוידקה", ברח' הנביאים 67בירושלים (להלן: "המושכר"), לתקופה של שלוש שנים, החל מיום 15.10.98. הנתבעים מס' 2 ו-3, מי שהיו מנהליה של הנתבעת, ערבו, על פי הנטען, להתחייבויותיה של הנתבעת על פי הסכם השכירות. על פי הסכם השכירות, התחייבה הנתבעת לשלם לתובעת, במהלך שנת השכירות הראשונה, דמי שכירות בשיעור 15,380 ₪ לחודש בתוספת מע"מ, ובצירוף הפרשי הצמדה למדד אוגוסט 1998. עוד הוסכם כי החל משנת השכירות השניה יועלו דמי השכירות ב-5%. על פי הנטען בכתב התביעה פיגרה הנתבעת בתשלום דמי השכירות, והחל מיום 1.6.99 חדלה לשלמם כלל. בעקבות דרישות התובעת לתשלום החוב, לרבות לפיצוי בגין הפיגורים בתשלום, מסרו הנתבעים לתובעת שיקים על סך כולל של 343,980 ₪ לכיסוי חובם בגין דמי השכירות עד לתום שנת 2000. שני השיקים הראשונים, על סך 16,380 ₪ כל אחד, חוללו באי פרעון, ולאור אי פרעונם לא הופקדו יתר השיקים שנמסרו. ביום 10.11.99 פונתה הנתבעת מן המושכר. רק כשמונה חודשים מאוחר יותר, ביום 13.7.00, עלה בידי התובעת להשכירו מחדש לשוכר אחר (החל מיום 11.8.00), תמורת דמי שכירות חודשיים בסך 2,800 דולר בלבד. התובעת עתרה, איפוא, לחיובם של הנתבעים במלוא סכום השטרות. ביום 16.12.99, ניתן, על פי בקשת התובעת, פסק דין בהעדר הגנה נגד שלושת הנתבעים על מלוא סכום התביעה. בעקבות בקשתם של הנתבעים מס' 1 ו-2, בוטל פסק הדין שניתן נגדם וניתנה להם רשות להתגונן (ראה החלטת כב' השופט רומנוב מיום 19.11.01 בבש"א 1589/00). פסק דין זה עוסק, איפוא, בתביעה נגד הנתבעים מס' 1 ו-2 בלבד. 2. בבקשתו לביטול פסק הדין (המהווה את כתב הגנתו), טען הנתבע מס' 2 (להלן: "הנתבע"), כי לא חתם כלל על כתב הערבות הנטען וממילא אין או חב אישית בחובותיה של הנתבעת. באשר לנתבעת נטען, כי עסקיה של זו עלו על שרטון בשל קשיים כלכליים שפקדו אותה. הנתבע פנה למנהל התובעת וביקשו לסיים את הסכם השכירות בשל קשייה של הנתבעת, אך נענה בשלילה. ביום 10.11.99, זמן קצר לאחר מסירת השיקים, פונתה הנתבעת, בהסכמתה, מן המושכר. בעת פינויה עיקלה התובעת את כל הציוד שבמושכר. הנתבעים טוענים כי אין התובעת זכאית לדמי שכירות בגין התקופה בה לא עשתה הנתבעת שימוש במושכר. לעניין זה הם מוסיפים, כי במעמד חתימת ההסכם שילמו לתובעת דמי שכירות בסך 12,000$ בגין שלושת חודשי השכירות האחרונים. עוד הם טוענים כי טרם כניסתה למושכר השקיעה הנתבעת סכומים נכבדים במושכר שיש לקזזם מסכום החוב הנטען. 3. הצדדים הסמיכו את בית המשפט להכריע בתביעה על דרך הפשרה לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984. 4. הצדדים חלוקים בשאלה האם חתם הנתבע על כתב הערבות הנספח להסכם השכירות. לכתב התביעה צירפה התובעת את הסכם השכירות כשהוא חתום על ידי הצדדים לו. מתחת לחתימות הצדדים להסכם פורטו שמות הערבים, הנתבעים מס' 2 ו-3, ותוכן ערבותם. אף כי המקום המיועד לחתימת הערבים נותר ריק, הודה הנתבע, בדיון בבקשתו לביטול פסק הדין, כי העמוד האחרון של הסכם השכירות נושא שתי חתימות שלו. עותק זה אינו נושא את חתימתו של הנתבע מס' 3. במצורף לתצהיר עדותה הראשית הגישה התובעת עותק נוסף של הסכם השכירות וכתב הערבות. עותק זה נושא את חתימתו של הנתבע מס' 3 (במקום המיועד לחתימתו), ואת חתימתו של הנתבע לצד שמו כערב. בתצהיר עדותו הראשית, שהוגש לאחר הגשת תצהיר התובעת, לא התייחס הנתבע כלל לעותק נוסף זה של הסכם השכירות או לערבותו. 