קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מעצר עד תום ההליכים על גניבת רכב: 1. לפני בקשה למעצרו של המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו בת"פ 97/2894. 2. המשיב, שהוא צעיר בן תשע-עשרה והמתגורר בחברון באיזור הנתון לשליטת הרשות הפלסטינית, הואשם בשני אישומי כתב האישום כדלקמן: באישום הראשון הואשם המשיב בעבירות נסיון לגניבת רכב - לפי סעיפים 413ב ו25- לחוק העונשין, התשל"ז - 1977, חבלה במזיד ברכב - לפי סעיף 413ה לחוק הנ"ל, וכניסה לישראל שלא כדין - לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב - 1951. בפרק העובדות שבאישום זה נטען, כי ביום 26.5.97 בשעות אחר-הצהריים המאוחרות, בעת ששהה בישראל שלא כדין, פרץ המשיב למכונית מסוג סובארו, חיבל במערכת ההצתה שלה וניסה לגנבה. באישום השני יוחסו למשיב עבירות של גניבת רכב, חבלה במזיד ברכב וכניסה לישראל שלא כדין - לפי סעיפים 413ב ו423-ה לחוק העונשין וסעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל. בפרק העובדות שבאישום זה צויין, כי ביום 29.6.97 בשעות הערב - כחודש לאחר הארוע הנדון באישום הראשון - גנב המשיב מכונית מסוג אופל אסקונה שחנתה ברח' שטראוס בירושלים, לאחר שפרץ לתוכה וחיבל במערכת ההצתה; ואף זאת - כמו באישום הקודם - בעת ששהה בישראל שלא כדין. 3. הסניגוריה אינה חולקת על קיומן של ראיות לכאורה לביסוס האשמות המיוחסות למשיב בשני האישומים, נוכח גילויין של טביעות אצבעות המשיב בשני כלי הרכב שנפרצו, והעדר כל הסבר מצידו להימצאות הטביעות במקום. 4. כמו כן, הסניגוריה לא חולקת על קיומה של עילת מעצר נגד המשיב לפי סעיף 21(א)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) התשנ"ו - 1996. ביסוד עילת המעצר עומד החשש שהנאשם יסכן את בטחון הציבור, וזאת נוכח מהות העבירות, הישנותן בפרק זמן של כחודש ודרך ביצוען - המצביעות על נסיון ומקצועיות בתחום זה. עילת המעצר נסמכת גם על היסוד הסביר לחשש שהמשיב יתחמק מהליכי המשפט או מריצוי העונש, לאור העובדה שהוא מתגורר באיזור הנתון לשליטת הרשות הפלסטינית. 5. נוכח הסכמת הסניגוריה, על הימצאותן של ראיות לכאורה וקיומה של עילת מעצר, מתמקדת המחלוקת בין הצדדים אך בשאלה האם יש חלופה הולמת למעצר, שיש בה כדי להשיג את תכליתו, אם לאו. 6. מעיון בחומר הראיות שבתיק החקירה, ובאמרותיו של המשיב במשטרה, עולה כי בחודש פברואר 1996 נעצר המשיב כחשוד בביצוע עבירות נגד רכב והציג עצמו בכזב במהלך החקירה כאדם אחר - כעבד אלמנעם בן מאהר X מירושלים הנושא תעודת זהות מס' X . אגב התחזות כוזבת זו, חתם המשיב על טופס הטבעת אצבעותיו כעבד אלמנעם אבו-זינב. בשל התחזות כוזבת זו, חיוו מומחי המעבדה לזיהוי פלילי דעתם, כי טביעות האצבעות שהועתקו משני כלי הרכב מושא האישומים הנדונים הינן טביעות אצבעותיו של אבו זינב, והאחרון אף נרשם בשלב ראשון כחשוד בביצוע העבירות הנדונות. בהמשך, ציינו המומחים כי טביעות האצבעות גם זהות לחלוטין לאלו של המשיב. בעת שרואיין המשיב על-ידי הקצין