מיצוי זכויות לפני עתירה מנהלית

אחת מהלכות בג"צ היא שבית המשפט לא ייזקק לעתירה כנגד החלטת רשות מינהלית, אם ניתן לתקוף אותה בדרך חוקית אחרת, לרבות אם ניתן להגיש ערר על אותה החלטה במסגרת אותו חוק שהיא ניתנה, והעותר לא מיצה את זכות הערר או הערעור שלו. אי מיצוי זכות זו גורם לחוליה חסרה בשרשרת, לדילוג ועקיפה של מוסד עפ"י אותו חוק, לחלל ריק במסלול השתלשלות הענין, וגם לחסר של החלטה ונימוקים של המוסדות המוסמכים להחליט עפ"י אותו חוק, שהם בעצם המומחים לדבר (ראה: בג"צ 199/78אלקטרו תקע בע"מ נ' ראש עירית תל-אביב יפו ואח’, פ"ד לב(3) 505; בג"צ 478/85אבולעפיה נ' הועדה המחוזית לתכנון ולבניה ירושלים, ואח’, פ"ד מ'(2) 294, 297; בג"צ 762/86חברת ליקוויד קלאב בע"מ ואח' נ' ראש עירית תל-אביב יפו ואח’, פ"ד מ"א(2) 656, 658). קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מיצוי זכויות לפני עתירה מנהלית: .1המבקשת 1הינה בעלת מסעדה ברח' אבן גבירול 49, בתל-אביב (להלן "המסעדה"), ומחסן המשמש את המסעדה, הנמצא ברח' אבן גבירול 47, בתל-אביב (להלן "המחסן"). המבקשת 2כשמה, הינה הועדה המקומית לתכנון ולבניה בתל-אביב, למרחב התכנון של תל-אביב. המשיבים גרים בבתים המצויים ברח' אבן גבירול 45, 47, 49; וברח' לטריס 7, בת"א, בסביבה הקרובה למסעדה ולמחסן. המסעדה החלה לפעול בקיץ 1996, ולטענת העותרים, מאז, נוצרו סביבה מספר רב של מפגעים ומטרדים, לאורך כל השעות שבהן פועלת המסעדה, וכתוצאה מכך, לטענת המשיבים, הפכו חייהם לבלתי נסבלים. המבקשת 1הגישה בקשה לשימוש חורג במסעדה ובמחסן, והמשיבים הגישו על כך התנגדויות. בתאריך 13.1.97, התקיימה ישיבת ועדת התנגדויות של המבקשת 2, בנושא מתן ההיתר לשימוש חורג, מבלי שנציגי המבקשת 1הופיעו כלל. החלטת הועדה היתה, לשוב ולדון בענין לאחר סיור במקום, והמשיבים, לטענתם, ביקשו להיות נוכחים בעת הביקור, והובטח להם שהם יוזמנו. בתאריך 29.1.97, התקיימה ישיבה נוספת של הועדה, שהמשיבים לא קיבלו זימון אליה, ובאותה ישיבה החליטה הועדה, מבלי שיש התייחסות לביקור במקום, לאשר את השימוש החורג שביקשה המבקשת 1, הן לגבי המסעדה והן לגבי המחסן "במידה שימולאו כל דרישות השירות לאיכות הסביבה עד 31.3.97, ואם לא יעמדו בדרישות השירות לאיכות הסביבה במועד, השימוש לא מאושר, ללא דיון נוסף". .2לטענת המשיבים - העותרים בעתירה המינהלית, - (א) הדיון בועדה התקיים בלא שהמשיבים הוזמנו לביקור במקום, ובלא שהוזמנו לדיון בתאריך .29.1.97 (ב) הדיון בהתנגדותם למחסן נדון בטרם שהגישו את התנגדותם, ולפיכך לגירסתם לא נתקיים דיון כלל בהתנגדות זו. (ג) החלטותיה של ועדת ההתנגדויות נתקבלו שלא כדין ולוקות בחוסר סבירות ומעוררות תמיהה, בכך שניתן למבקשת 1היתר לשימוש חורג, מבלי שהמבקשת 1, הופיעה לדיון ביום 13.1.97, ובכך שנדונה ההתנגדות למחסן, בטרם הגשתה. (ד) עוד טוענים המשיבים: השימוש החורג, חורג מהשימושים המותרים עפ"י התב"ע, ועפ"י היתר הבניה ועוד טענות כאלה ואחרות, בעיקר כאלה הנוגעות למטרדים ולמפגעים כתוצאה מקיום המסעדה והמחסן במקום. .3מכאן עתירתם המינהלית של המשיבים להצהיר כי החלטות ועדת המשנה להתנגדויות מ- 13.1.97ומ-29.1.97, הינן בטלות מאחר ונתקבלו שלא כדין ו/או מחמת שהן לוקות בחוסר סבירות קיצונית ו/או מחמת שבנסיבות המקרה, מתעורר חשש כי נתקבלו מבלי שנתקיים כלל דיון בנושא. למשיבים עתירות נוספות וחלופיות בעתירתם, אך אין הן רלבנטיות לצורך ההכרעה