מוות בגלל ירי - חילופי אש עם כוחות צה''ל

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מוות כתוצאה מירי חילופי אש עם כוחות צה''ל: 1.         בפניי תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף, שנגרמו לתובעים 2-5 (להלן: "התובעים"), בעקבות מותו הטראגי של אב המשפחה, המנוח יאסר אחמד אבו לימון ז"ל (להלן: "המנוח") - בעלה של התובעת מס' 2 (להלן: "דלאל") ואבי התובעים מס' 3 ו- 4. לפי חישוב התובעים מגיע נזקם לסך כולל של 4,473,451 ₪ ובנוסף לכך - פיצויים עונשיים, לפי שיקול דעת ביהמ"ש.   אין חולק שהמנוח נורה ונהרג, ביום 23.4.2004 בעת פעילות של חיילי צה"ל (להלן: "החיילים" או "חיילי צה"ל"), שנערכה כפר טלוזה אשר בנפת שכם, תוך כדי חילופי אש בין החיילים לבין מבוקשים.   על פי הנטען בתביעה, יצא המנוח את ביתו באותו יום (שהיה יום שישי), ביחד עם אשתו ואחותו, אחלאם (להלן: "אחלאם"), בדרך לחלקת אדמה השייכת להם. המנוח חפץ להביא דברי מזון לאחות אחרת, סאמר, שמה (להלן: "סאמר"), אשר עבדה בחלקת אדמה סמוכה ולכן פנה לחלקתה של סאמר והתרחק מעט מדלאל. בשלב זה החל ירי, ממנו נפגע ומת.   2.         התובעים טוענים שהמנוח נפגע מירי חיילי צה"ל ולכן על הנתבעת (להלן: "המדינה" או "הנתבעת"), לפצותם בגין הנזקים שנגרמו להם עקב מותו.   המדינה טוענת, שהמנוח נורה ונהרג, במהלך מבצע מורכב ללכידת מבוקשים, חמושים, חברי חוליית טרור. לטענתה, התובעים לא הוכיחו שהמנוח נורה מאש החיילים, אלא אף הוכח שהוא נהרג מירי המבוקשים. מכל מקום טוענת המדינה, כי מדובר ב"פעולה מלחמתית" החוסה תחת הגנת סעיף 5 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב -1952 (להלן: "חוק אחריות המדינה" או "החוק").   המדינה הגישה תעודת חיסיון, שהוצאה ע"י שר הבטחון. עתירה לגילוי ראיה לא הוגשה.   3.         שתי שאלות יידונו במסגרת פסק דין זה.   האחת - האם נפגע המנוח מאש חיילי צה"ל. השניה - האם מדובר ב"פעולה מלחמתית", במשמעות מושג זה בחוק אחריות המדינה.  למעשה, לאור המסקנה אליה הגעתי, לפיה עסקינן ב"פעולה מלחמתית", די היה בדיון בשאלה השניה בלבד, אולם לאור טענות ב"כ התובעים ומאחר שהנסיבות בהן נפגע המנוח כרוכות, במידת מה, בשאלה אם היה זה במסגרת "פעולה מלחמתית" בחרתי להתייחס גם לשאלה הראשונה. נסיבות הפגיעה במנוח :   הקדמה -   4.         בטרם אפנה לתיאור האירוע ולניתוחו על פי הראיות שהובאו, אבקש לציין שהתובעים התנהלו בתיק זה בחוסר תום לב, תוך הסתרת חומר ראיות שהיה בידיהם וגילויו במהלך המשפט, רק ככל שסברו שיהיה בכך כדי להועיל להם.  בתיק התנהל הליך מפורט של גילוי מסמכים ושאלונים (ראו החלטות בתיק וכן בישיבות ביהמ"ש מתאריכים 26.11.07 ו- 20.2.08). בישיבת יום 20.2.08 אף ניתנה הוראה על הגשת תצהירי עדויות ראשיות בכתב ונקבע שכל צד יצרף אליהם את כל המסמכים שירצה להגיש במהלך הדיון.   במהלך המשפט התברר שלמרות ההחלטות הנ"ל, בחרו התובעים שלא להמציא ולא לגלות את כל החומר שהיה בידיהם ואשר היה מהותי ורלבנטי לבירור העובדות בתיק זה. התנהלות זו, כמו גם דחיות רבות שהתבקשו על ידם הקשו מאד על ניהול המשפט והאריכו את הדיון בתיק, שלא לצורך. אומר כבר כעת, כי אתן לכך ביטוי בהוצאות שייפסקו. רק במהלך הדיונים בתיק, המציאו התובעים, טיפין טיפין חלק מהחומר שבידיהם - צילומי רנטגן של גופת המנוח, תרמילי כדורים שנטען כי נאספו ליד גופתו. לאחר סיום שמיעת הראיות ביקשו להמציא (במסגרת חוו"ד שנערכה ע"י אלכס פלג, להלן: "פלג"), כפי שיפורט להלן, גם תמונות של גופת המנוח, שמסתבר שהיו, כל העת, בידיהם ולא גולו על ידם. כמו כן לא המציאו התובעים, עד היום (למרות בקשות ב"כ הנתבעת), את הדו"ח המקורי שנכתב ע"י ד"ר זערור, רופא שבדק את המנוח בביה"ח בשכם (כפי שיובהר להלן) ואשר הובא כעד מטעמם, אלא רק דוחות שנכתבו על ידו, לבקשת התובעים, במועדים מאוחרים יותר. למרות התנהלות זו ומתוך רצון לברר את האמת, התרתי הגשת צילומי הרנטגן ותרמילי הכדורים, תוך שאפשרתי למדינה להגיש חוות דעת, בעקבות המצאתם. על מנת לייעל את הדיון הוריתי, תוך הפיכת סדר הבאת הראיות הנוהג דרך כלל (ובניגוד לעמדת המדינה), כי המדינה תגיש חוו"ד תחילה ורק לאחר מכן התובעים. לנושא חוות הדעת אתייחס בהמשך. כפי שיובהר להלן, לא התרתי הגשת חוות דעתו של פלג והתמונות הכלולות בה.  