הממונה שעה קלה לאחר מעצרו, הכחיש הלה כל מעורבות בעבירות הנדונות, ובעניין אבו זינב הוסיף וציין כי בעבר התחזה בכזב כאותו אדם ונשפט על התחזות זו. בהודעתו במשטרה, שנמסרה לאחר הארכת המעצר, ציין המשיב כי לפני כשנה וחצי שוחרר בערובה בבית משפט זה לאחר ההתחזות הכוזבת לאבו-זינב, וכי הוא ממתין עד היום לזימונו למשפט בעניין ההתחזות. עיון בגליון המרשם הפלילי מעורר תמיהות בעניין התיק האחרון, שכן מהרישומים עולה, כי התיק נסגר לפני כארבעה חודשים מחוסר ראיות מספיקות, למרות שהנאשם הודה כאמור בהתחזות הכוזבת ומציין שהוא משוחרר בערובה בתיק זה ועדיין ממתין לזימונו למשפט. 7. באת-כוחה המלומדת של המאשימה, הגב' ענבר עפרת, עותרת למעצרו של המשיב עד לתום משפטו, נוכח הסכנה הנשקפת ממנו לבטחון הציבור, והחשש שאם ישוחרר בערובה לא יתייצב למשפטו וימלט מאימת הדין. הסניגור המלומד, עו"ד עטרי, שהסכים כאמור לקיומה של עילת המעצר, הציע חלופה למעצר בדרך של שחרור בערובה בהפקדת סך שבין 10,000 ל15,000- ש"ח בערבות בנקאית או במזומן, ובהמצאת שתי ערבויות של תושבי ירושלים - באסם קווסמה וחסן אבו זינב. כאן המקום להעיר, כי מהודעתו של המשיב במשטרה עולה כי הערב המוצע - חסן אבו זינב - הוא דודו של עבד אלמנעם אבו זינב - שבשמו הזדהה בעבר המשיב במהלך חקירה משטרתית כמצויין לעיל. 8. סבורני, כי לא ניתן להשיג את מטרות המעצר - של הגנה על בטחון הציבור ומניעת התחמקותו של המשיב מאימת הדין - בדרך של שחרור בערובה בתנאי שחרור שפגיעתם בחירותו של המשיב תהיה חמורה פחות מן המעצר. הואיל והמשיב מתגורר בחברון באיזור הנתון לשליטת הרשות הפלסטינית, ואין איפוא כל אפשרות לעקוב ולפקח אחר פעולותיו, והיות שידוע כי הוראות ההסכם בדבר ביצוע צווי הבאה לבתי משפט בישראל של תושבי איזורים הנתונים לשליטת הרשות הפלסטינית טרם באו לידי מימוש מעשי - אין מנוס מהמסקנה, כי נעדרת כל חלופה סבירה למעצרו של המשיב, בשל אי האפקטיביות של תנאי השחרור בערובה. 9. בעניין זה אפנה להלן לאסמכתאות, שצויינו על-ידי בהחלטתי בב"ש 95/1441 מדינת ישראל נ' זחלאן ראפת, שבה הוריתי על מעצרו עד לתום משפטו של תושב בית לחם, שהואשם בגניבת רכב בירושלים (החלטה שאושרה בבית המשפט המחוזי בירושלים על-ידי כב' השופט חבש בערר בתיק ב"ש 96/20), וכן להחלטות נוספות שניתנו לאחרונה - לאחר כניסתו לתוקף של חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו - 1996. 10. על אי האפקטיביות שבתחליפי מעצר, במקום שבו אין למשטרת ישראל אפשרות פיקוח אחר הנאשמים, עמד כב' הנשיא שמגר בדנ"פ 95/2316 גנימאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מט (3) 355: בעניין גנימאת, צויינו הדברים ביחס לנאשם תושב כפר צוריף שבנפת חברון - איזור שהיה נתון לשליטת צה"ל באותה עת; ואולם, בענייננו מדובר, כאמור, בנאשם שהוא תושב חברון המתגורר באיזור שהרשויות בישראל נעדרות כל יכולת לפקח על מעשיו ולהבטיח את התייצבותו למשפט. 