קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מעצר על מכירת סמים לסוכן משטרתי סמוי: זהו ערר על החלטתו של בית משפט השלום בנצרת [כב' הנשיא ת' כתילי] מיום 15.2.99 בתיק ב.ש. 99/1312 שבו הורה על מעצר העוררים עד תום ההליכים המשפטיים נגדם בגין כתב האישום בתיק פלילי 99/1764 של בית משפט השלום בנצרת. כתב האישום מייחס לעוררים עבירה של סחר בסמים מסוכנים לפי סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש] תשל"ג - 1973 על כך שביום 21.1.99 מכרו לסוכן המשטרתי סם מסוכן מסוג הירואין במשקל 4.5797 גרם בתמורת 700 ש"ח. לעורר מס' 1 מיוחסת בנוסף עבירה של החזקת סם מסוכן לפי סעיף 7[א] ו-[ג] רישא לפקודה הנ"ל. בית המשפט קמא עיין בחומר החקירה שבידי המאשימה והגיע למסקנה כי קיימת תשתית ראייתית מספקת להוכחת האישומים. בית המשפט מצא כי ישנה בתיק הודעה של הסוכן המשטרתי לפיה ניגש אל העוררים ורכש מהם את הסם. פעולותיו ודבריו של הסוכן עם העוררים הוקלטו ותומללו. באשר לחלופת המעצר קבע בית המשפט כי אין זה המקרה להורות על חלופת מעצר בשים לב לחומרת העבירה והסכנה הצפויה לציבור ממעשיהם של העוררים. הסניגור, עו"ד חליחל, טוען כי בית משפט השלום שגה במתן צו על מעצר העוררים עד תום ההליכים משום שאין בחומר החקירה שבידי המאשימה ראיות לכאורה להוכחת האישומים המיוחסים לעוררים. הסניגור מסכים כי במקרה של סחר בסם מסוכן קיימת עילת מעצר ועל כן נקודה זו לא תידון בהחלטה זו. לחילופין נטען כי יש מקום להורות על שחרור העוררים בחלופת מעצר. בטיעון בעל פה הבהיר הסניגור כי טענתו בדבר העדר תשתית ראייתית נובעת מסתירות בין הודעתו של הסוכן לחוקריו מיד לאחר שביצע את העיסקה ובין תמליל השיחה המוקלטת. בעוד שבהודעה מוסר הסוכן כי הודרך על ידי מפעיליו לגשת תחילה לביתו של העורר עקול ולרכוש ממנו סמים, הרי בפועל ניגש תחילה לביתו של העורר אבו דייה, כשקודם לכן בדרך עצר ליד אטליז וקנה בשר. עוד מפנה הסניגור לכך שבתמליל לא מופיע כל זכר לסם וקולו של העורר עקול אינו נשמע בו כלל. מעיון בתמליל עולה כי עיקרי הודעתו של הסוכן אכן מאומתים. בתמליל מדובר על פגישה עם אבו דייה, הוזכרו רעשי עבודת השיפוצים, מדובר על שיחתו של אבו דייה בפלאפון עם עקול, ונאמרים דברי שלום לאחד "מוסא". ההקלטה והתמליל אינם אלא ראיה משנית האמורה להצטרף להודעתו של הסוכן, ואין היא תנאי בלעדיו לא תתכן הרשעה. למעשה, גם בלי שניתן לעמוד על מלוא המילים שהוקלטו, ניתן להסתפק בעדותו של הסוכן, ובמקרה זה ההקלטה החלקית תשמש לה חיזוק חלקי. העורר עקול אכן אינו נשמע מדבר, והסוכן גם העיד שהוא נמנע מלדבר עד שנאלץ לדובב אותו על ידי דיבורים על כסף, אם כי גם זה לא הביא לכך שעקול ידבר. נראה לי כי הודעתו