קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מעצר על אונס קטינה: 1. זוהי בקשה לעצור את המשיבים עד תום ההליכים בתיק פלילי 98 / 264. המדינה מייחסת למשיבים את ביצוע העבירות הפורטות להלן: א. אינוס בנסיבות מחמירות (סעיף 345(ב)(1)+(3)+(5) + סעיף 29 לחוק העונשין, התשל"ז1977-); ב. ניסיון לאינוס (סעיף 345(ב)(1)+(3)+(5) וכן סעיפים 25 ו29- לחוק העונשין, התשל"ז1977-); ג. מעשה סדום בנסיבות מחמירות (סעיף 347(ב) בנסיבות של סעיף 345(ב)(1)+(3)+(5) לחוק העונשין, התשל"ז1977-); ד. מעשים מגונים בנסיבות מחמירות (סעיף 348(ב) לחוק העונשין, התשל"ז1977-); ה. שוד בנסיבות מחמירות (סעיף 402(ב) וסעיף 29 לחוק העונשין, התשל"ז1977-); ו. חבלה חמורה בנסיבות מחמירות (סעיפים 333 ו335-(א)(ב) + סעיף 29 לחוק העונשין, התשל"ז1977-). 2. כתב האישום מתאר פרשה מזעזעת שהתרחשה ביום 20.6.98, מעט לאחר חצות, באחד החניונים של יערות הכרמל. המשיבים, כך נטען, חזרו מבילוי שכלל ביקור במועדון מין במפרץ חיפה והחליטו להיכנס ליערות הכרמל, להפתיע זוגות אוהבים ששהו שם במכוניותיהם ולאנוס את בת הזוג, כדי לפרוק את מתחם המיני. המשיבים, כך נטען בכתב האישום, הצליחו לבצע את זממם לאחר שהשתלטו על יושבי מכונית פג'ו - נערה בתולה ילידת 1982 ובן זוגה. המשיבים 3 ו4- גררו את הבחור אל מחוץ למכונית, חבטו בו, פקדו עליו לרדת על ברכיו, תוך שהמשיב מס' 4 כורך את זרועו על צואר הבחור ואוחז בו כדי למנוע ממנו את היכולת להתנגד ולעזור לחברתו וכן מאיים עליו שיש ברשותו סכין. בו זמנית, החלו המשיבים 1 ו2- לטפל בנערה ומיד אח"כ הצטרף אליהם המשיב 3. הם קרעו את בגדיה, השכיבוה על מושבי המכונית ובזה אחר זה, בסיוע הדדי, אנסו אותה ובצעו בגופה מעשי סדום ומעשים מגונים באופן אכזרי, תוך שמוש בכח וגרימת סבל וחבלות. המשיב מס' 4 היה האחרון בחבורה שבא במגע עם הנערה. בכתב האישום נאמר, כי הלה הכניס את איבר מינו בין רגליה, התחכך באיבר מינה אך לא נתאפשר לו לבצע חדירה, מחמת שהנערה הצליחה לסגור את רגליה ולמנוע בעדו את היכולת להשלים את מעשה העבירה. בחלקו הראשון של סעיף 5 לכתב האישום נאמר: "המתלוננת החלה לבכות ולהתחנן על נפשה שיעזבו אותה ולא יהרגו אותה וצעקה שהיא בתולה וקטינה ובקשה מהם שלא יאנסו אותה, אך ללא הועיל..." בסעיף 9 לכתב האישום נאמר: "בכל אותו זמן שהמתלוננת נאנסה ע"י ארבעת הנאשמים, היא צעקה ובכתה וניסתה להדוף אותם מעליה ולהכותם, אך הנאשמים אחזו בה בכח, הדפו אותה חזרה תוך כדי שהם מכאיבים לה ואחד הנאשמים אף נשך אותה בזרועה בתגובה להתנגדותה". כפי שעולה מן האמור בסעיף 1 להחלטה, למשיבים גם מיוחסת עבירת שוד. לפי הנטען בכתב האישום, המשיב מס' 2, לאחר שבא על ספוקו המיני, ניגש לחברה של הנערה, חבט בו ושדד את כספו ואח"כ, ביחד עם המשיב מס' 3, הוא פרק את הרמקולים שהיו מותקנים במכונית ולקחם עמו בעת מנוסת החבורה מהמקום. 