נסיבות האירוע -   5.         העדות היחידה, מטעם התובעים, לאשר אירע למנוח, הובאה מפי דלאל, שהגישה תצהיר, עליו נחקרה בביהמ"ש. בנוסף, הגישה המדינה הודעה שנגבתה מדלאל ע"י ארגון "בצלם" (סומנה נ/1 ). לגרסת דלאל, ביום האירוע, בסביבות השעה 10:30 - 10:45, היא, המנוח ואחלאם, יצאו מביתם והלכו לחלקת האדמה של המשפחה. מאחר שהמנוח הלך להביא אוכל לסאמר, הוא פנה מהן והלך לכיוון מערב ואילו הן הלכו לכיוון צפון. לפתע שמעו יריות רבות, היא ואחלאם נשכבו על האדמה ולא ידעו מה קרה עם המנוח, לא ידעו מי פגע בו וכיצד נפגע, אולם שמעו את המנוח צועק.   עוד סיפרה דלאל, כי אחרי שנגמרו היריות, הן רצו לקום אולם החיילים לא אפשרו להן זאת ואמרו להן לשבת ולהרים ידיים באוויר. כעבור 5-10 דקות החיילים עזבו את המקום והן הגיעו אל המנוח, הזמינו אמבולנס וגופת המנוח הועברה אל ביה"ח בשכם.   6.         ב"כ התובעים טוען, שאין לסמוך על תרגום הודאת דלאל בפני ארגון "בצלם" (נ/1), מאחר שלא נכתב מי המתרגם ומאחר שיש בתרגום, לטענתו, טעויות מהותיות. ב"כ התובעים מפרט, בסיכומיו (בעמ' 11) הבדלים בין המקור לתרגום ומבקש (רק כעת), לאפשר לו להמציא תרגום מטעמו.   אין מקום להעתר לבקשה זו. התרגום ל- נ/1 הוגש, במהלך המשפט, לפני חודשים רבים ואם ב"כ התובעים לא קיבלו, יכול היה לבקש זאת קודם לכן או לצלמו מתיק ביהמ"ש. מעבר לכך - עיון בהבדלים אליהם הפנה ב"כ התובעים, כאמור, מעלה, כי אין מדובר בהבדלים, שהינם מהותיים להכרעה בתיק זה. חזקה על ב"כ התובעים, שפרט, בסיכומיו, את כל ההבדלים או, לפחות, את אלה שסבר שהינם מהותיים יותר.   7.         לדברי דלאל, היא לא ראתה אנשים באזור ו"היה שקט" עוד אמרה, שהיא מעולם לא ראתה בטלוזה אנשים חמושים (עמ' 18 לפרו' שו' 28). אומר כבר כעת, כי אינני מאמינה לדברים אלה, הסותרים את אשר עולה מיומן האירועים שנכתב ע"י החיילים, בזמן אמת (סומן ת/5), עליו מסתמך גם ב"כ התובעים. לפי הרישומים ביומן, שנערכו ע"י החיילים שערכו תצפית על המקום, הסתובבו, באותו בוקר, ליד הבתים (ביניהם הנמצא גם ביתן של המנוח), אנשים חמושים וביניהם המבוקשים. 8.         על פי עדותו של רב סרן קובי (להלן: "קובי"), מטעם הנתבעת, שהיה מפקד המשימה, החיילים היו אמורים ללכוד שני מבוקשים - עיסאם פוקהא ו עמאד ג'נג'ארה (להלן: "המבוקשים"), שהינם מחבלים בכירים בחמאס ושעל פי החומר המודיעיני, תכננו פיגוע. כח החיילים חוּלק במקום לשלוש קבוצות ונערכה תצפית על בית המבוקשים. בשעות הבוקר המוקדמות זיהו החיילים את שני המבוקשים, כשהם חמושים ברובי קלצ'ניקוב ולבושים אפודים ועמם היו עוד שניים או שלושה אנשים, שלא היו חמושים. בסביבות השעה 11:00, לאחר שהמבוקשים זיהו את החיילים, התפתחו ביניהם חילופי אש, כאשר החיילים משיבים אש לכיוון המבוקשים בלבד, ממרחק של כ- 100 מטרים . אחד המבוקשים נפצע ושני המבוקשים ברחו, לכיוון צפון מזרח, כשהחיילים רודפים אחריהם שעות רבות, עד שבסופו של דבר תפס העֵד עצמו את פוקהא. ג'נג'ארה נהרג כשבועיים לאחר מכן. קובי הוסיף וציין, שליד אחד הבתים, במקום, נמצא מטען רב עוצמה. לדברי קובי, החיילים לא ראו את המנוח בזמן האירוע, אלא הבחינו בו רק לאחר שהסתיים הירי.   אמנם, בעדותו של קובי התגלו סתירות, אולם אין הן סתירות היורדות לשורשו של ענין ומקבלת אני את עדותו, לפיה משימתם של החיילים היתה ללכוד את המבוקשים, שהיו חמושים ועסקו בתכנון פעילות טרור ולפיהם היו חילופי אש, במהלכם ירו המבוקשים לעבר החיילים. עדותו של קובי איננה עדות יחידה (כטענת ב"כ התובעים), שכן היא נתמכת ביומן האירועים (ת/5) ובמסמכים נוספים שהוגשו ע"י ב"כ התובעים .   בין היתר, תומך יומן האירועים בעדותו של קובי, לפיה, הכח לא נכנס לעימות עם המבוקשים, כל עוד הסתובבו המבוקשים בסמוך לבתי הכפר, שם היתה גם אוכלוסיה אזרחית (לדברי קובי - על מנת לא לפגוע בבלתי מעורבים). גם הכתוב ביומן האירועים לענין המועד בו היו חילופי אש בין החיילים לבין המבוקשים והמועד בו נורה המנוח ונהרג, תואם את גרסתה של דלאל.   8.          למעשה, ב"כ התובעים אינו חולק על כך שהכח שהה במקום במסגרת פעילות נגד המבוקשים הנזכרים לעיל, במטרה ללכדם, כפי שעולה מיומן האירועים (ת/5). אולם, לטענתו, האמור ביומן האירועים סותר את עדותו של קובי, לגבי נסיבות האירוע, היינו - הימצאות נשק בידי המבוקשים וירי המבוקשים לעבר הכח.   