קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מעצר עד תום ההליכים בעבירת נסיון אונס: 1. זוהי בקשה לעצור את המשיב עד תום ההליכים בת.פ. 98 / 261. כתב האישום מייחס למשיב ביצוע עבירה של נסיון לאינוס וכן עבירה של מעשה סדום, בנסיבות אינוס. הפרשה המתוארת בכתב האישום התרחשה ביום 14.6.98 בסביבות השעה 10: ב00, במרכז לבריאות הנפש טירת הכרמל. המתלוננת היא אשה כבת 39 המאושפזת בבית החולים בגין מחלת נפש. אין מחלוקת כי במועד האמור, המשיב שהה בין כותלי המוסד כמבקר ושבתוך כך הוא פגש את המתלוננת. המשיב גם ביקר במקום ביום המחרת ואז כשהמתלוננת ראתה אותו, היא הזעיקה את המשטרה והאיש נעצר. בסעיפים 5-3 לכתב האישום נאמר: "3. הנאשם הוביל את המתלוננת בתואנות שוא לאזור שמאחורי מחלקה 2 בבית החולים. במקום היה מונח מזרון כחול על הרצפה והמתלוננת התישבה עליו. הנאשם פשט מעל המתלוננת את מכנסיה ותחתוניה ופשט מעל עצמו את מכנסיו ותחתוניו. לאחר מכן ניסה הנאשם להחדיר את איבר מינו לאיבר מינה של המתלוננת, אך היא התנגדה ומנעה זאת ממנו על ידי כך שהניחה את כפות ידיה על איזור איבר מינה. 4. בשלב זה, משלא הצליח הנאשם לבעול את הנאשמת באיבר מינה, החדיר הנאשם את איבר מינו לפי הטבעת של המתלוננת, שצעקה וניסתה לדחוף אותו מעליה ללא הצלחה. 5. במעשים המפורטים לעיל ניסה הנאשם לאנוס את המתלוננת וביצע במתלוננת מעשה סדום שלא בהסכמתה החפשית עקב שימוש בכח, ותוך ניצול מצבה של המתלוננת שסבלה בעת המעשה ממחלת נפש ושהיתה תחת השפעת תרופות שפגעו ביכולת להתנגד לו". 2. המדינה טוענת, שיש בידה ראיות לכאורה להוכחת האשמה המיוחסת למשיב וכי דרוש לעצרו, מבלי שניתן להשיג מטרה זו בדרך של שחרור בערובה וקביעת תנאי שחרור, שפגיעתם בחירותו תהא פחותה. בהקשר זה הנוגע לחלופת מעצר נטען, כי מדובר בנאשם הנושא באמתחתו הרשעות קודמות מרובות, בין היתר בעבירות אלימות, שבגינן תלויים ועומדים נגדו מאסרים על תנאי ברי הפעלה, אם בסופו של דבר יורשע בדין. המדינה סבורה, כי בשים לב לרקעו הפלילי של המשיב ולנסיבות המקרה הנדון, קיים החשש הסביר, שהאיש אם ישוחרר, יסכן את בטחון המתלוננת ואת בטחון הציבור וכן שקיים חשש לשיבוש הליכי המשפט. 3. המשיב כופר בעובדותיו של כתב האישום. באת כוחו טוענת, כי מדובר בעלילה שמקורה בכך שהמשיב העליב את המתלוננת, בסרבו לקיים איתה יחסים. לגופו של עניין נאמר, כי אי אפשר לסמוך על חומר הראיות שבתיק החקירה, שבחלקו אינו בהיר, חסר הגיון ובלתי סביר וכן בהיותו מבוסס בעיקרו על עדות מפוקפקת של המתלוננת - חולת סכיזופרניה, שלפי חוות דעת פסיכיאטרית אובחנו רמזים שהיא סובלת ממחשבות שוא ומשפוט ותובנה לקויים באופן חלקי. לדעת באת כוח המשיב, אין כל מניעה שהנאשם ישוחרר לביתו ויהיה נתון להשגחת אשתו. המתלוננת, כך צוין, ממילא מאושפזת בבית חולים במחלקה סגורה ושבנוסף לכך, ניתן להבטיח את שלומה במתן הוראות לשומרי המוסד, שלא לאפשר למשיב להיכנס למקום. 4. חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) תשנ"ו1996- (להלן: "חוק המעצרים") מסמיך את בית המשפט להורות על מעצרו של נאשם עד תום בירור דינו. התנאי הראשון להפעלת סמכות זו, תלוי בקיומן של "ראיות לכאורה להוכחת האשמה". הכלל הוא, כי דרוש לבחון אם על פני הדברים, יש בחומר החקירה פוטנציאל ראייתי המקים סיכוי סביר להרשעת הנאשם בעבירה המיוחסת לו. שאלת המהימנות, כך נפסק, אינה נדונה בשלב הזה ובהעדר כירסום משמעותי העולה מתוך חומר החקירה, מתקיימת "נוסחת מעצר" שעניינה ראיות לכאורה, להבדיל מ"נוסחת הרשעה", העומדת על הפרק רק בסיומו של ההליך העיקרי (ראה בש"פ 95 / 8087 זאדה נ' מדינת ישראל פ"ד נ'(2) עמ' 148). 