קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מעצר בגין עבירת חטיפה לשם חבלה: 1. זוהי בקשה לעצור את המשיבים עד תום ההליכים בת.פ. 99 / 211. כתב האישום מייחס למשיבים עבירות של גרימת חבלה בכוונה מחמירה, חטיפה לשם חבלה, שוד בנסיבות מחמירות, סחיטה באיומים, כליאת שווא והדחה בחקירה, אף זאת בנסיבות מחמירות. הפרשה המתוארת בכתב האישום התרחשה ביום 23.5.99 בשעות אחה"צ. ראשיתה, במפגש בין המשיב מס' 1 לבין המתלונן בביתו שבכפר קרע. לפי הנטען, המשיב הטיח במתלונן, שבעקבות מידע שנמסר על ידו למשטרה, הוא (המשיב מס' 1) ושני המשיבים האחרים, נעצרו מספר שבועות קודם לכן, כחשודים בביצוע מעשה שוד. המשיב, כך נאמר בסעיפים 4-2 לכתב האישום, פתה את המתלונן לנסוע עימו לביתו של קורבן השוד, אולם תחת זאת הוא נלקח למקום אחר, הוכה נמרצות באמצעות אלה ואח"כ, תוך שימוש בכח, נכלא בתא המטען של המכונית. כתב האישום, בסעיפים 12-5, מתאר סיפור דברים בסגנון "התפוז המכני", שהתרחש בשלבו השני של האירוע, לאחר שהמשיב מס' 1 אסף את שני חבריו (המשיבים 2 ו- 3) והסיע את מכוניתו אל גבעה מבודדת. המשיבים, כך נטען, קשרו בחבלים את ידיו ורגליו של המתלונן, סתמו את פיו בפיסת בד ובאמצעות אלה היכוהו בכל חלקי גופו. הם גם הסירו את חגורת מכנסיו ואחד מהם (המשיב מס' 3) "הצליף בגבו החשוף", כשבתוך כך האחרים בועטים בגופו ומוסיפים לחבוט בו בנשק קר. לפי הכתוב, המשיב מס' 3 כיבה על גופו של המתלונן סיגריות בוערות. עוד נאמר, כי לפני שהמשיבים נטשו את המתלונן במקום המבודד, הם לקחו ממנו בכח את כספו (350 ש"ח) ואת מסמכיו וכן איימו עליו שירצחוהו אם יעז לגלות את זהות תוקפיו. 2. המדינה טוענת, שיש בידה ראיות טובות לכאורה להוכחת אשמתם של המשיבים וכי דרוש לעצרם, מבלי שניתן להשיג מטרה זו בדרך של שיחרור בערובה וקביעת תנאים מגבילים, כדי למזער את הפגיעה בחירותם. בהקשר זה נטען, כי מדובר בעבירות חמורות שנעשו באלימות קשה, תוך שימוש בנשק קר ובאכזריות רבה. נציגת המדינה הצביעה על מסוכנותם של המשיבים וכן על החשש שיסכנו את בטחון הציבור וישבשו את הליכי המשפט. בבקשת המעצר, הופנתה תשומת הלב לעברם הפלילי של המשיבים. לראשון, הרשעות קודמות בעבירות אלימות וחטיפה ולשני המשיבים האחרים, הרשעות בעבירות רכוש. 3. המשיבים כופרים בעובדותיו של כתב האישום. שלושתם טוענים, שאין ולא היה כל יסוד לשרבבם לפרשה זו. המשיב מס' 3 טוען, שבעת האירוע המיוחס לו הוא היה מחוץ לכפר, בדרכו חזרה מביקור אצל אביו המאושפז בבית החולים "הדסה" בירושלים. באת כוחם של המשיבים סבורה, שאי אפשר לסמוך על דברי המתלונן. בפתח הדיון נאמר על ידה: "המתלונן הזה הוא אדם שיש לו הרבה מאוד אויבים, הוא עובד עם המשטרה, מלשין על ימין ועל שמאל ויש לו הרבה מאוד אויבים בתוך הכפר, לכן אי אפשר לבוא ולהגיד שאלה הנאשמים שמבססים אליבי די טוב, אלא יש הרבה מאוד אפשרויות אחרות לגבי האירוע שהוא מתאר בתלונתו. מצד שני, מאחר ויש לו כאלה אויבים ויכול להיות שביניהם נמצאים אנשים מאוד אלימים, הוא חשש מהם והעדיף למצוא שעיר לעזאזל בדמות בן דודו ושניים אחרים. ועוד חיזוק לכך, שהמשטרה לא חקרה אנשים אחרים, המשטרה הסתפקה בכך בדברי המתלונן ולא בכדי משום שהוא עובד איתם והם מאמינים לו. מה שאומר המתלונן זו אמת". 4. חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים) תשנ"ו1996-, מסמיך את בית המשפט להורות על מעצרו של נאשם עד תום בירור דינו. התנאי הראשון להפעלת סמכות זו תלוי בקיומן של "ראיות לכאורה להוכחת האשמה". הכלל הוא, כי דרוש לבחון אם על פני הדברים, יש בחומר החקירה פוטנציאל ראייתי המקים סיכוי סביר להרשעת הנאשם בעבירה המיוחסת לו. שאלת המהימנות, כך נפסק, אינה נדונה בשלב הזה ובהעדר כירסום משמעותי העולה מתוך חומר החקירה, מתקיימת "נוסחת מעצר" שעיינה ראיות לכאורה, להבדיל "מנוסחת הרשעה", העומדת על הפרק רק בסיומו של ההליך העיקרי (ראה בש"פ 95 / 8087, זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ (2) עמ' 148). 5. עיינתי ביסודיות בכל חומר החקירה. בטוחני, שלא יימצא איש שיפקפק בקיומן של ראיות מוצקות בהיקף בלתי מבוטל, הקושרות את המשיבים לביצוע העבירות המיוחסות להם. המתלונן טוען נחרצות שהמשיבים, בני כפרו, מוכרים לו היטב מזה כ- 20 שנה. אחד מהם, המשיב מס' 3, הוא בן משפחתו. בהודעותיו, סוקר המתלונן את אירועי יום 23.5.99, תוך שמובהר בלשון שאיננה משתמעת לשתי פנים, שהמשיבים הם שהיכוהו ונהגו עימו כחיות טרף, באופן המתואר בכתב האישום. במסגרת חקירת המשטרה, נתפסה במכוניתו של המשיב מס' 1 חגורה, שזוהתה על ידי המתלונן במסדר זיהוי. בתא המטען של המכונית נמצאו אלות, אחת מהן סדוקה. אף אחד מהמשיבים לא הצליח לכרסם בתשתית זו של הראיות. להיפך. הם עצמם במו פיהם וכן מקורביהם, מסרו במהלך חקירת המשטרה טענות אליבי מפוקפקות, כשלו במתן הסברים לראיות מפלילות שהוצגו בפניהם ומסרו גירסאות בעלות אופי מגמתי. איש מהם לא מצא לנכון להבהיר לחוקרים, על איזה רקע המתלונן כה נחוש לסבכם בעלילה מרושעת? אף אחד מהנוגעים בדבר גם לא הציג את המתלונן כאדם שרכש לעצמו כל כך הרבה אוייבים מבני הכפר. נקודה זו הועלתה על ידי באת כח המשיבים, בניגוד לכל צורת טיעון מקובלת, רק במהלך הדיון בבקשת המעצר. לצורך הערכת מצב הראיות, ברור, איפוא, שמשקלה אפסי. עיקרי הדברים מפורטים להלן: א. המשיב מס' 1 (מחמוד מסרי) טען בפני חוקריו שהוא כלל אינו מכיר את המתלונן. בניגוד לעדות שנמסרה על ידי אחותו של המשיב מס' 2, הוא גם טען שביום האירוע לא יצא מביתו אלא בשעה 23.00. בעניין זה נאמר, כי נסע לנתניה לבלות עם חברים, שאותם הכיר לראשונה באותו ערב ועל כן, אין הוא יודע את שמותיהם ואף לא היכן הם גרים. בהקשר לחגורה (שנמצאה על הספסל האחורי של מכוניתו) ולאלות העץ (שנמצאו בתא המטען), המשיב התכחש לחלוטין לחפצים אלה שכאמור זוהו על ידי המתלונן. לדבריו, אין הוא יודע כיצד התגלגלו החפצים למכוניתו, פרט לכך שהעלה השערה, כי מחמת תקלה בסגירת תא המטען "יכול להיות שמישהו זרק את זה בפנים". ב. המשיב מס' 2 (זיאד עתאמנה) טען בחקירתו כי במשך כל יום האירוע המיוחס לו, הסתגר בחדרו וצפה לבד בטלויזיה, פרט לכך שבשעה 13.00 בערך, הוא יצא לדקות אחדות לסופר-מרקט. המשיב סרב לגלות לחוקר, מי מבני משפחתו יכול להעיד על כך ששהה בבית. אשר ליחסיו עם המשיב מס' 3 ולמועד בו נפגשו לאחרונה נאמר, כי הוא "חושב" שהיה זה במהלך יציאתו הקצרצרה מהבית בצהרי אותו יום. בחקירת אימו של המשיב ניכרת מגמה להרחיק מבנה כל חשד למעורבות באירוע ובאופן קונקרטי, לחזק את עמדת המשיב כי במשך אותו יום הוא כלל לא יצא מהבית. דא עקא, שבתוך כך צצות ונחשפות כמה גירסאות. תחילה מספרת האם, כי ישנה. אח"כ טענה שבעצם "לא ממש ישנתי עמוק" ובהמשך נאמר, כי מחמת כאב ראש שסבלה, נשארה ערה עד הבוקר. גם העדות שנמסרה על ידי אחותו של המשיב מתאפיינת במגמתיות. בהודעתה של סיהאם נאמר: "אני זוכרת שביום ראשון שעבר הגיע מחמוד ערפי מסרי. עצר את רכבו ליד הבית שלנו ולא ירד מהרכב, ציפצף כמה פעמים, יצאתי ראיתי את מחמוד יושב לבד ברכב שלו