אין הדבר כך. מיומן האירועים עולה שאכן נערכה תצפית על הבתים הרלבנטיים ושהמבוקשים נצפו בתוך אוכלוסיה אזרחית (כפי שהעיד קובי). בין היתר, יש זיהוי של שני חמושים ועוד אדם (בשעה 06:43), בשלב מסויים שני האנשים (המבוקשים), נעים לכיוון השדה (11:02), לאחר מכן נפצעו וברחו לכיוון צפון ומזרח. כן נכתב ביומן האירועים: "נפתחה אש לעבר קובי ע"י פוקא..."   10.        ב"כ התובעים מבקש שלא לקבל את הכתוב ביומן האירועים, גם בטענה שמדובר בעדות שמיעה, אולם הוא עצמו היה זה שבחר לצרף את יומן האירועים לתצהירה של דלאל והוא עצמו אף בחר לסמוך עליו, טיעונים שונים, בסיכומיו.   כך, למשל, הוא טוען, כי "מהיומן אנו יכולים ללמוד, עד כמה שהדבר ניתן לאור המחיקות, כי ביציאת המבוקשים מהבית כח צה"ל ירה לעברם והוא שפתח באש ושני המבוקשים החלו לברוח בעוד המנוח היה בדרכו בקרבת כח צה"ל ואף נורה למוות ע"י כח צה"ל". מעבר לכך - האמור ביומן האירועים אינו עדות שמיעה, בוודאי לא בכל הנוגע לפרטים עליהם העיד קובי, שהיה מפקד הכח ונכח באירועים באותו בוקר. עדותו של קובי הינה עדות ממקור ראשון והכתוב ביומן האירועים מחזק אותה.   11.        לתצהירה של דלאל צורף עמוד ראשון של כתב אישום, שהוגש נגד פוקהא בביהמ"ש הצבאי שומרון ובכותרתו נכתב שפוקהא עצור מיום 16.6.04, דבר הנוגד את עדותו של קובי, לפיה הוא תפס את פוקהא באותו יום או למחרת. מכאן מבקש ב"כ התובעים ללמוד שעדותו של קובי אינה אמת.  אינני מקבלת טענה זו ואין בכך כדי לפגום באמון שנתתי בעדותו של קובי, באשר לנסיבות האירוע. על פי יומן האירועים (ת/5) נתפס פוקהא ביום 24.4.04 (למחרת יום האירוע), בשעה 08:56, כפי שהעיד קובי. ב"כ התובעים, כהרגלו, לא חשף את כל החומר שברשותו וצירף רק את העמוד הראשון של כתב האישום ולא את כתב האישום כולו. בנסיבות אלה, כאשר בפניי רק עמוד ראשון של כתב אישום, ללא מסמכים נוספים וללא עדות כלשהי בענין זה, מעדיפה אני את עדותו של קובי ואת הכתוב ביומן האירועים. 12.        ב"כ התובעים מפנה גם לתשובת סגן שר הבטחון דאז, בוים, מיום 22.2.05, לפיה מתוך שני המבוקשים החמושים לעברם ירה הכח, אחד נהרג והאחר ברח וטוען שדברים אלה, הסותרים את דבריו של קובי פוגמים באמינותו.  בניגוד לטענת ב"כ התובעים, תשובתו של בוים איננה גרסת הנתבעת, אלא עדות שמיעה, שאיננה קבילה בהליך זה וברי שהאמור בה, לפיו אחד המבוקשים נורה, הינו מוטעה. לפיכך, אין בהודעה זו ולא כלום. לענין הטענה בדבר הודאת בעל דין (בהתייחס להודעה זו ולשאר המסמכים), אתייחס בהמשך. 13.        ב"כ התובעים טוען שהימצאות סימן כוויה על גופתו של המנוח, מעיד על כך שהוא נורה מטווח קרוב ומפנה, בענין זה, לאמור בספר "חקירות מקרי מוות ואלימות". קובי העיד שבעת חילופי האש היו המבוקשים במרחק של כ- 100 מטרים מהחיילים ובדיעבר התברר שהמנוח נקלע ביניהם. לא הובהר מאיזה מרחק נורה המנוח ולא הובהר מהו סימן הכוויה, שנמצא במקום אחד בלבד בגופת המנוח. הפנייה לספר איננה יכולה לבוא במקום חוו"ד מומחה וכזו לא הוגשה. לפיכך, אין להסיק מסימן זה דבר וחצי דבר.   14.        לאור האמור לעיל, אני קובעת שהחיילים שהו בשטח במשימה שמטרתה לכידת המבוקשים הנ"ל, שהינם חברי ארגון טרור, אשר עסקו בתכנון פעילות טרור, כי המבוקשים היו חמושים בכלי נשק ובמהלך האירוע ירו החיילים והמבוקשים, אלה על אלה. המנוח נקלע לחילופי האש וכך נפגע ומת.   מאיזו אש נורה המנוח -  15.        החובה להוכיח שהמנוח נפגע ומת מאש חיילי צה"ל מוטלת (במאזן ההסתברויות), על התובעים, אולם הם לא הרימו נטל זה.  16.        במהלך הדיון נטען ע"י ב"כ התובעים שדלאל אספה, ליד גופת המנוח, תרמילי כדורים (להלן: "התרמילים") והם נמסרו לידי ב"כ הנתבעת. ביניהם נמצאו גם תרמילים של נשק מסוג M -16, אשר משמש את חיילי צה"ל. עם זאת, אין בתרמילים משום עדות לכך שהמנוח נורה ע"י החיילים.   