11. עמדה זו הובעה גם על-ידי כב' השופטת שטרסברג-כהן בהחלטתה בבש"פ 95/7635 חאלד שלאלדה נ' מדינת ישראל (טרם פורסמה), שבה אישרה את מעצרו עד לתום ההליכים של תושב חברון. בהתייחסה לחוסר האפקטיביות של השחרור בערובה כתחליף למעצר, ציינה כב' השופטת שטרסברג-כהן: למטרה זו יש להחזיקם במעצר, משקמה עילת מעצר נגדם, כבענייננו." (עמ' 3 להחלטה). כב' השופטת פרוקצ'יה בב"ש (י-ם) 95/118 עג'לוני ואח' נ' מדינת ישראל (לא פורסם), בעניינם של שני נאשמים תושבי יריחו: ראשית, קיים חשש של ממש כי תנאי שחרור שייקבעו, האמורים לתת מענה לכך שהנאשמים לא יחזרו לבצע מעשים דומים - כגון מעצר בית - לא ייאכפו כלל, וייהפכו לחסרי משמעות, משיד רשויות אכיפת החוק הישראליות לא תגיע לנאשמים, לפקח על מידת שמירתם על התנאים וההגבלות. שנית, מטעם דומה, קיימת סכנה כי הנאשמים עלולים שלא להתייצב למשפטם גם אם יוטלו ערבויות כספיות עליהם ועל צדדים שלישיים. בנסיבות העניין, קיים, על כן, קושי במישור המעשי במציאת אלטרנטיבה מתאימה למעצר, והסיכון משחרורם של העוררים כשהוא משתלב עם קוצר ידן של הרשויות לאכוף את החוק במקום מושבם של הנאשמים גובר על פני שיקולים אחרים, ומטה את הכף לעבר הכרה בצורך לעצור את הנאשמים עד לתום ההליכים". (עמ' 5 להחלטה). כב' השופט עדיאל בב"ש (י-ם) 95/147, מדינת ישראל נ' איברהים מוגרבי ואח' (לא פורסם), בדחותו ערר שהגישו תושבי יריחו על מעצרם עד לתום משפטם בגין גניבת רכב ועבירות נוספות ברכב. בהתייחסו להעדר אפקטיביות של הוראה בדבר שחרור בהפקדה כספית, אפילו ניכרת, ציין כב' השופט עדיאל: בהחלטתו מיום 26.7.97 בב"ש (י-ם) 97/1277 זגיר אמג'ד ואח' נ' מדינת ישראל (לא פורסם), דחה כב' השופט ד' חשין ערר שהוגש על החלטתו של כב' השופט פיינברג בבית משפט זה, בדבר מעצרם עד לסיום משפטם של שני צעירים נעדרי עבר פלילי תושבי חברון, אשר נכנסו לישראל שלא כדין וניסו לגנוב משאית. כב' השופט חשין ציין באותה החלטה, כי אילו היו הנאשמים תושבי ישראל ניתן היה להסתפק לגביהם בחלופת מעצר, והוסיף והעיר כי אין בכך משום הפליה בין תושבי ישראל לתושבי האיזורים הנתונים לשליטת הרשות הפלסטינית. 15. על העדר הפליה פסולה, בעניין חלופת מעצר בין תושבי ישראל, לבין תושבי איזורים הנתונים לשליטת הרשות הפלסטינית - אשר יד שלטונות אכיפת החוק בישראל אינה יכולה להשיגם או לפקח אחריהם - עמדה כב' השופטת בייניש בהחלטתה בבש"פ 96/6480 אבו ספייה נ' מדינת ישראל (טרם פורסמה): בכרי נ' מ"י (טרם פורסם) וההחלטות המצוטטות בו; וכן - בש"פ 96/6454 מ"י נ' אלחליל (טרם פורסם))". כב' השופט צ' כהן בב"ש (י-ם) 95/1295, נתקבל ערר המדינה, ובוטלה החלטתו של בית משפט זה (כב' השופט שטראוס) לשחרר בערבות עצמית וערבות צד ג' על סך 50,000 ש"ח ובהפקדת ערבון בסך 15,000 ש"ח, מי שהואשם בעבירות ברכב אגב שהייה בישראל שלא כדין. כב' השופט כהן ציין בהחלטתו בדבר מעצרו של הנאשם עד לתום ההליכים, כי "חלופת מעצר, אף תחת בטחונות כספיים בסדרי גודל כאמור, אינה מתקיימת במי שלא ניתן לאכוף את התייצבותם למשפט". 