קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מחיקה על הסף בהעדר סמכות בית משפט: 1. בפניי בקשה למחיקה על הסף של בקשה למתן צו הצהרתי לפיו הסכם שכירות בלתי מוגנת מיום 06/02/1997 המתייחס למקרקעין בגוש 30036 חלקה 166 תת-חלקות 3 ו10- בירושלים, שנחתם בין המבקש (המשיב בהמרצת פתיחה) ובין חברת G.M.I VIDEO GAMES LTD. ואשר לו ערב המשיב (המבקש בהמרצת פתיחה) בטל ומבוטל היות וחתימת המבקש והחברה האמורה הושגו ע"י המבקש בהטעיה. 2. הבקשה למחיקה על הסף מבוססת על היעדר סמכות מקומית של בית-המשפט כמו גם היעדר סמכות עניינית מחמת מעשה בית-דין. היות ולאחר הגשת הבקשה ניתנה החלטה מפי נשיא בית המשפט העליון (בש"א 2375/00 טנצר שמואל נ' אהרון מ. שמחה, לא פורסם, ניתנה ביום 28/08/2000) בה נקבע כי התביעה תתנהל בפני בית המשפט השלום בתל-אביב אין מקום לדון בטענת חוסר הסמכות המקומית. עם זאת, כפי שהבהיר כבוד הנשיא ברק, אין בהחלטה זו כדי לאיין, אף במשתמע, הליכים קודמים שהתנהלו בין הצדדים, ואין באמור בה כדי לחסום כל טענה שיש למי מהצדדים באשר להליכים קודמים שהתנהלו בין הצדדים. לאור זאת נפנה לבחינת טענות הצדדים ביחס לשאלת הסמכות העניינית. 3. לטענת המבקש נתנה כבוד הרשמת תמר נמרודי ביום 19/04/1999 החלטה בת.א 7250/98 בה דחתה את הבר"ל שהגישו הנתבעים, לרבות המשיב, וניתן פס"ד בו חויבו הנתבעים יחד ולחוד במלוא סכום התביעה. המשיב לא הגיש ערעור על ההחלטה האמורה או על פסק הדין והללו נותרו חלוטים. לפיכך, ההחלטה ופסק הדין מהווים מעשה בית-דין ו/או השתק פלוגתה אשר מונעים העלאת טענות ביחס לממצאים שנקבעו בהם ובייחוד מונעים העלאת טענות בנוגע לטעות והטעיה בחתימה על ההסכם היות וטענות אלו נדחו לגופן על-ידי בית המשפט. לטענת המבקש, המשיב לא הגיש כל בקשה לביטול החלטה או פסק דין מן הטעם שהמבקש כיהן כשופט בבית המשפט השלום בירושלים כפי שגם לא פעל לפסילת שופט בשל עילה זו. כן טוען המבקש כי המשיב עצמו הודה בקיומו של מעשה בית-דין וביקש למחוק, בהמלצת בית המשפט, בקשה דומה למתן פסק-דין הצהרתי שהוגשה בבית משפט השלום בירושלים ונדונה בישיבה מתאריך 28/06/1999 בפני כבוד השופט ראובן שמיע. 4. המשיב בתגובתו פורס את גרסתו למסכת העובדתית נשוא הסכסוך ומאשר כי העלה את הגנותיו, לרבות טענותיו בדבר הטעייה וחוסר תום לב, העולות כדי הגנה לכאורית, בפני בית המשפט השלום בירושלים. עם זאת טוען הוא כי בקשת הרשות להתגונן שהגיש דינה היה להתקבל וכי בעובדת היותו של המשיב נשיא בדימוס של בית המשפט השלום בירושלים היה כדי לטשטש את מושגי ה"צדק" "תום הלב" ו"האתיקה המקצועית". המשיב מוסיף וטוען כי הבקשה שהגיש למתן פסק דין הצהרתי הייתה בהמלצת הרשמת נמרודי. לטענתו הסכים למחיקת הבקשה לאור גישת משוא הפנים שנקטו בה שופטי בית משפט השלום בירושלים. לגופה של טענת מעשה בית-דין טוען המשיב כי במקרה דנן לא ניתנה למבקש זכותו המלאה להביא ענייניו בפני בית המשפט