יודגש, כי אין בפניי עדות כלשהי , באשר ל מקום בו נאספו התרמילים, בדבר המועד בו נאספו או מי אסף אותם. כפי שהובהר לעיל, התביעה לא הביאה כל עדות בענין זה. איסוף התרמילים לא נזכר בתצהירה של דלאל או בעדותה ואף לא בתצהירה של אחלאם, שהומצא במסגרת תצהירי התביעה (ללא שהיא הובאה להעיד), דבר המעורר תמיהה רבה ביותר. כמעט למותר לציין, שדברי ב"כ התובעים באשר למקום ולזמן בו נאספו התרמילים אינם יכולים להוות ראייה. בישיבת יום 4.9.08, הגישה המדינה חוו"ד מז"פ לגבי התרמילים, שנערכה ע"י מומחה מז"פ, מר ברנרד שכטר (להלן: "שכטר"). על פי חוות דעתו, מדובר בתרמילים השייכים לשלושה סוגים שונים של כלי נשק, ביניהם כאלה שיכולים להתאים גם לרובים מסוג M -16. בחקירתו הנגדית הסביר, שבתיקי פח"ע רבים נתקל בקליעים בקליבר 5.56, השייכים לרובי M -16 ואף טיפל, בזמנו בהעברת 11,000 כלי נשק ממדינת ישראל לרשות הפלסטינית.  לפיכך, ממילא אין בעובדה שבין התרמילים נמצאו גם תרמילים של נשק הנמצא בידי צה"ל, כדי להצביע על כך שהמנוח נורה ע"י חיילי צה"ל.   17.        ראיה נוספת שהומצאה ע"י התובעים במהלך הדיון (כאמור לעיל), הם צילומי רנטגן, שנטען שהם צילומים של המנוח (להלן: "צילומי הרנטגן" או "הצילומים").   צילומים אלה גולו, לראשונה, בישיבת יום 8.7.08 אליה התייצב, כעד מטעם התובעים, ד"ר סמיר עבדול רחמאן אבו זערור (להלן: "ד"ר זערור") והוא זה שהביאם עימו. למרות שלא גולו קודם לכן, התרתי הגשתם (סומנו ת/2), תוך שמירת זכות המדינה להגיש חוו"ד בנוגע אליהם.   ד"ר זערור העיד, שהוא בדק את גופת המנוח בבי"ח רפידיה שבשכם, ביצע את צילומי הרנטגן, פיתח אותם וראה כי קיימים בגופו של המנוח "דברים מתכתיים וכדורים". לדבריו, אין הוא פתולוג ולכן אינו יכול לומר מאיזה כלי נשק נורו הכדורים. עוד העיד ד"ר זערור, כי, לבקשת המשפחה הוא תיעד, ביום 13.5.04, בכתב, את הפציעות שמצא בגופת המנוח ומסר את הדו"ח למשפחה (צורף לתצהירה של דלאל, סומן ת/1). בהמשך עדותו הסביר, שהוא מסר את הדו"ח למשפחה ביום 13.5.04, אולם כתב אותו ביום בו בדק את המנוח (24.4.04). לדבריו, הדו"ח שנמסר למשפחה אינו הדו"ח המקורי, שנכתב על ידו ביום הבדיקה ואף לא צילום שלו. הדו"ח המקורי נכתב בכתב ידו ונמצא בבית החולים וכאשר באה המשפחה הוא הדפיס עבורם את נוסח הדו"ח. צורף גם נוסח דו"ח שנכתב על ידו בשפה הערבית, ביום 6.5.04 (סומן ת/3).   בפי ב"כ המדינה טענות רבות נגד עצם כתיבתם של שלושה דוחות ובעיקר טוען הוא, שלא ניתן לסמוך על כך שהדוחות, שנכתבו לפי בקשת המשפחה כחודש לאחר הבדיקה, אמנם זהים לדו"ח המקורי, שנכתב ביום הבדיקה ואשר לא הומצא ע"י התובעים.   18.        אכן, יש ממש בטענה, לפיה היה על התובעים להמציא את הדוח המקורי, מה גם שאף לא ניתן כל הסבר לאי המצאתו. בנוסף, היתה לתובעים הזדמנות להוציא מגופת המנוח את הכדורים, על מנת לברר מאיזה נשק הוא נורה. עובדה היא שהם טרחו לצלם, ברנטגן, את גופת המנוח, ללא שהוסברה מטרת הצילומים וללא שהם גולו לנתבעת (קודם לעדותו של ד"ר זערור).   העובדה, שהדו"ח המקורי שכתב ד"ר זערור "נשאר בתיק ביה"ח" (כדבריו) ורק הדוחות "המועתקים" הומצאו, אכן מעלה חשד, שמא הדוחו"ת המאוחרים שכתב ד"ר זערור אינם עולים בקנה אחד עם הדו"ח המקורי ושמא התובעים בחרו שלא להמציא ראיות בנוגע לגופת המנוח כדי למנוע בירור ראוי ומלא של הענין , מחשש שמא יתברר, שהמנוח אמנם נורה מאש המבוקשים.   מכל מקום - אי הבאת ראיות אלה, פועלת לרעת התובעים, אשר יכלו להביאן אולם בחרו שלא לעשות כן. "הימנעות מהבאת ראיה העומדת לרשותו של בעל-דין, ואשר עשויה היתה, אילו הובאה, להוכיח את צדקתו. הימנעות זו, על-פי כללי ההגיון, יכול שתשמש יסוד למסקנה, כי הראיה לא תועיל לאותו בעל-דין אלא תזיק לו, שאילו היתה מוציאה צדקתו לאור, על שום מה לא הביאה ?..." - ע"א 620/74 - יוסף מור נ' פלונית . פ"ד ל(1), 218 ,עמ' 223-224. ראו גם: ע"פ 112/52 - אריה גבוב נ' היועץ המשפטי לממשלה . פד"י, כרך ז, ע' 251; ע"פ 777/80 - רומן בינאשוילי נ' מדינת ישראל ו-2 אח' . פ"ד לז(2), 452, עמ' 455-456. 19.        ב"כ הנתבעת ביקש להתיר לו להגיש חוו"ד מומחה, על בסיס צילומי הרנטגן. בהחלטתי מישיבת 8.7.08 (עמ' 13 לפרוטוקול), הוריתי על היפוך סדר הגשת חוות הדעת, באופן שהנתבעת תגיש חוו"ד ראשונה (בתוך 30 יום) וככל שבעקבות כך ירצו התובעים להגיש חוו"ד מטעמם, יעשו זאת בתוך 30 יום מקבלת חוו"ד הנתבעת.  ואכן, מטעם המדינה הוגשה חוות דעת (נ/2) שהוכנה ע"י פרופ' קלוגר יורם (להלן: "פרופ' קלוגר"), מומחה בכירורגיה כללית ובעל הכשרה בבליסטיקה (עדותו בעמ' 29 לפרוטוקול ישיבת יום 4.9.08), אשר בחן את צילומי הרנטגן וחיווה דעתו, כי על פי תיאור הגופה והצילומים, סביר להניח שהמנוח נהרג מרובה קלצ'ניקוב ולא מרובה M -16. יצויין שרובי קלצ'ניקוב נמצאים בידי המחבלים ולא בידי חיילי צה"ל ומהראיות שהובאו בפניי, כאמור לעיל, עולה שבידי המבוקשים נצפו, ביום האירוע, רובי קלצ'ניקוב.   