מעבר בנקים לשבוע עבודה של 5 ימים

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מעבר בנקים לשבוע עבודה של 5 ימים: סגן הנשיא (אדלר) 1. המבקש (להלן: איגוד הבנקים) הוא ארגון מעבידים המאגד בתוכו את הרוב המכריע של הבנקים בישראל והוא חבר בלשכת התיאום של הארגונים הכלכליים (להלן: לשכת התיאום). הבנקים, חברי איגוד הבנקים, מפעילים כ- 1,000 סניפים ברחבי הארץ ומעסיקים כ- 35,000 עובדים. המשיבה (להלן: ההסתדרות) מייצגת את עובדי הבנקים האלו. מאז שנת 1988, כאשר חלק מהמשק עבר לשבוע עבודה של חמישה ימים, נאבקת ההסתדרות במטרה להביא לכך, שעובדי הבנקים יעברו לעבוד בשבוע עבודה מקוצר בן חמישה ימים. עם זאת, מודעים נציגי ההסתדרות לבעיות המיוחדות הכרוכות במעבר עובדי הבנקים לשבוע עבודה של חמישה ימים. על כן הסכימה ההסתדרות, בהסכם הקיבוצי הכללי, שנחתם בין לשכת התיאום לבין ההסתדרות ביום 4.8.1988 בנוגע למעבר לשבוע עבודה של חמישה ימים, כי "לגבי איגוד הבנקים כפוף [המעבר] לאישור בנק ישראל בעניין ימי פתיחת הבנקים". מאז התנהל משא ומתן בין איגוד הבנקים להסתדרות, וכן בין בנקים בנפרד להסתדרות, וכן קוימו מגעים רבים עם המפקח על הבנקים והממונה על הגבלים עסקיים. נחתמו הסכמים מיוחדים בין ההסתדרות לבנק הפועלים (6.12.1995), בנק דיסקונט (18.4.1996), בנק לאומי (4.9.1996) ובנק טפחות. בהסכמים הללו מצאנו הוראות המתייחסות ל"תיאום עם מערכת הבנקאות", ”כפיפות לאישור הנהלת הבנק ומועצת המנהלים", זכות הנהלת הבנק להעסיק עובדים בימי ששי, מעבר "ללא הגדלה של עלויות הבנק", התנית המעבר ב"קבלת אישור בית הדין להגבלים עסקיים או כל רשות חוקית אחרת". כמו כן, הסכם אחד נוגע ל"נכונותה" של הנהלת הבנק למעבר לחמישה ימים, תוך התנית המעבר. ההסכמים הללו הוגדרו "הסכמים קיבוציים" אך לא הוכח שהם נרשמו כדין ויתכן שהם רק "הסדרים קיבוציים". בעקבות חתימת ההסכמים הללו פנו איגוד הבנקים ובנקים מסוימים לבית הדין להגבלים עסקיים שליד בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט עדיאל וחברי המותב ברנע ותדמור; ה.ע. 1393), בבקשה לאישור "סדר כובל" בענין המעבר לחמישה ימי עבודה בשבוע. באותו הליך הופיעו גם נציגי הממונה על הגבלים עסקיים, המפקח על הבנקים, המועצה הישראלית לצרכנות, לשכת המסחר והתעשייה חיפה והצפון ואחרים. ביום 27.1.1997 נתן בית הדין להגבלים עסקיים את פסק דינו, בו נקבע כי התיאום בין הבנקים, שעובדיהם ביקשו לעבור לשבוע עבודה של חמישה ימים, תיאום שנעשה על בסיס ההסכמים שנחתמו בעניין בינם לבין ההסתדרות, מהווה הסדר כובל הפוגע בתחרות, יביא להטלת עלות כבדה על הציבור ונוגד את טובת הציבור. וכדברי בית הדין: "התוצאה היא כי מאזן התועלות מלמד בבירור שאין כלל ועיקר הצדקה לאישורו של ההסדר הכובל שבפנינו, דהיינו, אישור ההסדר לא יהא לטובת הציבור". בתגובה לפסק דין זה שלח מזכיר חטיבת עובדי הבנקים בהסתדרות, מר ציון שמע, ביום 3.2.1997, מכתב אל איגוד הבנקים, ובו דרישה לנהל משא ומתן ולסיימו תוך חמישה ימים. במכתב זה ציין, כי אם ההסתדרות וועדי הבנקים לא יגיעו להסכמה עם הנהלות הבנקים תבצענה העובדים את המעבר לשבוע עבודה של חמישה ימים, החל מיום 7.2.1997, מועד שנדחה ליום 14.2.1997 