סובארו צבע לבן... שאל אותי ... איפה זיאד, הכוונה אח שלי. עניתי לו לפי מה שזכור לי שזיאד לא בבית ולמרות שזיאד אחי היה בבית, ישב מול הטלויזיה. שיקרתי על מחמוד, כי לא רוצה שיהיה חבר של אחד כמו מחמוד, שהוא עושה בעיות ונסע וזיאד לא יצא איתו". ג. המשיב מס' 3 (ניזאר כנעני), טען בחקירתו כי בבוקר יום האירוע, נסע לבקר את אביו המאושפז בבית החולים "הדסה" בירושלים. לפי חלקה הראשון של ההודעה, ניתן להבין שהוא נסע בגפו. הוא סיפר כי שהה בבית החולים משעה 7.00 עד 19.00. לקראת סוף החקירה הובהר, כי נסע ביחד עם אימו ואחיו וכן שהם יצאו מירושלים בסביבות השעה 16.30. בהודעה מאוחרת שנגבתה ממנו נאמר, כי הם החלו לנסוע לכפר קרע בסביבות השעה 15.30 או 16.00 והגיעו הביתה בשעה 18.30 לערך. המשיב שהוסיף לסקור את מהלכיו באותו יום, אמר כי בהגיעו הביתה הוא התקלח, אכל וישן מעט ואחר כך (בערך בשעה 19.30) יצא לריצת ספורט עד אנדרטת מג"ב שליד כפר גליקסון. בשובו, כך הובהר, בשעה 20.00, אימו כבר ישנה והוא עצמו ישב בחצר ביתו כשעה או שעה וחצי ובסביבות השעה 22.00 הלך לישון. גירסת האם (גב' בהיה כנעני) איננה עולה בקנה אחד עם דבריו של המשיב. בהודעתה נאמר, כי הם שבו לכפר בסביבות השעה 19.00 ושלאחר מכן, היא שהתה במחיצת בנה ברציפות עד חצות, שאז הלכה לישון. נידאל כנעני, אחיו של המשיב טוען, כי הם שבו לכפר בשעה 17.00 ושיותר מאוחר, כשחזר לחצר בית ההורים, הוא לא ראה את המשיב. כפי שעולה מדבריו, הוא לא התעניין אם המשיב נמצא בבית או שהלך לאיזה מקום. אין זו השעה להכריע באמיתות טענת האליבי שהעלה המשיב מס' 3. גם אין לדעת כעת, אם בעקבות הנסיעה לבית החולים, אומנם נשללה האפשרות שהמשיב השתתף בשלבו השני של מעשה העבירה, כפי שמיוחס לו בכתב האישום. לאור סקירת חומר הראיות בעניין זה והגירסאות השונות בקשר למועד החזרה לכפר, סבורני שהמאשימה יצאה ידי חובתה בהצגת ראיות לכאורה. כעולה מן האמור, שאלה זו, הנוגעת לראיות לכאורה, כלל איננה מתעוררת בקשר למעורבותם של שני המשיבים בפרשה המתוארת בכתב האישום. 6. העבירות המיוחסות למשיבים חמורות ביותר ומקימות עילת מעצר. חלקן אף מקימות חזקת מסוכנות לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק המעצרים. לאור עובדותיה של הפרשה המזעזעת כל בן תרבות, אינני רואה איפוא שאפשר להעמיד על הפרק כל דיון בחלופת מעצר. פרט לכך שלמשיבים הרשעות קודמות ותיקים תלויים ועומדים בעבירות אלימות, כל יתר הנימוקים המצדיקים את המעצר ברורים לחלוטין. אסתפק אך בשתי הערות: א. אלימות המשיבים כפי שנגולה בחומר הראיות, אינה משהו שניתן לעבור עליו לסדר היום. מדובר בחמומי מוח, שביצעו את זממם באכזריות, וללא מצפון ומורא והם עלולים לחזור על מעשיהם ולסכן אחרים, ביניהם את המתלונן שבעקבות פנייתו למשטרה, נותר חשוף לסיכון ממשי. חובתו של בית המשפט להגן על הציבור מפני אנשים כאלה. החובה היא כמובן, גם להגן על שלומו של אדם מסויים הנתון בצילו של איום. כל התחשבות במשיבים, מתוך מגמה למזער את הפגיעה בחירותם, עלולה להתברר בדיעבד כמשגה שאינו ניתן לתיקון. ב. חלופת מעצר מבוססת בעיקרו של דבר על אמון. אין לי כל אמון במשיבים ובנסיבות יוצאות הדופן של פרשה זו, אינני סבור כי ניתן לסמוך על משגיחים שאינם אנשי מרות. גם לא הייתי נכון להסתפק באפשרות להטיל על המשיבים חישוקים מסוג אחר, אילו היתה מוצגת בפני הצעת חלופה החורגת ממעצר בית רגיל. 7. סוף דבר, אני מורה בזאת על מעצרם של המשיבים עד תום ההליכים המשפטיים בת.פ. 99 / 211. מעצרחטיפהמשפט פלילי