עיון בפסיקה מלמדנו שחומרת העבירה איננה נמדדת על-פי העונש הנקוב בחוק העונשין כעונש המירבי שניתן הטיל על עובר אותה עבירה. ב-ב"ש 290/76 אשר ידלין נ' מדינת ישראל [1] קבע כב' הנשיא זוסמן: "אמת נכון הדבר, חומרת המעשים המיוחסים לנאשם איננה מצדיקה תמיד החזקתו במעצר עד לתום ההליכים..." אבל, המשיך כב' הנשיא ואמר: "סבור אני שמן הצורך להביא בחשבון את האפקט הציבורי של שחרור נאשם בעל מעמד כזה כעורר. שיקול זה גופו מחייב כי לא יתהלך נאשם כזה חפשי עד לבירור דינו". ב-ב"ש 133/74 יהושע בן ציון נ' מדינת ישראל [2], קבע השופט (היום הנשיא) י' כהן (עמ' 6-755): "אינני רואה כל סיבה, מדע במקרה מתאים, חומרת העבירה לא תשמש כנימוק יחיד למעצר עד גמר ההליכים אם כי יש להדגיש שנימוק זה כנימוק יחיד מצדיק מעצר עד גמר ההליכים רק במקרים מיוחדים". קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מעצר עד תום ההליכים - שיקול חומרת העבירה: .1הימורו של הנאשם על "המסחר העתידי" בבורסת הסחורות בארצותהברית לא עלה יפה. החלומות לעושר הטמון בעתיד נגוזו, ובמקומן באה התמוטטות כספית שהביאה את הנאשם לספסל הנאשמים. המתלוננים, בני-הזוג אסתר וחיים רבינוביץ, טוענים שנפרדו מכספם, סכום של כ-000, 165דולר, בנתנם אמון בנאשם, שהציג עצמו כסוכן בר-יידע וקשרים לאותה בורסה, ובהאמינם בו ובתקווה שנטע בלבם בדבר הרווחים הצפויים מהשקעתם. משלא הגיעו הרווחים, החלו החששות והועלו התלונות כשהוברר שגם ההשקעה אבדה. הנאשם מודה שקבל כספים מהמתלוננים, אך סכומם מגיע, לדברי סנגורו, לכ000, 100דולר, מפרט את כשוריו וידיעותיו בעסקי הבורסה ומסביר את סיבות התמוטטותו בעיסקות שהכזיבו, באי-נהול פנקסנות מדוקדקת, בחוסר דיווח מידי הסוכן וכד'. לדבריו, באימרותיו, כספם של המתלוננים הושקע בעיסקות עתידיות, והרי לשם כך ניתן הכסף. כשהחלה ההתמוטטות - אומר הנאשם - חשב שעל-ידי "גלגול" כספים יגיע להתאוששות, ולפיכך הישלה את לקוחותיו ב"דווחים שהם זוכים" והשתמש בכספיהם לכיסוי חובות, או עיסקאות. אין בידי המשטרה תלונות אחרות מלבד תלונת בני-הזוג רבינוביץ, ועניינם של לקוחות אחרים לא עלה לדיון, אלא מפי הנאשם. על מעשיו בכספים של הלקוחות הבלתי נודעים, שלא נקב בשמם והם לא הופיעו להתלונן - אין אישום. לגירסת הנאשם - חילוקי הדעות בינו לבין המתלוננים הם במישור האזרחי, ולא הפלילי, כי בנתנם כסף לעסקי הבורסה היו מודעים גם לסיכון שבכך. אם השתמש הנאשם בכספים שקיבל מהמתלוננים להשקעות בבורסה, או להחזר חובות, אם הציג הנאשם עצמו כמומחה לעסקי הבורסה הצגה נאמנה או כוזבת - יחליט בית-המשפט אחרי שישמע את הראיות. אני הפסקתי את באת-כוח התביעה בטיעוניה להרחבת היריעה, המסבירה את התשתית הראייתית אמורה להביא, לגירסתה, להרשעת הנאשם, וביקשתיה