5. ראיות לכאורה המתלוננת, בהודעתה מיום 14.6.98, מספרת על גבר זר שהחל לדבר אתה, כשהיתה בדרך לקבלת טפול במחלקה לריפוי בעיסוק. האיש, כך נאמר, לבש מכנס קצר צבעוני וגופיה לבנה, הזדהה בשם "שלומי", העמיד פנים שמכיר אותה ואף טען שהוא יודע (מה שאינו נכון), כי יש לה כתם לידה על החזה. לדבריה, הוא לקח אותה לאזור האגף הגריאטרי ושם, בחצר, השכיבה על "מזרון בצבע כחול" ובצע בגופה את המעשים המפורטים בכתב האישום. הארוע דווח ע"י המתלוננת לאחיה, בשיחה טלפונית ביום המקרה, סמוך לשעה 10: ב00. הוא התקשר מיד לתחנת המשטרה בטירת הכרמל וכעבור זמן קצר הענין הובא לידיעת דר' קובלסקי, מנהל מחלקת האישפוז. המתלוננת, כך עולה מעדות הרופא, לקחה אותו ואחדים מאנשי צוותו אל זירת העבירה, מאחורי מחלקה 2. לדבריו, הם ראו במקום מזרן ים מנופח בצבע כחול. המשיב לא הצליח לכרסם בתשתית הלכאורית של הראיות. להיפך, הוא עצמו, במו פיו, מסר במהלך חקירתו גירסאות שאינן מתיישבות אחת עם רעותה ובכך, נתחזק עד מאד משקלן של הראיות המפלילות. בהודעת חשוד שנמסרה על ידו מיד לאחר המעצר, אין הוא מכחיש את פגישתו עם המתלוננת ביום 14.6.98 בשעות הבקר. לדבריו, הוא בא לבית החולים כדי לבקר את חברו, יוסי בן חמו, המאושפז במוסד ושהלה הציע לו להכיר "מישהיא". המפגש עם המתלוננת מתואר בהודעה זו כדלקמן: "הלכתי איתו למחלקה שלה והיא ירדה, ניגשה אלי וקראה לי שלומי, ואמרתי לה מי זה שלומי? ראיתי שהיא מפגרת בראש, מסטולית מכדורים, אז אמרתי לה תקראי לי איך שאת רוצה, יצאנו לכוון הרפוי בעיסוק והיא אמרה שאני בחור יפה והיא התחילה לגעת לי בגוף, ברגליים ובאיבר מין. אני הייתי בלי חולצה. החולצה שלי היתה על הכתף. זו היתה גופיה לבנה. היה לי חם והזעתי. אנחנו ישבנו במדרגות למטה בביתן של רפוי בעיסוק. אני נגעתי בה בחזה... היא חיממה אותי והמשיכה לגעת בי ונישקה אותי ואז אמרה לי שהיא במחזור ואני לא רציתי לגעת בה. היא שאלה אותי - מה אתה נגעל ממני? אמרתי לה, בואי נעלה אני נגעל ממך... ואז חזרנו למחלקה ואני המשכתי משם הביתה... אני לא עשיתי לה כלום... אולי היא נפגעה מזה שלא רציתי לשכב אתה". (ההדגשות אינן במקור) ביום 16.6.98 המשיב נחקר שנית. באותו יום הוא גם מסר גירסה בהתייצבו בבית משפט השלום לדיון בבקשת המשטרה להארכת מעצרו. בהודעה שנגבתה ע"י החוקר י. גבע, הוסיף המשיב על הנאמר בהודעתו הראשונה, את הפרטים הבאים: "כל הזמן נמרחה עלי וליטפה אותי בכל הגוף, אפילו נגעה לי בזין. היתה מתה שאני ידפוק אותה... היא בכלל לא התנהגה בצורה כמו כל בנאדם נורמלי. אפילו שאלה אותי אם אני רוצה שהיא תמצוץ לי ו / או שתביא לי ביד. אני התנגדתי..." לעומת הגירסה הראשונה וזו המשופצת, בבית המשפט נאמר על ידו משהו אחר לחלוטין. בעמ' 2 לפרוטוקול הדיון בתיק מעצר 98 / 8040 נרשם מפיו כדלקמן: "אני באתי לבקר חבר בשם שלומי. היא אמרה שהיא רוצה לדבר איתי. ישבתי אתה ודברתי אתה, היא שמה לי ידיים על הרגל ובכל מיני מקומות, שמתי לה יד על החזה. היא לא הסכימה אז הלכתי. לאחר יומיים התקשרה למשטרה ואמרה שניסיתי להשכיב אותה. אני לא עשיתי לה כלום. היא ניסתה לגעת בי ברגל, נישקה אותי ביד וכשניסיתי לגעת בחזה היא סרבה והלכתי...". (ההדגשות אינן במקור) ב"כ המשיב טוענת, שלפי דברי דר' קובלסקי, המקום שעליו הצביעה המתלוננת היה באותה שעה "הומה אדם". גם נאמר, כי בבדיקת המתלוננת