בגלל אסון המסוקים. בו ביום כתב סגן הממונה על הגבלים עסקיים אל איגוד הבנקים, שביצוע ההסכמים הכובלים בעניין המעבר לשבוע עבודה של חמישה ימים נוגד את פסק דינו של בית הדין להגבלים עסקיים ואת חוק ההגבלים העסקיים, התשמ"ח - 1988 ועל איגוד הבנקים לפנות מיד לבית הדין הארצי לעבודה למנוע את הדבר. ביום 5.2.1997 פנה איגוד הבנקים לבית דין זה (דב"ע נז/ 4-49 ו- דב"ע נז/ 41-50) וביקש סעדים למנוע את השביתה הנ"ל. התקיים קדם דיון וביום 11.2.1997 התקיים דיון בבקשה לסעדים זמניים. נוסיף, כי באי כוח הצדדים הודיעו, כי נתקבלו שתי תשובות של בנקים למכתב ההסתדרות מיום 3.2.1997: הנהלת הבנק הבינלאומי הודיעה על נכונות לנהל משא ומתן וישיבת משא ומתן נקבעה ליום 11.2.1997, והנהלת בנק הפועלים כתבה על נכונות לנהל משא ומתן אך לא בעת איום בשביתה. נוסיף, כי בתחילת הדיון בפנינו ביקש בא כוח איגוד הבנקים לחקור חקירה נגדית את מזכיר חטיבת הבנקים, מר שמע. בין השאר נחקר מר שמע באשר להצהרות שהושמעו מטעמו בדבר אי-כיבוד החלטות בית דין זה. תשובתו החד-משמעית של מר שמע היתה, ולתשובה זו הצטרף בא כוח ההסתדרות, כי לא יעלה על הדעת אי-כיבוד של החלטות בית הדין. 2. יצוין, כי ההסתדרות מנהלת מאבק במשך כשמונה שנים על מעבר עובדי הבנקים לשבוע עבודה של חמישה ימים. נציגי האיגוד הביעו הסכמתם לדרישה זו והנהלות מספר בנקים חתמו על הסכמים המביעים את הסכמתם לעבור לשבוע עבודה של חמישה ימים, בתנאים שנקבעו בכל הסכם. מכאן, כי ניתן להבין את עדות מר שמע על תסכול עובדי הבנקים ולחץ מטעם ועדי הבנקים להשיג את בקשתם. עוד טען בא כוח ההסתדרות לחלופין, כי מדובר ב"היעדרות" מהעבודה על פי ההסכמים הקיבוציים שנחתמו עם הנהלות הבנקים ולא ב"שביתה". טענה נוספת של בא כוח ההסתדרות היתה, כי אף בית הדין להגבלים עסקיים קבע שכל בנק רשאי להגיע להסכם נפרד עם ההסתדרות בדבר סגירת הבנקים בימי ששי. בא כוח ההסתדרות גם טען לגבי פרקים מסוימים של פסק דינו של בית הדין להגבלים עסקיים, אשר לטענתו תומכים בעמדת ההסתדרות. לטענות הללו נתייחס בפסק הדין הסופי. 3. השאלה הראשונה ששאלנו את באי כוח הצדדים היתה, האם מדובר ב"שביתה" במסגרת יחסי עבודה או שביתה נגד הדין (פסק דינו של בית הדין להגבלים עסקיים) והציבור כולו? זאת לאור העובדה, שהנהלות הבנקים, נציגי האיגוד ואף המפקח על הבנקים תמכו בבקשת הבנקים לפני בית הדין להגבלים עסקיים. הנהלות הבנקים אף חתמו על הסכמים בדבר הסכמתם לעבור לשבוע עבודה של חמישה ימים. בעבר פעילויות ארגון עובדים נחשבו כפעולות לטובת חברי הארגון, הציבור והחברה (society). האם לפנינו נקיטת אמצעים הנוגדת את טובת הציבור, שכן תפגע בשירותים המוענקים לציבור ותטיל עלות כבדה על הציבור? באי כוח הצדדים התייחסו לשאלה זו, אם כי בקצרה, ואין להכריע בה במסגרת החלטת ביניים. אנו מבקשים מבאי כוח הצדדים להרחיב את טענותיהם בנושא זה במסגרת ההליך העיקרי. נציין רק, כי על ההסתדרות, על כל שלוחותיה וחבריה עובדי הבנקים, להיות מודעת לכך, כי אם השביתה אינה "שביתה" במסגרת משפט העבודה, עשויות להיות לכך השלכות קשות לגבי תוצאותיה המשפטיות. 