3. המדינה טוענת, כי יש בידה "ראיות טובות לכאורה" להוכחת אשמתם של המשיבים. בהקשר זה נאמר בין היתר: א. הארבעה מודים חלקית בעבירות המיוחסות להם, תוך שכל אחד מנסה למזער את היקף מעורבותו במעשים שתוארו; ב. כל המשתתפים יצאו לזירת העבירה ושחזרו את הארוע; ג. תיק החקירה כולל עדויות מפורטות של המתלוננת ובן זוגה וכן ראיות על חבלות הגוף שנגרמו לקורבן העבירה; ד. בידי המשטרה נמצאים הרמקולים שנשדדו. הם נתפסו, כך נטען, בנסיבות הקושרות את המשיבים 1 ו3- לביצוע עבירת השוד. נציגת המדינה סבורה, שדרוש לעצור את המשיבים עד תום משפטם. הטענה היא, כי מדובר בעבירות שבוצעו באלימות חמורה ובאכזריות ושבנסיבות אלה, המצביעות על חשש סביר לסיכון בטחון הציבור, אין אפשרות להסתפק בחלופת מעצר. 4. באי כוחם של המשיבים 2 ו3- הודיעו, שלצורך הדיון בבקשה זו - מצב הראיות המפלילות אינו שנוי במחלוקת. לעומתם, סניגורם של שני המשיבים האחרים נקט בקשר לכך, בלשון מעט מעורפלת, אם כי בסופו של דבר השאיר את ההחלטה בנושא זה להכרעת בית המשפט. הוא רק הדגיש, שלפי חומר הראיות, אין מקום להעמיד בשורה אחת את המשיבים 1 ו4-, באשר מידת מעורבותו של האחרון אינה זהה לחברו. שלושת הפרקליטים סבורים, שאין די בכתב אישום חמור על מנת להצדיק את מעצרם של המשיבים - כולם צעירים, בוגרי בית ספר תיכון, בני משפחות מכובדות, שעד כה ניהלו אורח חיים ללא רבב. ב"כ המשיבים 1 ו4- ביקש, שעניין החלופה, שיש לבדקו על-פי מצוות המחוקק, יידון רק לאחר קבלת תסקיר מעצר. המשיבים האחרים הציעו להיות נתונים במעצר בית מלא בהשגחת בני המשפחה. באי כוחם טענו, שבמקרים חמורים לא פחות, המדינה כלל לא העמידה על הפרק בקשה לעצור את הנאשמים. 5. עיינתי באופן יסודי בחומר הראיות שנאסף במהלך החקירה המשטרתית. אינני רואה צורך לסקור את כל יריעת העובדות בקשר למשיבים 1 ו4-, אשר בא כוחם מטיל ספק בדבר קיומן של ראיות לכאורה להוכחת אשמתם. בעניינו של המשיב מס' 1, די בכך שאציין שכל המיוחס לו בכתב האישום מבוסס, בין היתר, על דברים מפורשים שהוא עצמו סיפר לחוקריו. משיב זה, כמו גם המשיב מס' 2, הוסיף בכתב ידו מילות התנצלות וחרטה בגין המעשה הנתעב. אשר למשיב מס' 4 - ראיתי שהוא מכחיש בתוקף כל מגע מיני עם הנערה וטוען שבסך הכל משך את בן זוגה אל מחוץ למכונית, תפסו בצואר ואחז בו, כדי למנוע ממנו את האפשרות לחלץ את המתלוננת מצפורני הנאשמים האחרים. הוא גם טוען, שאח"כ ניסה לגונן על הנערה ולהרחיק את חבריו מהמקום. הכלל הוא, כי בשלב הזה של הדיון דרוש לבחון אם על פני הדברים, יש בחומר החקירה פוטנציאל ראייתי המקים סיכוי סביר להרשעת הנאשם בעבירה המיוחסת לו. שאלת המהימנות, כך נפסק, אינה נדונה כעת ובהעדר כרסום משמעותי העולה מתוך חומר החקירה, מתקיימת "נוסחת מעצר" שעניינה ראיות לכאורה להבדיל מ"נוסחת הרשעה", העומדת על הפרק רק בסיומו של ההליך בתיק העיקרי (ראה בש"פ 95 / 8087 זאדה נ' מ"י פ"ד נ(2) עמ' 148). דעתי היא, שהמדינה יצאה ידי חובתה בהצגת ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המשיב. שני נימוקים לכך: א. גירסתו של המשיב, לרבות בעניין המגע המיני, איננה מתיישבת עם התאור שבא מפי המתלוננת ודבריו מנוגדים לעמדה שהוצגה ע"י חלק מחבריו. ב. קרוב לודאי, כי גרסתו של המשיב, כפי שנמסרה לחוקריו, תהא מספקת לצורך הרשעתו בעבירת אינוס, בתוקף היותו מבצע בצוותא ולבטח כמסייע. (ראה ע"פ 93 / 4389; 93 / 4497 תקדין עליון כרך 96(3) עמ' 212). 