בצורה ראויה. עוד מוסיף המשיב כי קביעות בית המשפט בבר"ל אינן פוזיטיביות ופרטניות וכי בית המשפט עצמו הציע למשיב לפנות להליך של פסק דין הצהרתי. לטענת המשיב גם אם התנאים להתקיימותו של הכלל קיימים אין מקום להפעילו היות ועולה חשש לתרמית חיצונית הנובעת מקנוניה מתוכנתת או היכרות אישית של המשיב עם שופטי בית המשפט השלום בירושלים, היכרות המעלה חשש ממשי לחוסר טוהר המידות. מוסיף המשיב כי יש לדחות את השימוש בכלל גם כיוון שבמקרה הקונקרטי עולים שיקולים המעוגנים בתקנת הציבור אשר חשיבותם או תרומתם לחברה גוברת על השיקולים של סופיות הדיון ובכך שהפעלת הכלל בנסיבות אלו אינה צודקת. 5. לאחר שקראתי את טיעוני הצדדים, עיינתי במסמכים שהוגשו ובפסקי הדין וההחלטות שניתנו החלטתי לקבל את הבקשה ולמחוק את התובענה על הסף, וזאת מן הנימוקים כדלקמן: א. כדברי פרופסור נינה זלצמן בספרה מעשה בית דין בהליך האזרחי, לא ניתן לקבוע מראש אמות מבחן ברורות ומגדירות לבחינת השאלה, אם אכן הייתה לבעל הדין, במסגרת ההתדיינות הראשונה, "שעת כושר להביא את כל ראיותיו ולהשמיע את כל טענותיו בבית המשפט". בהיות השאלה של מיצוי זכות ההתדיינות מותנית בנסיבותיו של ההליך הראשון ובסדרי הדין הנהוגים במסגרתו. לפיכך ההכרעה בשאלה זו מסורה לשיקול דעתו של בית המשפט שלפניו מועלית טענת ההשתק, כאשר נטל השכנוע מוטל על כתפיו של בעל הדין המנסה להשתחרר מכבלי המניעות (להרחבה ראה זלצמן, מעשה-בית-דין בהליך האזרחי, הוצאת רמות מאי 1998, בעמוד 17). הטענה שהעלה המשיב בתצהיר שצרף לבר"ל בת.א 7250/98 (נספח ג' לתשובת המבקש) נגעה לכך שבניגוד להצהרת המשכיר (המבקש דכאן) בהסכם ידע המשכיר מפורשות כי קיימת מניעה לקבלת רשיון עסק, וזאת למרות שבהסכם נאמר שלמשכיר לא ידוע על כל מניעה לקבלת רשיון עסק. בית המשפט בהחלטתה של כבוד הרשמת נמרודי מיום 19/04/1999 בת.א 7250/98 בש"א 7250/98 דחה טענה זו בקובעו כי "אין רלוונטיות לטענת המבקשים כי המשיב ידע על חסימת דלת זו טרם החתימה על החוזה, כאשר המבקשים עצמם ידעו על כך בעת חתימת החוזה. על כן אין מקום לקבל הטענה בדבר העדר חוסר תום הלב של המשיב כטענת הגנה". "יש לציין כי אין סתירה בדברי המשיב כי לא ידוע לו על מניעה חוקית לקבלת רשיון עסק לבין העובדה שנוהלו הליכים משפטיים בנוגע לדלת". בית המשפט מוסיף וקובע כי אין למבקשים הגנה אפשרית כלשהי. ניתן לראות כי ביהמ"ש מתייחס לטענת חוסר תום הלב באופן מפורש ודוחה אותה תוך קבלה גם של הטענות האחרות של המשיב, דהיינו מדובר בהכרעה ברורה וחד משמעית. בתצהירו המצורף לתובענה שבפניי העלה המשיב אותה טענה ביחס לניסוח ההסכם וסעיפיו. בעוד שבערכאה הקודמת טען ל"חוסר תום הלב" מנסה המשיב לבסס כאן טענה של חוסר תום לב העולה כדי "תרמית" (בתובענה נאמר "הטעיה"). בתצהיר ובבקשה בתובענה שבפניי מפורטות אותן טענות כלפי סעיפי ההסכם וההטעיה של המבקש לגבי אי המניעות לקבלת רשיון עסק טענות שכבר נידונו ונדחו