מסקנתו זו של פרופ' קלוגר מבוססת על שני פרמטרים. האחד - אחוז גבוה של שבירת הקליע - פרגמנטציה גבוהה, המתאימים לרובה מסוג קלצ'ניקוב ולא לרובה מסוג M -16, אשר לו אחוז שבירה נמוך והשני - אופי הפציעה - קיום "חלליות" ("תעלות" בגוף שיוצר הכדור) גדולות, דבר המלמד על כך שהקליע עבר סבסוב ניכר ברקמה, ממצא האופייני, גם הוא, לקליע המשמש נשק מסוג קלצ'ניקוב.   20.        לא מצאתי ממש בטענת ב"כ התובעים, לפיה חוות דעתו של פרופ' קלוגר אינה יכולה להוות חוו"ד מומחה לענין זה, מאחר שהוא אינו מומחה בתחום הנשק והבליסטיקה.  ראשית, פרופ' קלוגר העיד שיש לו השכלה בתחום הבליסטיקה, אותה רכש בלימודיו בארה"ב וכי הוא עוסק גם בפציעות הנגרמות מירי מאז שנת 1990. בנוסף, על פי חוות דעתו, משמש פרופ' קלוגר כרופא צבאי ואף השתתף בפעילויות צבאיות, דבר אשר, ללא ספק, חשף אותו לפגיעות ירי רבות. אין מדובר בחוו"ד של רופא, המחייבת תעודת מומחה. מומחיותו של מומחה (שלא בתחום הרפואה), יכולה להיות מבוססת מספיק, גם אם אין בידו תעודה המעידה על מומחיותו, אלא היא נרכשה בדרכים אחרות, לרבות בנסיון מעשי, בשטח. ראו, בענין זה, דברים שנאמרו ע"י כבוד השופט מצא בע"פ 436/88 - עוזי רבינוביץ נ' מדינת ישראל . פ"ד מג(1), 553 ,עמ' 555-556:   "לא ביחס לכל תחום מן התחומים, שגביהם רשאי בית המשפט להיזקק לחוות-דעת, או לעדות, מפי מומחה לדבר, מותנית קבילות חוות הדעת, או העדות, בהיותו של העד המומחה בעל הכשרה שנרכשה בלימודים עיוניים במסגרת מוסדית מוכרת, או בהיותו בעל הסמכה פורמלית מסויימת; שכן, מוכרים וידועים תחומים רבים, שההתמחות בהם עשוייה לנבוע מלימוד עצמי ומניסיון מעשי."   כן ראו: י. קדמי , על הראיות חלק שני (תשס"ד-2003), עמ' 813.   סבורתני, שדי בהכשרתו ובנסיונו, של פרופ' קלוגר, כדי להכשירו למתן חווה"ד, שניתנה על ידו בתיק זה.   21.        פרופ' קלוגר נחקר, ארוכות, על חוות דעתו הקצרה ונשאל גם שאלות מתחום הבליסטיקה והשיב תשובות ענייניות ומקצועיות (כפי שניתן להיווכח מעדותו בעמ' 29-31 לפרו'). אמנם, כאשר הוצג לו אחד מצילומי הרנטגן, בו רואים שלד ובו קליע, אמר פרופ' קלוגר, כי לא ניתן לדעת על פי הצילום אם מדובר בקליע מסוג המתאים לרובה קלצ'ניקוב או לרובה M -16, אולם לא רק על כך התבססה חוות דעתו, כפי שעולה מחווה"ד ומעדותו, כמפורט לעיל, אלא גם על תאור פצעיו של המנוח (ראו עדותו בעמ' 31 לפרו').   אני מקבלת את חוות דעתו של פרופ' קלוגר, אשר לא הופרכה, לא בחקירתו ולא בחוו"ד נגדית, אשר לא הוגשה ע"י התובעים, למרות הארכות מועד רבות שניתנו להם על מנת להגיש חוו"ד. 22.        זה המקום לציין, כי בהחלטתי האחרונה (מיום 2.12.08), שניתנה לאחר שהסתיימה הבאת הראיות ואף לאחר שהסתיימו הארכות שניתנו להגשת חוו"ד נגדית מטעם התובעים, התרתי אורכה נוספת של 60 יום, אולם קבעתי, כי אם לא תוגש חוו"ד עד יום 10.2.09, ייחשבו התובעים כמוותרים על הגשת חוו"ד מטעמם.  בסופו של דבר, לאחר 3 ימי הארכה נוספים, הגישו התובעים (ביום 15.2.09), בקשה להגשת חוו"ד, אולם לא חוו"ד נגדית לחוות דעתו של פרופ' קלוגר או לחוות דעתו של שכטר, אלא חוו"ד בתחום אחר , המבוססת על תמונות של גופת המנוח וצילומי שטח, שלא גולו עד אותה עת.   מדובר בחוו"ד מטעם מר אלכס פלג הנ"ל, מומחה לזיהוי פלילי, בה מנתח פלג את זוויות הירי, על פי צילומי גופתו של המנוח וצילומי שטח וטוען שבמקום בו נמצאה גופת המנוח, לא יכלו המבוקשים (מהמקום בו הם היו), לפגוע בו, במקומות בהם נפגע בגופו. כאמור - לחוו"ד זו צורפו תמונות גופתו של המנוח, אשר הוסתרו מהנתבעת, עד לשלב זה.   בבקשתם הנ"ל, כללו התובעים גם בקשה להוציא את גופת המנוח מקברה, על מנת לאפשר הוצאת קליעים ממנה.   בהחלטתי מיום 5.4.09 (שניתנה לאחר קבלת תגובת הנתבעת), דחיתי את הבקשה, על שני חלקיה, מהנימוקים המפורטים בהחלטה. אוסיף ואומר, כי הוצאת גופת המנוח מקברה הינה צעד חריג, לכל הדעות, אשר אין מקום לנקוט בו בהליך כזה, מה גם שהבעייתיות אשר מעוררת הוצאת גופה מקברה, ברורה ואין צורך להרחיב בכך. 23.        