6. העבירות המיוחסות למשיבים, הן מן החמורות והבזויות שבספר החוקים. נסיבות המקרה קשות וחריפות במיוחד - לפי חומר הראיות, הם התנהגו כחיות טרף ומתוך תאוות יצרים שאינה ברת כיבוש. לא ימצא איש שיפקפק בכך, כי מדובר בעבירה שנעשתה באלימות חמורה ובאכזריות, המקימה עילת מעצר וחזקת מסוכנות, כאמור בסעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) תשנ"ו1996-. לפי ההלכה, חזקת המסוכנות משתרעת לא רק על עילת המעצר, אלא גם על האפשרות להסתפק בחלופה. בבש"פ 97 / 7230 (תקדין עליון כרך 97(4) עמ' 1) נאמר ע"י כב' השופטת שטרסברג-כהן: "נסיבות בצוע העבירה... מציינות תמונה קשה ביותר... מעשה האונס עצמו היה מלווה בשימוש בכוח, באיום, בהתעלמות מקריאותיה ומתחנוניה של המתלוננת תוך ניצול היותה נתונה בתוך ד' אמות מכוניתו ללא נפש חיה מסביב... התנהגות כזו מלמדת על חוסר ריסון עצמי מצד אדם, שחי לכאורה חיים נורמטיביים קודם לכן... בהתנהגות כזו, יש לא רק שמוש בכוח אלא התאכזרות בקורבן ודריסת גאוותו ברגל גסה ותוך אדישות לכבודו של אדם וכל זאת, לשם סיפוק יצרים משולחי רסן... לפיכך, דעתי היא... כי קמה כאן חזקת מסוכנות שבסעיף 21(ג)(4) לחוק המעצרים. על אף זאת, שומה עלי לבחון התאמתה של חלופת מעצר שיש בה כדי להשיג את מטרת המעצר ושפגיעתה בחירותו של הנאשם תהיה פחותה. כאן עומדת לזכותו של העורר העובדה, כי פרט למקרה הנדון הוא חי חיים נורמטיביים, שרת בצה"ל, אין לו הרשעות קודמות, הוא נשוי ואב לילדה. אל מול אלה, עומדת טובת הציבור ובמיוחד בטחונן של נשים המהלכות ברחובות העיר והארץ, לבל תהיינה הפקר לאלה המסכנים את שלומן ובטחונן ולבל תהיינה מטרה קלה להתפרצות יצריהם של אנסים למיניהם. שיקולים אלה מטים את הכף לחובתו של העורר ואינני סבורה, כי חלופת מעצר כלשהי תשיג את תכלית המעצר". בבש"פ 98 / 266 (לא פורסם) נאמר ע"י כב' השופט מצא: "לנוכח מהות העבירה והנסיבות החמורות מאד שבהן בוצעה, אין להסתפק במקרה הזה בחלופת מעצר. חזקת המסוכנות שקמה כנגד העורר מעוררת צורך להגן מפניו על הציבור בכללו והלכה היא שבעבירות אינוס - בייחוד כאלו המבוצעות בהעדר כל היכרות בין הפוגע לבין הקורבן - אין בית המשפט מסתפק בחלופת מעצר אלא בהתקיים נסיבות מיוחדות ויוצאות דופן, שבמקרה שלפניי אינן מתקיימות...". דברים אלה שיצאו מלפני בית המשפט העליון, מקבלים משנה תוקף בפרשה מזעזעת זו ואינני רואה, איפוא, שאפשר להעמיד על הפרק כל דיון בחלופת מעצר. לנוכח הנסיבות, שאינן מעוררות כל ספק או לבטים, אף אין טעם להענות לבקשה בדבר פנייה לשרות המבחן לשם הכנת תסקיר מעצר. 7. אני מורה בזאת על מעצרם של המשיבים עד תום ההליכים בתיק פלילי 98 / 264.מעצרמשפט פליליקטיניםעבירות מין