לא נמצאו סימני זרע וכן שלא אובחן דימום ואף לא נמצאו חבלות ברקטום. תשומת לב מיוחדת הופנתה לעדותה של גב' ר. בלומשטיין, עובדת המחלקה לרפוי בעיסוק הטוענת, כי באותו יום "אחרי ארוחת 10", המתלוננת הגיעה למחלקתה, כשהיא מלווה במטופל אחר המוכר לה, כחולה המאושפז במחלקה 8. המתלוננת, כך נאמר, עמדה על כך שהאחר יכנס אתה לחדר הטפולים וכשהדבר לא נתאפשר לה, היא ויתרה על הטפול והלכה לדרכה. הסניגורית המלומדת סבורה, שאם אותו אדם היה המשיב, הרי שזו עדות לכך שקודם לכן לא קרה דבר. מאידך, אם מדובר באדם אחר, איך קרה שאין יודעים אנו את זהותו. הסניגורית תוהה, כיצד יתכן שהמתלוננת לא ספרה לו על הארוע הטראומטי שעברה? היא גם טוענת, שאולי דוקא הוא - האחר - עשה בגופה את אשר היא טוענת. אני סבור, כי די במה שנאמר ע"י המתלוננת והמשיב על מנת לקיים את הדרישה בדבר "ראיות לכאורה", באופן שמושג זה פורש בפסיקה. בשלב הזה של הדיון, אי אפשר לנקוט עמדה ברורה בקשר לכל אותם עניינים שהועלו ע"י באת כוח המשיב, ומכל מקום אין בהם, לדעתי, כדי לכרסם בתשתית הראיות הלכאורית. בהקשר זה אני רואה לנכון לציין את המפורט להלן: א. מתוך שאין להניח שהנאשם עשה בפרהסיה את אשר מיוחס לו, דומני כי דבריו של דר' קובלסקי לא הובנו כהלכה. בהודעתו נאמר, שהמתלוננת לקחה אותם עד מקום האירוע - "אחרי מחלקה 2 מעל הכניסה הראשית של בית החולים מרחק של כ300- מטר, כאשר בשעות אלה, שעות הבקר, עד הכניסה למחלקה 2 היה מלא אנשים" (ההדגשה אינה במקור) אם המיקום שעליו הצביעה המתלוננת באמת היה "הומה אדם", הרי שכל אדם בר-דעת, לא היה מהסס לומר במפורש, כי סיפורה של המתלוננת איננו מציאותי. עובדה היא, שדר' קובלסקי אינו אומר זאת, ובהודעתו הוא גם שולל לחלוטין את האפשרות שהמתלוננת סבלה באותו יום ממחשבות שוא. כפי שאני מבין את דברי הרופא, המתלוננת טענה כי הארוע התרחש בצידו האחורי של בנין המחלקה, במקום שבו אין נוהגים להתקהל אנשים. ב. כנראה, שגם הענין הנוגע לבקורה של המתלוננת במחלקה לרפוי בעיסוק, לא הובן כראוי. האירוע המתואר ע"י גב' בלומשטיין, אין לו אמנם זכר בהודעתה של המתלוננת, אך כפי שעולה מאמרתו של דר' קובלסקי, המתלוננת ספרה לו ולאנשי הצוות, כי בתום מעשה האונס היא שבה לחדרה להתקלח ושרק אחר-כך, הלכה למחלקה לרפוי בעיסוק. 6. המשיב הנו עבריין מועד שהספיק לצבור לחובתו 23 הרשעות, רובן בעבירות אלימות. הפעם מיוחסת לו עבירה, מן החמורות והבזויות שבספר החוקים, אשר נסיבותיה חריפות במיוחד בשל נצול מצוקתה של חולת נפש, המאושפזת בבית חולים פסיכיאטרי ובשעה שנתונה להשפעת תרופות שפגעו ביכולתה להתנגד למעשה. במקרה כה חמור ושפל, המעיד על חוסר מצפון והעדר יכולת ריסון ואיפוק ולאור עברו הפלילי המכביד של המשיב, לא מצאתי שאפשר להעמיד על הפרק כל דיון בחלופת מעצר. עמדתי זו עולה בקנה אחד עם ההשקפה המקובלת ע"י בית המשפט העליון. בבש"פ 98 / 266 (לא פורסם) נאמר ע"י כב' השופט מצא: "לנוכח מהות העבירה והנסיבות החמורות מאד שבהן בוצעה, אין להסתפק במקרה הזה בחלופת מעצר. חזקת המסוכנות שקמה כנגד העורר מעוררת צורך להגן מפניו על הציבור בכללו והלכה היא שבעבירות אינוס - בייחוד כאלו המבוצעות בהעדר כל היכרות בין הפוגע לבין הקורבן - אין בית המשפט מסתפק בחלופת מעצר אלא בהתקיים נסיבות מיוחדות ויוצאות דופן, שבמקרה שלפניי אינן מתקיימות...". 7. אני מורה בזאת על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים בתיק פלילי 98 / 261. מעצרמשפט פליליעבירות מיןמעצר עד תום ההליכים