5. הנתבעים טוענים, כאמור, כי השביחו את המושכר בהשקעות בשווי כ - 82,000 דולר שיש לקזזן משיעור החוב. עוד הם טוענים כי התובעת עיקלה בחנות רכוש רב (מחשבים, מכשיר פקסימיליה, מערכת טלפונים, מערכת סטריאופונית, שואב אבק ועוד), אשר ערכו מגיע לסך כ-30,000 דולר. גם סכום זה יש לקזז, לטענתם, מגובה החוב. באשר לרכוש שעוקל, מונה ב"כ התובעת ע"י ראש ההוצאה לפועל ככונס נכסים על הרכוש על מנת שיפעל למכירתו. כונס הנכסים פרסם הזמנה להצעת הצעות לרכישת המעוקלים, אולם ההצעה היחידה שהוגשה היתה הצעתה של התובעת. המעוקלים נמכרו, איפוא, באישור ראש ההוצל"פ, לתובעת, תמורת סך 28,000 ₪. מסכום זה קוזזו הוצאות איחסון המעוקלים והוצאות הפרסום בעיתון. באשר לקיזוז השקעות הנתבעת במושכר, הגישו הנתבעים לבית המשפט את תצהירו של מר גיל-אליהו מרואני, מי ששימש כאדריכל מטעם הנתבעת בכל הקשור לעבודות הפנים שבוצעו במושכר. מרואני הצהיר כי, ככל הידוע לו, הוסכם בין הנתבע לבין משכיר הנכס כי במידה והשכירות תסתיים לפני המועד המוסכם, יוחזר שוויין של חלק מן ההשקעות שנעשו במושכר לנתבעים. לפי זכרונו, דובר על השבת הסכום שהושקע בתקרה האקוסטית, חלק ניכר מערך המזגנים שהותאמו לתקרה זו, וכן שווי עבודות החשמל הקשורות לתקרה האקוסטית. יצויין כי הנתבע עצמו לא התייחס בתצהירו להסכמה זו כל עיקר. 6. התובעת מכחישה מכל וכל הסכמה להחזרת שווי ההשקעות אשר איננה מעוגנת בהסכם השכירות. יחד עם זאת, דומה כי יש בהוראות הסכם השכירות כדי לישב את האמור בתצהירו של מרואני עם טענות התובעת. סעיף 6 להסכם השכירות עוסק באופציה שניתנה לנתבעת להאריך את תקופת ההסכם בשלוש שנים נוספות. בסעיף 6(ד) להסכם קבעו הצדדים כדלהלן: "למשכיר תהיה הזכות לסיים את תקופת השכירות בכל מועד שהוא ובלבד שייתן לשוכר הודעה בכתב, לפחות שנה אחת מראש ובלבד שתקופת השכירות לא תפחת מ-3 שנים. במקרה שהמשכיר ייתן הודעה כאמור, הוא ישלם לשוכר בעת פינוי המושכר, עלות בניית התקרה האקוסטית האמורה בסעיף 13ח', בהורדת פחת של 10% לכל שנה שהשוכר השתמש במושכר (החלק היחסי לחלק השנה). העלות תהיה על סמך חשבונית מאושרת של עלות התקרה האקוסטית. מוסכם שמעבר לתשלום זה, אין לשוכר כל זכות או תביעה, בגין הפסקת השכירות". הצדדים התייחסו להשקעות הנתבעת במושכר גם בהוראת סעיף 16(ב) להסכם השכירות, כמצוטט להלן: "מוסכם בין הצדדים כי בתום תקופת השכירות עפ"י הסכם זה, ישאיר השוכר במושכר את כל הציוד הקבוע הנמצא במושכר בעת חתימת הפרוטוקול המושכר בסעיף 7 ד' ולא יפרקו לרבות כל ההתקנים החשמליים והתאורה, אלא אם דרש זאת המשכיר מהשוכר במפורש. מוסכם בין הצדדים, שכל ציוד שיתווסף ע"י השוכר במושכר, אחרי חתימת הפרוטוקול המוזכר בסעיף 7 ד', הוא בבעלותו הבלעדית של השוכר." אם כן, על פי הסכמתם המפורשת של הצדדים, אין בהשקעות שבוצעו על ידי הנתבעת במושכר כדי להקנות לה זכות קיזוז כנטען על ידה, אלא בתנאי סעיף 6(ד) שהובאו לעיל אשר אין עניינם לכאן. בפועל אף נתברר כי לא היה בהשקעות הנתבעת כדי להועיל להשכרת המושכר מחדש או כדי להגדיל את שיעור דמי השכירות שנגבו בגינו. 7. הצדדים הסמיכו, כאמור, את בית המשפט לפסוק בתביעה על דרך הפשרה. במסגרת דיונית זו רשאי בית המשפט להכריע בדרך הנראית לו צודקת בנסיבות העניין, תוך שקילת נימוקים מן הדין ומן הפשרה (ע"א 1639/97 אגיאפוליס בע"מ נ' הקסטודיה אינטרנציונלה דה טרה סנטה, פ"ד נג (1), עמ' 337). לאחר שעיינתי בתצהירי הצדדים על נספחיהם, ולאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הנני סבורה כי במסגרת של פשרה, יש לחייב את הנתבעים מס' 1 ו-2 לשלם לתובעת, ביחד ולחוד , סך 80,000 ₪ (כולל מע"מ). כמו כן, ישלמו לתובעת את אגרת בית המשפט, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד תשלומה, וכן שכ"ט עו"ד בסך 6,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק. חוזה שכירותחוזהשכירותערבות