אין גם כל בסיס עובדתי לטענת ב"כ התובעים לפיה לא נוהלה, ע"י צה"ל, חקירה עניינית ואוביקטיבית, דבר אשר גרם להם נזק ראייתי. דבר לא מנע מהתובעים לבדוק את השטח, סמוך לאחר האירוע ו/או לבדוק את גופת המנוח, דבר שככל הנראה נעשה על ידם, אך הם בחרו להסתיר ממצאים (כמפורט לעיל). דבר גם לא מנע מהתובעים להוציא מהגופה קליעים, עם הבאת המנוח לביה"ח ולערוך כל בדיקה שחפצו. דווקא צה"ל הוא זה אשר היה מוגבל בחקירתו, באשר גופת המנוח היתה בידי התובעים.  24.        אין כל בסיס עובדתי לטענת ב"כ התובעים, בסיכומיו, כאילו הפקיר כח צה"ל את המנוח, במשך דקות ארוכות, כשהוא מתבוסס בדמו, או מנע ממנו טיפול רפואי.  על פי עדות דלאל עצמה, כאשר ניתן לה לגשת למנוח (לאחר כחמש דקות), היה המנוח כבר ללא רוח חיים. גם בהודעתה בפני ארגון "בצלם" נ/1 (הודעה שב"כ התובעים ניסה לפסול בשל "בעיית תרגום", כאמור לעיל), אמרה דלאל, שהמנוח נפטר "כבר ברגעים הראשונים לאחר הירי". בנסיבות אלה ברי, כי לא קיים טיפול רפואי כלשהו שהיה בו כדי להציל את המנוח.   הודאת בעל דין -  25.        ב"כ התובעים טוען, כי האמור ביומן האירועים של הכח שהיה בשטח (ת/5), בדו"ח המבצעים (ת/7), בדו"ח שהוצא על ידי פיקוד המרכז (ת/8) ובתשובת שר הבטחון דאז, מר זאב בוים, בענין זה לח"כ בשארה (ת/6), לפיו המנוח נהרג "מירי כוחות צה"ל", מהווה הודאת בעל דין וכי טענת המדינה, בניגוד לה, מהווה הרחבת חזית (ארבעת המוצגים הנ"ל ייקראו, להלן: "המסמכים").   הנתבעת טוענת שאין מדובר בהודאת בעל דין וכי גם אם ייקבע שכן, יש להתיר לה לחזור מההודאה, מאחר שהיא נעשתה בטעות ולפני שהיה בידיה החומר הנוסף, שהוסתר ע"י התובעים. עוד טוענת היא, שאין מדובר בהרחבת חזית, שכן בכתב ההגנה היא הכחישה את הטענה לפיה המנוח נהרג מירי כוחות צה"ל וטענה שהמנוח "נפגע בעת הלחימה כנגד שני מחבלים חמושים ועוזריהם".  26.        בהחלטתי בישיבת יום 4.9.08 (עמ' 25-27 לפרו'), קבעתי, לאור הנטען בכתב ההגנה, כי אין מדובר בהרחבת חזית. מעבר לכך, משלא גילו התובעים לנתבעת את כל החומר שבידיהם ולאחר שלמרות זאת, ניתנה להם רשות להגיש את החומר, זכאית היתה הנתבעת לבחון את החומר שהוגש ולהתייחס אליו ולכן, גם לוּ היה מדובר בהרחבת חזית (ולא היא), הייתי מתירה זאת, בנסיבות הענין.  27.        עם זאת, לאור זהות הגורמים אשר כתבו את המסמכים ת/5 , ת/7 ו- ת/8, יש לראות בדברים שנאמרו, שם, הודעת בעל דין ונראה, שניתן לראות הודאת בעל דין גם בתשובת סגן שר הבטחון (ת/6), על אף שהיא עדות שמועה.   כך גם על פי סעיף 488 לחוק השיפוט הצבאי, תשט"ו-1955, המחיל את הוראת סעיף 483(א) " גם על דיון לפני כל בית משפט או בית דין אחר במדינה ", הוראה אשר קובעת: "מסמך הנחזה כפקודת קבע או כפקודת שיגרה של יחידת צבא או כפנקס, כיומן או כרישום אחר המתנהל בצבא על פי דין, על פי פקודה צבאית מוסמכת או על פי הנוהג, יכול בית הדין לקבלו כראיה לכאורה על תכנו." (ההדגשה אינה במקור).   28.        עם זאת, הודאת בעל דין אינה מהווה ראיה חלוטה, אלא היא "ראיה כשאר הראיות ובין שאר הראיות" - כבוד השופט הלוי בע"א 211/63 יחזקאל נ' קלפר ואח' . פ"ד יח(1) 563, בעמ' 572.   "הדרך פתוחה בפני בעל ההצהרה להביא ראיה הסותרת את תוכנה" ולחזור בו מהודאתו - ע"א 5794/94 - אררט נ' רחל בן שבח ו-4 אח' . פ"ד נא(3), 489, עמ' 496-497 והפסיקה הנזכרת שם. רשאי הוא להביא ראיות אחרות, הסותרות את ההודאה וככל שביהמ"ש ישתכנע באמיתות הראיות האחרות, רשאי הוא להעדיפן על פני ההודאה. ראו, בענין זה: ע"א 8251/04 - דולב חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' דוד אייש (לא פורסם, , ניתן ביום 9.6.06):   "תפקידו של בית המשפט [הוא] לברר את האמת העובדתית [לפיכך], משהגיע בית המשפט לכלל דעה כי גרסתו המאוחרת של המשיב היא הגרסה המהימנה המשקפת נכונה את אשר התרחש, רשאי וצריך היה לפסוק על פיה. עמד על כך השופט מצא ב- ע"א 8425/02 בדר נ' פארוק ואח', פ"ד נח(2) 673: 'בתיאור שמוסר הנפגע מפרי התרשמותו האובייקטיבית אודות אופן אירוע התאונה אין כדי לחסום את טענתו כי לאמיתו של דבר לא ידע, ולא יכול לדעת, אל נכון, את הנסיבות האמיתיות שבגללן נפגע [...] אין מניעה, אם הגיע בית-המשפט לכלל דעה, שגירסת התובע איננה נכונה, שיפסוק אף-על-פי-כן לטובת התובע, באם לפי הראיות האחרות זכאי התובע לכך' (דברי השופט י' כהן בע"א 724/70 חמדאן נ' פחמאווי, פ"ד כה(2) 785, 788; ראו והשוו: ע"א 279/89 "הסנה" חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' דמתי, פ"ד מז(3) 156, 164-163)'".   