להרחיב בנימוקים לבקשתה למעצר עד תום ההליכים, בהנחה שהראיות מספיקות להרשעת הנאשם. שני נימוקים היו בפי באת-כוח התביעה להצדקת בקשתה לעצור את הנאשם עד תום ההליכים: האחד - חומרת העבירה, והשני - החשש שיעזוב את הארץ. .2מה היא חומרת העבירה המצדיקה שלילת חירותו של אדם לפני שהחל משפטו, הוכרע דינו ונגזר ענשו? לא היו ספקות לבתי-המשפט על-כך שיש לעצור עד תום ההליכים נאשם שעלול לשבש את הליכי המשפט על-ידי איום או הטרדת עדים, או עלול להימלט ממתן הדין על מעשיו. היה ברור לבתי-המשפט שיש לעצור עד תום ההליכים נאשמים שעברם, או העבירה המיוחסת להם צביעה על-כך שהם עלולים להמשיך לסכן את הציבור או את רכושו, בהיותם חפשיים עד לבירור דינם. אבל מה הדין כאשר המעצר מתבקש רק בגלל חומרת העבירה או ההיבט הציבורי שבעניינה? עיון בפסיקה מלמדנו שחומרת העבירה איננה נמדדת על-פי העונש הנקוב בחוק העונשין כעונש המירבי שניתן הטיל על עובר אותה עבירה. ב-ב"ש 290/76 אשר ידלין נ' מדינת ישראל [1] קבע כב' הנשיא זוסמן: "אמת נכון הדבר, חומרת המעשים המיוחסים לנאשם איננה מצדיקה תמיד החזקתו במעצר עד לתום ההליכים..." אבל, המשיך כב' הנשיא ואמר: "סבור אני שמן הצורך להביא בחשבון את האפקט הציבורי של שחרור נאשם בעל מעמד כזה כעורר. שיקול זה גופו מחייב כי לא יתהלך נאשם כזה חפשי עד לבירור דינו". ב-ב"ש 133/74 יהושע בן ציון נ' מדינת ישראל [2], קבע השופט (היום הנשיא) י' כהן (עמ' 6-755): "אינני רואה כל סיבה, מדע במקרה מתאים, חומרת העבירה לא תשמש כנימוק יחיד למעצר עד גמר ההליכים אם כי יש להדגיש שנימוק זה כנימוק יחיד מצדיק מעצר עד גמר ההליכים רק במקרים מיוחדים". והחליט לעצור את העורר כי: "...חומרת העבירות המיוחסות לעורר משמשת טעם מספיק למעצרו עד גמר ההליכים. נושא העבירות הוא סכום של 47מיליון דולר, ויש חומרה יתירה לא רק בגובה הסכום, אלא גם בעובדה שהעורר היה מנהל כללי של בנק, מוסד שלשם קיומו חייב ליהנות מאמון הציבור ושנהנה מזכויות מיוחדות שהמחוקק העניק לו למילוי תפקידו". ב-ב"ש 59/74- 57יעקב מנדלבאום נ' מדינת ישראל [3] ציווה מ"מ הנשיא (כתארו אז) זוסמן, על מעצר העוררים עד תום ההליכים, בקבעו (עמ' 9-758): "חושבני שלא יוכל להיות ספק בכך שלו הואשם עובד בגניבת סכום כסף קטן ממעבידו, עם תום החקירה לכאורה לא היו מוסיפים להחזיקו במעצר. ואולם בענין דנן נגנבו סך 000, 411ל"י ע"י עובדיה של חברה, שעיסוקה הובלת כספים, נסיבה זו, היינו, סכום הכסף שנגנב תוך ניצול מעמדם המיוחד של העוררים המואשמים בגניבה, הוא אשר משווה חומרה מיוחדת לאישום". העולה מהחלטות אלו הוא, כי החומרה בעבירה נובעת ממעמדו של הנאשם בציבור וה"אפקט הציבורי" של שחרורו (בענין ידלין), או ממעמדו כמנהל בנק, "החייב ליהנות מאמון