4. שאלה נוספת שהציג בית הדין לבאי כוח הצדדים היתה, מה הקשר שבין הגבלת העיסוק לבין חירות השביתה. אף בשאלה זאת אין מקום לדון במסגרת החלטת ביניים. אולם, לא נעלמו מעינינו תולדות התארגנות עובדים, כאשר טענת המעבידים בבתי המשפט היתה, כי הסכם קיבוצי נוגד את חופש התחרות ומהווה הסדר כובל, ואת ההתייחסות לכך בחוקים ובפסיקה. בהליך העיקרי נדון גם בשאלות - מהו האיזון הנכון שבין חופש השביתה להגנה על הציבור מפני הסדרים כובלים ועל מי מוטל נטל המאבק לטובת הציבור במקרה זה? על כן מתבקשים באי כוח הצדדים להרחיב את הדיבור גם בשאלות אלו במסגרת ההליך העיקרי. 5. לטענת בא כוח איגוד הבנקים, ה"שביתה" נוגדת את הנקבע בפסק דינו של בית הדין להגבלים עסקיים, והיא שביתה נגד "הדין". כמו כן, השביתה נוגדת את התחייבות ההסתדרות ל"שקט תעשייתי" בהסכם המסגרת החל על הצדדים. מכתבה של ההסתדרות מיום 3.2.1997 ועמדתה הנוקשה והבלתי מתפשרת לסגירת הבנקים בימי ששי מצביעים על חוסר תום לב. בא כוח האיגוד הודיע בבית הדין על נכונות כל הבנקים לנהל משא ומתן, במסגרת החוק והנקבע בפסק דינו של בית הדין להגבלים עסקיים, והנהלות הבנק הבינלאומי ובנק הפועלים אף כתבו להסתדרות על כך. זאת ועוד, אין שום אפשרות לסיים את המשא ומתן בשבוע אחד, כפי שדרשה ההסתדרות, בין השאר מאחר שיהיה על הבנקים ואיגוד הבנקים, לאחר השגת הסכם, לפנות לממונה על הגבלים עסקיים ולמפקח על הבנקים על מנת שיאשרו את המוסכם. נוסיף את הטענה, כי סגירה מוחלטת של שירותי הבנקאות ביום ששי תגרום נזק לציבור. 6. דעת המיעוט: החלטה זו ניתנת ברוב דעות. שני חברי המותב בדעה, שיש להגביל את השביתה שאמורה להתקיים ביום 14.2.1997 לשעתיים בלבד. לדעתם, זהו האיזון הנכון של השיקולים שצוינו לעיל, כולל מניעת נזק חמור לציבור וקידום המשא ומתן בין ההסתדרות לבין הנהלות הבנקים. 7. דעת הרוב: חמישה חברי המותב הגיעו למסקנה הבאה: לאחר שקילת הטענות הללו, הדין ואיזון האינטרסים של עובדי הבנקים, הבנקים והציבור, וכן את החשיבות לקדם את יישוב הסכסוך במסגרת משא ומתן בין הצדדים, הגענו למסקנות הבאות: א) אנו נותנים צו המונע שביתה כלשהי בבנק הבינלאומי, לאור נכונותו לנהל משא ומתן עם ההסתדרות ללא תנאים מוקדמים וקביעת ישיבת משא ומתן ביום 11.2.1997, ומחייבים את באי כוח הצדדים להגיש, יומיים לפני הדיון הבא, דיווח על המשא ומתן המתנהל בין ההסתדרות לבנק. ב) אנו דוחים את הבקשה לצו מניעה זמני, המונע שביתה ביום ששי (14.2.1997) בבנקים האחרים, וזאת כפוף לכך שאנו מורים קדלקמן: סניפי הבנקים במעברי הגבול יהיו פתוחים כרגיל; העובדים יבצעו את הוראות הנהלות הבנקים לפני יום ששי האמור , בדבר הענקת שירותים חיוניים ללקוחות ביום ששי האמור באמצעות מכשירים אוטומטיים. ג) הדיון העיקרי יתקיים בשבוע הבא, במועד שיודע לצדדים בתחילת השבוע, ובאותו יום ידון בית הדין גם בשביתה המתוכננת ליום 21.2.1997. באי כוח הצדדים יגישו עיקרי טיעון עד ליום 18.2.1997, עם העתק ישירות לצד השני. כמו כן, יגישו את הדו"ח שצוין בסעיף קטן "א" לעיל, ודיווח על כל משא ומתן אחר המתנהל בנושא. באת כוח היועץ המשפטי לממשלה תגיש, עד ליום 17.2.1997, הודעה על עמדת היועץ המשפטי בהליך העיקרי. 9. סוף דבר - ברוב דעות החלטנו כפי שנקבע בסעיף 7 לעיל. החלטה זו תועבר לבאי כוח הצדדים בפקס. בנק