בנסיבות הענין שבפניי ולאור כל האמור לעיל, יש מקום לאפשר למדינה לחזור בה מההודאה, העולה מהמסמכים הנ"ל, לפיה המנוח נפגע מאש חיילי צה"ל.   מהראיות שהובאו בפניי עולה, כאמור, שהמנוח נקלע לחילופי אש בין חיילי צה"ל לבין המבוקשים. חיילי צה"ל הגיעו אל המנוח לאחר שנפגע, אולם שהו לידו זמן קצר ביותר (כחמש דקות, על פי עדותה של דלאל עצמה). לאחר מכן נלקחה גופת המנוח ע"י בני משפחתו. בנסיבות אלה, ההנחה, דאז, לפיה המנוח נפגע מאש כוחות צה"ל, היתה הנחה סבירה והיא זו שמצאה ביטוי במסמכים ובהודעות הנ"ל. אולם, בדיעבד, לאחר שהסתבר שבידי התובעים נמצאים צילומים של המנוח, שלא הועברו לכוחות צה"ל או למדינה וכן תרמילים, שאף הם לא הועברו לכוחות צה"ל או למדינה וכל אלה גולו בתיק זה באיחור רב, רק במהלך שמיעת הראיות (וכן התברר שנמצא חומר נוסף, שלא גולה ע"י התובעים) ולאחר שהובאה ע"י המדינה חוות דעתו של פרופ' קלוגר, אשר חיווה דעתו כי המנוח נפגע מכדורי קלצ'ניקוב, שהינו נשק שאינו בשימוש החיילים אלא בשימוש המבוקשים ואף נראה בידיהם באותו יום ואילו התובעים לא הביאו חוו"ד נגדית, למרות שניתנו להם ארכות רבות על מנת לעשות כן, יש לאפשר למדינה לחזור בה מהודאה זו וכך אני מורה.  29.        בנסיבות הענין ולאור כל האמור לעיל, אני קובעת שהתובעים לא עמדו בנטל המוטל עליהם להוכיח שהמנוח נורה מאש החיילים.  פעולת החיילים, האם "פעולה מלחמתית" ?   30.        גם לוּ היה מוכח שהמנוח נפגע מאש החיילים, לא היה מקום לקבל את התביעה, שכן פעולת החיילים היתה "פעולה מלחמתית", כמשמעות מונח זה בחוק אחריות המדינה ולכן חל עליה סעיף 5 לחוק, לפיו "אין המדינה אחראית בנזיקים על מעשה שנעשה על ידי פעולה מלחמתית של צבא-הגנה לישראל."   31.        למעשה - מסיכומי ב"כ התובעים עולה, שהוא אינו טוען שהחיילים לא פעלו, אותו יום, נגד המבוקשים. ראו, למשל, עמ' 22 לסיכומיו, שם הוא מתבסס על תשובת שר הבטחון (ת/6), על יומן האירועים (ת/5), על דו"ח המבצעים (ת/7) ועל דו"ח פיקוד מרכז (ת/8) וטוען שאלה הודאות ברורות ומפורשות וקבילות על פי דין, בדבר גרימת מותו של המנוח.   כן טוען הוא, כי מאחר שהמשיבה קיפחה את זכותו של המנוח לחיים, הרי גם אם לא התרשלה, היא הפרה בכך זכות יסוד שלו, שהינה זכות חוקתית ולכן חייבת היא בפיצוי התובעים ובנוסף, טוען הוא לביצוע עוולות שונו, על פי פקודת הנזיקין. לאור מסקנתי, לפיה מדובר בפעולה מלחמתית, אין צורך שאדרש לטענות אלה. 32.        "פעולה מלחמתית" מוגדרת בסעיף 1 לחוק:  " לרבות כל פעולה של לחימה בטרור, במעשי איבה או בהתקוממות, וכן פעולה לשם מניעתם של טרור, מעשי איבה או התקוממות שנעשתה בנסיבות של סיכון לחיים או לגוף. " כפי שקבע כבוד הנשיא ברק בע"א 5964/92 בני עודה נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(4) 1, בעמ' 6 (להלן: "פרשת בני עודה"), בעת דיון בשאלה אם מדובר בפעולה מלחמתית, יש לבחון:   "... את כל נסיבות האירוע. יש לבדוק את מטרת הפעולה, את מקום האירוע, את משך הפעילות, את זהות הכוח הצבאי הפועל, את האיום שקדם לה וניצפה ממנה, את עוצמת הכוח הצבאי הפועל והיקפו ואת משך האירוע. כל אלה זורקים אור על אופיו של הסיכון המלחמתי המיוחד שהפעולה גרמה. על רקע גישה זו ניגש לבחון את המקרה שלפנינו [...] הפעולה היא מלחמתית אם זו פעולת לחימה, או פעולה מבצעית-צבאית, של הצבא. לא נדרש שהפעולה תתבצע כנגד צבאה של מדינה. גם פעולות כנגד ארגוני טרור עשויות להיות פעולות מלחמתיות" (שם, בעמ' 7).  33.        לטענת ב"כ התובעים, אין מדובר ב"פעולה מלחמתית", אלא בפעולה מעין משטרתית. זאת משום שלשיטתו, מאחר שהירי בוצע לשם תפישת מבוקשים ולא לשם לחימה בהם, הרי לא נשקפה לחיילי צה"ל כל סכנה.  כן טוען הוא, שיש ליתן להוראת סעיף 5 לחוק אחריות המדינה, פירוש מצמצם לפיו היא תחול רק באירוע בו בא לידי ביטוי האופי המיוחד של הלחימה וסיכוניה. בענין זה מפנה הוא לע"א 5964/92 - ג'מאל קאסם בני עודה ו-3 אח' נ' מדינת ישראל . פ"ד נו(4), 1, עמ' 3-4 לסעיף 35 לפסק הדין בבג"צ 8276/05 - עדאלה - המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' שר הביטחון . (לא פורסם, ניתן ביום 12.12.06) ולסעיף 12 לפסה"ד בענין טבנג'ה - ע"א 2176/94 - מדינת ישראל ואח' נ' עצמת מוסא טבנג'ה . (לא פורסם, ניתן ביום 1.5.03).   