17. עוד יצויין, כי לא ניתן להתעלם מהעובדה - שהיא בידיעתו השיפוטית של בית המשפט מהתיקים הנשמעים לפניו - שמרבית המשפטים הפליליים נגד תושבי איזורים הנתונים לשליטת הרשות הפלסטינית, לא מתנהלים ומסתיימים בהתליית ההליכים, נוכח אי התייצבות הנאשמים למשפטם ואי ביצועם על-ידי הרשות הפלסטינית של צווי הבאה שהוצאו בישראל. בעניין זה אפנה להערת נשיא בית משפט זה, כב' הנשיא של בית משפט זה, השופט א' כהן בהחלטתו בב"ש 96/844, המשקפת את המצב כהוויתו: נקודת המוצא בבחינת השיקולים בדבר אלטרנטיבה למעצרו של המשיב, הינה כי נוכח מגוריו בחברון לא ניתן להטיל עליו כל מגבלות - כמו מעצר בית מלא - שאפשר היה לשקול בעניינו של תושב ישראל, וזאת בשל חוסר האפקטיביות במגבלות אלה והעדר יכולת לפקח אחר קיומן. בנסיבות אלה, ועל רקע הישנות העבירות בהפרש של כחודש והמקצועיות שבה בוצעו - המצביעות על עיסוק בתחום גניבת כלי רכב, אין כל אלטרנטיבה ראויה שתבטיח את מטרת המעצר, של מניעת סיכון בטחון הציבור נוכח החשש לביצוע נסיונות נוספים של גניבת מכוניות ונהיגה בכלי הרכב הגנובים ללא רשיון (שכן המשיב מאשר בהודעתו כי אין לו רשיון נהיגה). לכך מתווסף החשש הממשי של הימלטות מאימת הדין והעונש, בשל מגוריו של המשיב במקום שיד רשויות אכיפת החוק הישראליות לא תוכל להשיגו, שכן למעלה מסביר הוא שיבחר לקנות את חירותו במחיר סכומי ההפקדה או הערבות, כפי שנוהגים רבים מהנאשמים תושבי האיזורים האמורים. זאת ועוד - החשש הממשי להימלטות מהדין מתחזק שבעתיים גם נוכח העובדה שהמשיב כבר הוכיח כי אינו נרתע מתחבולות לשם הימלטות מהדין, בכך שבעבר - בעת שנעצר בחשד לפריצה לרכב - התחזה בכזב במהלך החקירה המשטרתית בפרטיו של תושב מזרח ירושלים. למותר לציין, כי המעצר והשחרור בערובה בבית המשפט באותו הליך, לא הרתיעו את המשיב מלהכנס פעמיים לישראל שלא כדין לשם גניבת מכוניות, ובהפרש של כחודש בין שני המקרים. 19. סיכומם של דברים: התשובה לשאלה האם בנסיבות המקרה הנדון ניתן להשיג את תכלית המעצר על-ידי שחרור בערובה בתנאים מגבילים, היא איפוא שלילית - הן בשל העדר אפשרות כלשהי לרשויות אכיפת החוק בישראל לעקוב באיזור שאינו נתון לשליטתם אחר קיומם של תנאים מגבילים החיוניים להקטנת החשש שהמשיב ישוב לשטח ישראל לביצוע עבירות רכוש חמורות, והן נוכח החשש הממשי שהמשיב לא יתייצב למשפטו על רקע חוסר האפשרות המעשית לכפות את הופעתו למשפט. על יסוד האמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה, כי בנסיבות המקרה הנדון לא קיימת כל אלטרנטיבה יעילה ואפקטיבית למעצר, שתבטיח את מטרתו, וכי אין איפוא דרך למנוע את הסיכון מהמשיב לשלום הציבור, ואת החשש מהמלטותו מהדין, זולת במעצר בין כותלי הכלא. 20. סוף דבר - הואיל וקיימת עילת מעצר נגד המשיב, והואיל ולא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה, בתנאי שחרור שפגיעתם בחירותו של המשיב חמורה פחות ממעצר - אני מורה על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו בת"פ 97/2894. גניבת רכברכבביטוח גניבת רכבמעצרמעצר עד תום ההליכים