הציבור" והסכם בו נעשתה העבירה (בעין בןציון), או ממעמד הנאשמים כעובדים בחברה המובילה כספים וסכום הכסף שגנבו תוך ניצול מעמדם (בענין מנדלבאום). מאידך, עררה של המדינה על סירוב בית-המשפט לעצור עד תום ההליכים אדם שהואשם בהחזקת רכוש גנוב, נדחה על-ידי השופט עציוני, בענין ב"ש 197/76 מדינת ישראל נ' יצחק נפתלי [4]: "אין ספק שהאישומים המיוחסים למשיב הם חמורים, אולם אין גם כל ספק שלא תמיד חומרת העבירה לכשעצמה היא עילה למעצר הנאשם עד גמר ההליכים. הדבר תלוי בטיב האשמה, ובדרך כלל כשהמדובר יהיה עבירות אלימות, או מסחר בסמים או בעבירות הקשורות בהתערבות בהליכים התקינים של בית-המשפט, כגון איומים על עדים וכו', ביתהמשפט יטה יותר למתן צווי מעצר עד גמר ההליכים. במקרה שבפנינו מדובר בעבירה של החזקת רכוש גנוב, ולמרות שהענין נוגע לרכוש ששוויו רב יותר, לא שוכנעתי כי שחרורו של המשיב יהווה סכנה לציבור, וכי הוא עלול להשפיע על עדים או לחזור על מעשיו תוך מהלך המשפט או לפני כן". משמע השווי הרב של הרכוש לא נמצא מספיק להצדיק מעצר עד גמר ההליכים. .3נימוק אחר למעצר עד תום ההליכים עולה מהחלטת הנשיא זוסמן בב"ש 153/79, בו ציווה על מעצרו של סוחר סמים, לאו דווקא בגלל העונש החמור הצפוי לו, אלא, כדבריו: "למרבה הצער אנו מצויים עתה בישראל באווירה של פשיעה גואה בקשר לסמים, והאינטרס הציבורי מחייב שאדם החשוד במעשה עבירה שכזה לא יתהלך חופשי, ובלבד שהראיות שבידי המדינה מראות שהרשעתו היא קרובה לוודאי". התחשבות המשפט בהשפעה שיש לציבור על מעשי נאשם ויחס החוק לנאשם אינה חידוש של ימינו, הלכה היא מימים ימימה. במסכת סנהדרין דף מו' ע"א שנינו [6]: "תניא ר"א בן יעקב אומר: שמעתי שבית-דין מכין ועונשין שלא מן התורה ולא לעבור על דברי תורה אלא כדי לעשות סייג לתורה. ומעשה באחד שרכב על סוס בשבת בימי יוונים והביאו לבי"ד וסקלוהו, לא מפני שראוי לכך, אלא שהשעה צריכה לכך, שוב מעשה באדם שהטיח את אשתו תחת התאנה והביאוהו לבית-דין והלקוהו לא מפני שראוי לכך, אלא שהשעה צריכה לכך". ורש"י מסביר: "אלא שהשעה צריכה לכך, מפני שהיו פרוצים בעבירות, שהיו רואים לוחצן של ישראל שהיוונים הם גוזרים עליהם גזרות והיו מצוות בזויות במיניהם" ומענישים את היחיד, אף אם לא כל העם פרוצים, "דרואין אם יניחו להעובר ילמדו ממנו קלי הדעת ויבואו להתפרץ ... ...דלא שייך מגדר מילתא אלא היכא דיש לחוש לקלקול רבים שהדור פרוץ" (פתחי תשובה, חושן משפט, הלכות דיינים, ב' ב' [7]). כך גברו צרכי השעה של אכיפת החוק ביד קשה על העבריינים על תורת המשפט הצרופה, לפיה הנאשם, שהוא בחזקת חף מפשע, זכאי הלסתובב חופשי ברחובה של עיר עד שיבורר דינו - ואגב כך כולי עלמא סוברים שקצרה יד החוק מהשיגו ויש להכנע לעבריינים ומעלליהם. זה הוא האספקט