בבקשות שבפני. .4בקשות המבקשות לפני הן, למחוק את עתירת המשיבים על הסף, משום שעפ"י הוראות חוק התכנון והבניה תשכ"ה- 1965(להלן "החוק"), היה על המשיבים לפנות בהליך של ערר לועדת הערר הפועלת מכח סע' 12א' לחוק, משום שעל החלטת ועדת המשנה בהתנגדותם לשימוש חורג, יש להגיש ערר לועדת ערר עפ"י הוראות סע' 152(א)(1) לחוק. המבקשת 2מוסיפה וטוענת שהעותרים קיבלו את ההודעה על החלטת הועדה ב-15.2.97, והיה עליהם להגיש ערר תוך 30יום, דהיינו לא יאוחר מיום 17.3.97, והם איחרו את המועד לכך. .5בטרם שאכנס לגופן של טענות המבקשות מן הראוי לעמוד על כמה דברים מוקדמים. כל הקורא את עתירת המשיבים נוכח לדעת שרוח העתירה הנושבת ממנה היא בעיקרו של ענין בעילת מטרד, אולם המשיבים ביכרו להביא את ענינם לדיון במסגרת של עתירה מינהלית, כשהמתחייב מכך הוא סעד כנגד החלטת רשות מינהלית, כשענין המפגעים והמטרדים מצוי ברקע בצורה בולטת ו"מטרידה". אני יכול להבין לרוחם של המשיבים הטוענים שחייהם הפכו לבלתי נסבלים, אך אין בכך כדי לשנות את המסגרת המשפטית שבית-משפט לענינים מינהליים צריך לדון בה, ואין למשיבים להלין, כאשר הצד שכנגד עושה שמוש באותו מטבע, כשהוא מתגונן כנגד עתירתם. אכן, סמכותו של בית-משפט, כמו של כל בית-משפט, נקבעת בהתאם לסעד המבוקש ממנו, וזכותם של המשיבים לבא לבית-משפט זה, בשבתו כבית-משפט לענינים מינהליים, בעתירה מינהלית, שהסעד על פיה היא ביטול החלטות רשות מינהלית. אולם כידוע, חוק התכנון והבניה (תיקון מס' 43) תשנ"ה-1995, (להלן "תיקון מס' 43"), שקבע את סמכות השיפוט של בית-משפט זה בעתירות בעניני תכנון ובניה קבע בס' 255א(א), ש"עתירות נגד מוסדות תכנון, בכל ענין הנוגע לתכנון ובניה (למעט הענינים שנותרו בסמכות בית משפט העליון), יהיו בשיפוטם של בתי המשפט המחוזיים, אשר ידונו בעתירות בשבתם כבית משפט לענינים מינהליים". עוד קבע תיקון מס' 43, בסע' 255ג', ש"בית המשפט לענינים מינהליים ידון בעתירות בעניני תכנון ובניה כאמור, בהתאם לעילות, הסמכויות והסעדים לפיהם דן בית-המשפט העליון, בשבתו כבית משפט הגבוה לצדק, בענינים כאמור, בשינויים המחוייבים". התכלית הראויה של כוונת תיקון מס' 43היא, שבענינים של תכנון ובניה, יבוא בית-משפט זה במקומו של בג"צ, וידון בענינים אלה כפי שבג"צ דן בהם. מטבע הדברים, יכולים כמובן להיות ניואנסים שונים בשיפוט, אך בסיס הדברים הוא היינו הך. אחת מהלכות בג"צ היא, ולמען האמת, ההלכה הזו רווחת גם בבתי המשפט האזרחיים, בענינים שהדבר מתעורר, והיא ברורה על פניה מטבע הדברים, - שבית המשפט לא ייזקק לעתירה כנגד החלטת רשות מינהלית, אם ניתן לתקוף אותה בדרך חוקית אחרת, לרבות אם ניתן להגיש ערר על אותה החלטה במסגרת אותו חוק שהיא ניתנה, והעותר לא מיצה את זכות הערר או הערעור שלו. אי מיצוי זכות זו גורם לחוליה חסרה בשרשרת, לדילוג ועקיפה של מוסד עפ"י אותו חוק, לחלל ריק במסלול השתלשלות הענין, וגם לחסר של החלטה ונימוקים של המוסדות המוסמכים להחליט עפ"י אותו חוק, שהם בעצם המומחים לדבר (ראה: בג"צ 199/78אלקטרו תקע בע"מ נ' ראש עירית תל-אביב יפו ואח’, פ"ד לב(3) 505; בג"צ 478/85אבולעפיה נ' הועדה המחוזית לתכנון ולבניה ירושלים, ואח’, פ"ד מ'(2) 294, 297; בג"צ 762/86חברת ליקוויד קלאב בע"מ ואח' נ' ראש עירית תל-אביב יפו ואח’, פ"ד מ"א(2) 656, 658). .6ומן העקרון אל המעשה. במקרה דנא המבקשת 1ביקשה מהועדה המקומית היתר לשימוש חורג, כפי שהועדה מוסמכת לתת