בחינת הפעולה, בענייננו, על פי הפרמטרים שנקבעו בפרשת בני עודה ועל פי קביעותיי בפרק נסיבות האירוע, מצביעה על כך שהיתה זו פעולה "לשם מניעתם של טרור, מעשי איבה או התקוממות שנעשתה בנסיבות של סיכון לחיים או לגוף", הן מאחר שמטרתה היתה ללכוד מבוקשים, הלוקחים חלק בתכנון פיגועים והן לאור כך שהחיילים היו בסכנת חיים, בשל כך שהמבוקשים היו מצויידים בנשק, בו גם עשו שימוש.   ראו, לענין זה, פרשת בני עודה , שם הובהר:  "אם הנזק נגרם בשל ירי ממארב שהכין הצבא, הנזק נגרם בשל 'פעולה מלחמתית', שכן 'כאן אנו עוסקים במארב של כוחות צבאיים שתפקידו הוא תפקיד פעיל של פגיעה בעת הצורך באוייב שעלול היה להופיע' (מ"מ הנשיא, השופט לנדוי, בע"א 542/75 רבחי עטאללה נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(554 ,552 (2)."  בענייננו - המארב היה מארב יחידה צבאית, לשם לכידת מבוקשים - מחבלים חמושים ומסוכנים, אשר בהמשך אף ירו לעבר החיילים.   34.        ב"כ התובעים אינו מדייק בטענתו, לפיה במסמכים אין כל זכר לחילופי אש בין חיילי צה"ל לבין המבוקשים. ביומן האירועים ( ת/5 ) נכתב, במפורש (בשעה 11:08, הוא המועד בו, לערך, נהרג המנוח): " נפתחה אש לעבר קובי ע"י פוקא... ".  מיומן האירועים עולה, עוד, שהמבוקשים (ואנשים נוספים שהיו במקום), היו חמושים ובכתוב בו יש גם אינדיקציות לכך שהם הכינו עצמם לחילופי אש. להלן מספר ציטוטים הממחישים זאת: (בשעה 06:13) "חמוש בוודאות" (בשעה 06:16): "נכנס הביתה. הנשק מחוץ לבית על כסא במרפסת" (בשעה 06:43): "מזהים שני חמושים במתחם ועוד אדם" (בשעה 97:24): "ג'נג'רה הוריד מעיל. לבוש שכפ"צ ווסט" (בשעה 08:01): "אדם ליד האוהל עם אקדח ביד" (בשעה 08:29): "אדם על ציר ... עלה לכיוון הכפר מכנסיים שחורים, מעיל חאקי, ככה"נ נשק מתחת למעיל, ככה"נ פוקא. נמצא כרגע ממש מעל סלאח 60 מ' מהעמדה חמוש בקלאצ'".  בעובדה שבשאר המסמכים לא נכתבו דברים אלה אין ולא כלום, שכן הם לא נוסחו במטרה לפרט את כל אשר אירע במקום.  35.        ענין טבנג'ה הנ"ל, אינו דומה, עובדתית, לענייננו. שם דובר בהפגנה של אזרחים, בהפרת סדר ובמרדף אחרי שני רעולי פנים שברחו, במטרה לעצור אותם בגין הפרות הסדר, ללא שנטען שהיה בידיהם נשק וללא שהמדינה הביאה ראייה כלשהי לכך שהחיילים היו נתונים בסיכון מיוחד. בנסיבות אלה התקבלה הנחת בית המשפט המחוזי, כי מדובר בפעולה משטרתית, להבדיל מפעולה מלחמתית. לא זה היה המצב העובדתי בענייננו, בו היה מדובר במבצע צבאי מובהק, ללכידת מבוקשים חמושים, כפי שקבעתי לעיל ולא בפעילות משטרתית. מעבר לכך, בענייננו (שלא כפי העובדות בענין טבנג'ה) , היה בידי המבוקשים נשק חם ממנו אף נורו יריות לכיוון החיילים, כפי שהעיד קובי. עוד עולה מיומן האירועים, כי תחילה סברו החיילים שהמנוח שנהרג הוא אחד המבוקשים ורק לאחר שהמבוקשים ברחו והיריות נפסקו, התברר להם שמדובר במנוח.   36.        קובי, מפקד הכח, אף ציין בתצהירו (ולא נחקר על כך), כי ג'נג'ארה היה ידוע גם כמי שמסתובב כשעל גופו חגורת נפץ והיה ברור שהוא לא יסגיר עצמו חי, בשום אופן. הפעולה, מלכתחילה, הינה פעולה מלחמתית ולא "משטרתית" ובנסיבותיה, כפי שנקבעו על ידי לעיל, היה כדי לסכן את חיי החיילים.   אני קובעת, איפוא, כי פעולת החיילים עונה על ההגדרה של "פעולה מלחמתית", ולפיכך חוסה ה פגיעה במנוח, גם אם נפגע ע"י חיילי צה"ל (דבר שלא הוכח, במידה הנדרשת), תחת הגנת סעיף 5 לחוק אחריות המדינה. לאור קביעתי זו, אין צורך שאתייחס לשאר טענות הנתבעת. 37.        התוצאה היא, שהתביעה נדחית.  בהתחשב בהתנהלות התובעים, כפי שפורטה לעיל ובסכום הפיצוי שנתבע על ידם, אני מחייבת את התובעים לשלם לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 50,000 ₪.   הפקדון בסך 10,000, אשר הופקד ע"י התובעים בקופת ביהמ"ש, כערובה להוצאות, יועבר לנתבעת.   התובעים ישלימו את תשלום יתרת הסכום (40,000 ₪), בתוך 30 יום מקבלת פסק דין זה, שאם לא כן תישא היתרה הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. מקרי מוותצבאצה"למקרי ירי