הציבורי המחייב ומצדיק מעצר נאשם עד תום ההליכים, כאשר בדי התביעה ראיות המשכנעות את השופט כי סיכוייה טובים להביא את הנאשם להרשעה בדינו בעבירה שהציבור סובל ממנה. כבוד הנשיא (אז נשיא תורן) ב' כהן מיצה את הבעיה בנושא זה בהחלטתו ב-ב"ש (ת"א) 951/78. דבריו מתארים את התפתחות ההלכה: "בזמן האחרון נפל דבר בישראל. אחרי שכמעט במשך כל תקופת המדינה בעקבות הפסיקה האנגלית הברורה בענין זה, ידענו כולנו שהשימוש הנכון בשיקול הדעת הוא לעצור רק כאשר אי-מעצר עלול לשבש את הליכי המשפט (בין על-ידי סכנה שהנאשם ימלט ובין על-ידי זה שינסה להדיח או להטריד עדים), הרי בזמן האחרון הקשיחו בתי-המשפט את עמדתם והתחילו לעצור גם במקרים שבהם האישום מגלה עבירה אשר חומרתה מפליגה מבחינה מספקת: התובעת הניחה על שולחני כמה וכמה החלטות של שופטי בית-המשפט העליון בעררים על החלטות של שופטי בתי-משפט מחוזיים, המבטאים את החידוש הזה. כאשר מניחים על שולחני החלטות כאלה מאת שופטים הגבוהים ממני במעלה, נסתתמות טענות אשר אחרת אולי היו יכולות להיות. החלטות אלו אינן זקוקות לשום סנגוריה מצדי. אבל אם מותר לי לתרצן הרי זה בתור הקשחה תגובתית להקשחת הפשיעה בזמנים האחרונים בארץ. בתי-המשפט יותר ויותר נתקלים במקרים מפליגים בחומרתם אשר תגובה מיידית וחמורה היא לפעמים אחת הדרכים הנחוצות אפילו כאשר הנאשם עדיין בחזקת חף מפשע, ומכאן כך אני מסביר את דבר - הדבר החדש הזה אשר נפל בישראל". המקרים המפליגים בחומרתם המצריכים תגובה מיידית וחמורה הם מעשי העבירה הנפוצים כגון: "עבירות הפריצה הפכו למכת מדינה ויש לעשות הכל כדי לבערן. יש לכלול עבירה זו בין העבירות שחומרתן מצדיקה, באין נסיבות המיוחדות, לעצור את הנאשם עד תום ההליכים, הן על-מנת להגן על הציבור והן כדי לשמש הרתעה וגם כאשר יש עבר נקי לגמרי" (ב"ש 443/82, תקציר פד"י יט', 311-310). כך גם לענין עבירות הסחר בסמים והסחיטה באיומים וכד'. כלומר, המעצר עד תום ההליכים חיוני במקרים שהשעה צריכה לכך, כדי להגן על הציבור ולהרתיע עבריינים - כדי להוכיח קל עם ששלטון החוק קיים ובידו להרחיק מיד עבריינים מתחומי פעילותם, ולתת בטחון לנפשם ולרכושם של תושבי המדינה המכבדים את החוק. .4עתה, משהוברר כי חומרת העבירה מצדיקה מעצר עד תום ההליכים בגלל המעמד המיוחד של הנאשם, וצרכי השעה מחייבים מעצר עד תום ההליכים בגלל ריבוי עבירות מסויימות שפגיעתן בציבור רעה - הגיעה העת לברר אם העבירות המיוחסות לנאשם שבפני נכללות בתחומים הנ"ל. שתי החלטות הביאה בפני באת-כוח התביעה להצדקת בקשתה: האחת ב"ש 828/82 מדינת ישראל נ' בידס [7] אינה נוגעת לענייננו, כי הנימוקים למעצרו כללו גם את החשש שהנאשם לא יופיע למשפט. ב-ב"ש 421/81 מדינת ישראל נ' רפופורט [5] - ניתנה החלטה לעצור עד תום ההליכים