עפ"י סע' 149- 146לחוק; עפ"י סע' 149(א)(3) לחוק, תנאי מוקדם למתן היתר לשימוש חורג, הוא ש"הועדה החליטה בהתנגדות של בעל קרקע או בנין או מחזיק בהם והודיעה על כך למתנגדים במכתב רשום". סע' 152(א)(1) לחוק קובע, ש"הרואה עצמו נפגע מהחלטה של ועדה מקומית או של רשות רישוי מקומית לסרב לתת היתר לפי פרק זה או לדחות התנגדות לפי סעיף 149(3), רשאי לערור בפני ועדת הערר תוך שלושים ימים מיום שהומצאה לו ההחלטה בדבר הסירוב של הדחיה". סימן ב' 1"ועדת ערר" (סע' 12א-ה) לפרק ב' "מוסדות התכנון", לחוק התכנון והבניה, קובע את הרכב ועדת הערר, סמכויותיה, והזכות לערור על החלטותיה, לרבות ענינים משניים נוספים. אין מחלוקת שהמשיבים לא הגישו ערר לועדת הערר. טענות ב"כ המשיבים היא, שמהודעות על החלטות ועדת המשנה (נספחים ה' ו' לעתירה), לא ברור בכלל שהועדה דנה בהתנגדות, ולא ניתן להבין שניתנה להם הודעה על זכות הערר. ב"כ המבקשת 2מסכימה, שהועדה עשתה שימוש בטופס ישן, וגם השימוש בו היה משובש, ובשל כך היא עצמה מודה, שראוי בשל כך ליתן למשיבים אורכה להגשת ערר. אכן, נעשה במקרה זה שימוש בטופס ישן, שלא עונה על הוראות החוק כיום, ומי שאינו מצוי בענין אינו יכול להבין ממנו דבר לענין זכות הערר. אך ברור עפ"י ההודעה, שהועדה התירה את השימוש החורג, ומניה וביה דחתה את התנגדות המשיבים, ולמעשה רק על כך יש עליה חובה להודיע. ומשהודיעה הועדה למשיבים על דחיית התנגדותם קמה להם זכות הערר עפ"י החוק, והודעת הועדה על זכות הערר, או אי-הודעתה, אינה מעלה ואינה מורידה לענין זה במאומה, שכן זכות הערר קבועה בחוק. אולם, השימוש בטופס הפגום ע"י הועדה, הינה סיבה טובה וסבירה להאריך למשיבים את המועד להגשת ערר, כפי שהודתה בכך ב"כ המבקשת 2, ומן הראוי שהמועד אכן יוארך למשיבים באופן שיאפשר להם הגשת ערר. באשר ליתר טענות ב"כ המשיבים, שהוא קורא להם "טיעונים משפטיים" ולא "שיקולים תכנוניים", ע"מ להצדיק הגשת עתירתו בלא שנוצלה זכות הערר, - גם אם יש בכמה טיעונים הצדקה כלשהי, הם אינם מצדיקים "דילוג" על פני ועדות הערר, והם מסוג הטיעונים שניתן וצריך להעלותם בערר. גם אם נפלו פגמים פורמליים במהלך הדיון וההחלטה של הועדה, אין זה אומר שיש לבטל את החלטתה כלאחר יד בהינף קולמוס, ויש לבחון פגמים אלה בועדת הערר, בטרם שהם באים לדיון בפני בית-משפט לענינים מינהליים. .7המסקנה העולה מכל האמור, לעיל, היא, שמאחר והמשיבים לא מיצו את זכות הערר שלהם, לא קמה להם זכות העמידה והטיעון בבית-משפט לענינים מינהליים, ודין עתירתם להמחק. אני סבור, שאם המשיבים ילכו בדרך שהתוויתי לעיל, ויבקשו ויקבלו הארכת מועד להגשת ערר, ויגישו ערר כזה, ולאחר מכן הם יהיו סבורים, מסיבה כל שהיא, שעליהם להביא את ענינם לפני בית-המשפט, ראוי שיעשו זאת בעילה מרכזית של מטרד ויגישו את עתירתם לבית-משפט השלום, שלו הסמכות לדון בענינים שהם חזקה ושימשו במקרקעין, וכמובן שעומדת להם הזכות לסמוך גם על עילה של הפרת חובה חקוקה, אם תהיה להם עילה כזו, ולתקוף את החלטת הועדה בדרך של תקיפה עקיפה. אינני סבור שיהיה זה ראוי להגיש עתירה כזו שוב לבית משפט זה כבית משפט לענינים מנהליים. אשר לחיוב בהוצאות, אני סבור שלאור השימוש בטופס הפגום ע"י המבקשת 2, לא יהיה זה מן הראוי לפסוק הוצאות לזכותה. באשר למבקשת 1, אני מחייב את המשיבים, הדדית, לשלם לה את הוצאותיה בסך -.500, 1ש"ח בתוספת מע"מ כחוק כשסכום זה נושא הצמדה וריבית כחוק החל מהיום. עתירה מנהלית