בהחלטת כבוד הרשמת נמרודי לאחר דיון בבר"ל. אין בשינוי זה כדי לשנות ממהות הממצא שנפסק והוא כי אין המדובר בהתנהגות בלתי הוגנת. אם שם נפסק כי אין המדובר בעובדות המגבשות הגנה מכוח חוסר תום לב מקל וחומר שעובדות אלו לא יוכלו לבסס טענת תרמית. ודוק: השתק פלוגתא יכול שיחול אף לגבי מסקנה משפטית (ראה ע"א 53/74 בריסטול מאיירס קומפני נ' ביצ'ם גרופ לימיטד, פ"ד כט(1) 372,376; ע"ע 158/83 פינקל נ' נוימן, פ"ד לח(1) 27,17 ואח'). מסקנתי היא כי טענות ההגנה שהיו בידי המשיב בדיון בפני כבוד הרשמת נמרודי הוצגו והוכרעו וכי במסקנתה בעקבות הדיון בבר"ל שהתקיים לגופו (ובו ויתר ב"כ המבקש על חקירת המשיב על תצהירו) כי "למבקשים אין הגנה אפשרית כלשהי" ובהכרעה העובדתית בפלוגתא נוצר מעשה בית דין המונע העלאת טענות כנגד הזכויות שנוצרו מכוח ההסכם. אין המדובר בממצא של "חוסר הוכחה" אשר עשוי שלא להוות השתק פלוגתא אלא ממצא פוזיטיבי בדבר נפקות המסכת העובדתית שנפרשה בפני ביהמ"ש תוך קביעת ממצאים עובדתיים ומשפטיים (לאבחנה בין ממצא פוזיטיבי לממצא של חוסר הוכחה ראה זלצמן בספרה בעמוד 190). ב. בקשה לסעד הצהרתי אינה תחליף לערעור ואין היא באה לבחון את תקינות הליכים אחרים. כדברי השופט זוסמן (כתוארו אז) בע"א 440/70 ע'אנם נ' ע'אנם, פ"ד כו(2) 829,838: "מקום שקם מעשה בית דין אין בודקים אם צדק השופט אם לאו. מעשה בית דין מכוון דווקא למנוע התדיינות נוספת לגבי הפלוגתא שהוכרעה". לפיכך אין נפקות לטענות המשיב כי דין הבר"ל היה להתקבל. במידה והמשיב לא זכה לדיון הוגן או במידה ומדובר היה בטעות בפסה"ד המשיב יכל לערער על ההחלטה ופסה"ד. המשיב לא פעל בדרך זו ואין לו להלין אלא על עצמו. ג. זהותו של הנתבע או היכרותו עם שופט זה או אחר אין בה, כשלעצמה, להעיד על חוסר תקינות כלשהי. לא השתכנעת כי מדובר בתרמית או קנוניה שהופעלה כלפי בית המשפט וגרמו להשגת פסק דין או כי המדובר בפגם בהליך השיפוטי כתוצאה ממעשה בלתי חוקי של בעל הדין שכנגד או שחיתות מידה בעת ניהול המשפט. כמו כן אין בידי המשיב כל ראיה חדשה שנתקבלה לאחר פסק הדין ושלא יכול היה להשיגה קודם לכן בשקדנות סבירה ושבכוחה לשנות לחלוטין את תוצאות המשפט [ראה לעניין זה פרופסור זלצמן בספרה בעמ' 610-608,600 וע"א 417/89 אעבריה ואח' נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים ואח', פ"ד מה(4) 647,641]. ד. אני רואה בחומרה את טענותיו הבוטות ורמיזותיו של המשיב שאין להן על מה לסמוך מלבד חוסר שביעות רצונו מן התוצאה אליה הגיע בית המשפט כשעיקר טענותיו נסמכות על תחושות בעלמא והאשמות כנגד שופטים (אשמות קשות אשר נטענות ללא הזהירות הנדרשת). 6. בנסיבות אלו אני מוחק על הסף את התובענה ומחייב את המשיב-המבקש בהמרצת הפתיחה לשלם למבקש-המשיב בהמרצת הפתיחה הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך של 4,000.- ש"ח בתוספת מע"מ כדין. זכות ערעור תוך 45 יום לביה"מ המחוזי.מחיקה על הסף