מנהל ומורשה חתימה בבנק, שעניינו דומה להחלטה ב-ב"ש 133/74 יהושע בן-ציון נ' מדינת ישראל [2] מבחינת מעמד הנאשם כמנהל בבנק, ולא לענייננו. על-פי כתב-האישום המונח לפני, הואשם הנאשם במעילה באמונם של אנשי שבטחו בו, אם על-ידי טענת כזב, שהניעה אותם ליתן לו את כספם ואם על-ידי שימוש בכסף למטרה אחרת מזו שיועד לכך. אין זו עבירה נפוצה עד כדי כך שצרכי השעה מחייבים לעצור מיד את הנאשם, אין הנאשם בעל מעמד כזה המחייב את מעצרו לפני בירור דינו, ואין חשש שקלי דעת יוכלו לנהוג באנשי עסקים כנאשם ולעסוק במירמה ללא מורא. אין לנאשם עבר פלילי. אין סכנה שאנשים ימשיכו להפקיד אצלו כספים, ואין סכנה - גם לא נטען שיש סכנה - שימשיך לבקש מועמדים להפקדת כספים בידיו. אין צורך לשלול את חירותו עתה. אין מניעה שיתייצב למשפטו חופשי. יחליט ביתהמשפט שעבר עבירות - ישא בענשו. יקבע בית-המשפט שהמחלוקת בתחום האזרחי - יזוכה. לא התעלמתי מהאישום השני המייחס לנאשם עבירה של הצהרת שקר וקבלת תעודת זהות במירמה אגב מסירת פרטים כוזבים בדבר מעמדו האישי. מעשה עבירה שהנאשם הודה בביצועה ובוודאי ייענש בבוא העת, אך בגין כך - לא נתבקש מעצרו עד תום ההליכים, ובצדק. .5הנימוק השני המניע את התביעה לבקש את המעצר הוא החשש, שהנאשם לא יתייצב למשפט אלא יברח לחו"ל, והראיה לכך היא שאשתו ובתו נסעו לחו"ל. הסנגור מסביר שהורי האשה נמצאים בחו"ל, אביה נפצע ואליו היא נסעה, ואמורה לחזור ארצה. אינני חושב שהנאשם צריך להיות במעצר עד שאשתו תחזור, והם יחזרו לגור יחד בדירה משלהם. האשה והילדה חפשיים לנוע כאוות נפשם, ואין למנוע ממנה ביקור אצל משפחתה, או בכל מקום אחר, בחו"ל. נכון, שכאשר האשה איננה נמצאת על-ידי בעלה במצוקתו, מתגנב החשש שמא הכוונה היא לכך שהבעל ילך בעקבות אשתו לחו"ל. אבל בגלל חשש כזה, כשאין שמץ של ראיה על נסיון של הנאשם להימלט מהארץ לפני שנעצר, על הכנות שעשה לנסיעה לחו"ל תוך כדי מעצרו לכשישוחרר, בידעו היטב את קשייו הכספיים שאליהם הגיע, ובשעה שאין סתירה להסבר הסנגור על-כך שהאשה נסעה להוריה ואמורה לשוב - אינני רואה לנכון לשלול חירותו של אדם למשך חודשים ארוכים עד שיבורר משפטו. היות הנאשם בעל קשרים ומכרים בחו"ל ומעורה בעסקיו, שאמנם נכשלו, כאן ושם - אינו יוצא דופן בחברה בת-זמננו, ובגלל כך לא נעצרים נאשמים עד תום ההליים, אלא מבטיחים את הופעתם למשפט בערבות נאותה. .6על-כן ישתחרר הנאשם לכשתינתן ערבות ע"ס 000, 500שקלים: מחציתם בערבות עצמית וצד ג', ומחציתם במזומן או בערבות בנקאית; או תינתן ערובה או בטוחה אחרת על הסכומים הנ"ל, הכל לשביעות רצון ביתהמשפט. עד למתן הערבות - יהיה הנאשם במעצר. בין תנאי הערבות - הפקדת הדרכון, ואיסור יציאה לחו"ל. צו איסור יציאה מהארץ ניתן בזה.מעצרמעצר עד תום ההליכים