של הסוכן במשטרה יש בה כדי לשמש תשתית ראייתית מספקת לכאורה להוכחת האשמה של סחר בסמים. על מהותה של ראיה לכאורה זו בשלב של מעצר עד תום ההליכים אומר הנשיא ברק בבש"פ 8087/95 שלמה זאדה נגד מדינת ישראל, פ"ד נ [2] 146: "קיים הבדל מהותי בין "ראיה לכאורה" הדרושה למעצר עד תום ההליכים לבין "ראיה רגילה" (או "ראיה מוחלטת") הדרושה להרשעה או לזיכוי. "ראיה לכאורה" היא מטבעה ראיה גולמית. היא טרם עברה את כור ההיתוך של ההליך הפלילי. אין כל אפשרות להכריע על פיה את אשמתו או חפותו של נאשם. מידות ההוכחה הרגילות - בין זו (האזרחית) של עודף ראיות או נטיה של מאזן ההסתברות ובין זו (הפלילית) של שכנוע מעבר לכל ספק סביר - אינן תופסות בה. "ראיה לכאורה", היא, איפוא, ראיה אשר טמון בה פוטנציאל ראייתי, אשר יוצא מהכוח אל הפועל בעתיד, בסיום ההליך השיפוטי. בעוד שראיה "רגילה" נבחנת בסיום ההליך השיפוטי, מתוך הסתכלות מן ההווה אל העבר, הרי הראיה "לכאורה" נבחנת בתחילת ההליך השיפוטי או במהלכו, מתוך הסתכלות מן ההווה אל העתיד. הערכתה מבוססת על הסיכוי הטמון בחיק העתיד להפיכתה לראיה רגילה. מהותה של הראיה לכאורה היא, איפוא, בפוטנציאל ההוכחתי הטמון בה. פוטנציאל זה יוצא מהכוח אל הפועל במהלך ההליך השיפוטי, לאחר חקירה ראשית ונגדית, וקביעת אמינות ומשקל. אפשר ובחקירה נגדית יצליח הסניגור להפריך את הודעתו של הסוכן, אולם, לצורך השלב בו אנו נמצאים, הסתירות הקיימות בה, במידה שקיימות, אינן גורעות ממשקלה כראיה לכאורה. גרסת העוררים היא הכחשת כל עיסקה עם הסוכן, אם כי העורר אבו דייה לא הכחיש כי נפגש עימו במועד המתאים למועד העבירה, אם כי כאמור טוען כי לא עשה עימו שום עיסקה. עקול מכחיש כי קולו נשמע בהקלטה. טענה אחרת שבפי הסניגור נוגעת למעמדו של הסוכן כעד במשפט. הסוכן הוא נרקומן שתיקי חקירה היו תלויים ועומדים נגדו. לשם גיוסו לשירות המשטרה נחתם עימו הסכם, באישורה של פרקליטת המחוז, בו התחייב לפעול להסגרת עבריינים ולמסור עדות נגדם. בתמורה הובטח לו לסגור שלושה תיקי פ.א. שהיו תלויים ועומדים נגדו וכן לסייע לו בגמילה מסמים. במסגרת זו נשלח הסוכן ע"י מפעיליו לבצע עיסקת סמים עם עבריינים ובהם העוררים. הסניגור טוען כי אין מדובר בסוכן משטרתי אלא בעד מדינה שקיבל טובת הנאה בקשר לעדותו ועל כן היא טעונה סיוע. יובהר כי סוכן משטרתי אינו אלא עד ששימש מודיע משטרתי בקשר לאותה עבירה, ואשר בפועל ליווה מטעם המשטרה את ביצוע העבירה. מעמדו ככזה נשמר לו גם במהלך ביצוע תפקידו לא הסתפק בתפקיד של משקיף, אלא נטל חלק בביצוע העבירה. נקודת המפתח היא שהאיש היה סוכן משטרתי מלכתחילה, להבדיל ממי שהפך לסוכן לאחר ביצוע העבירה, שאז מעמדו הוא מעמד של עד מדינה [קדמי, על הראיות חלק ראשון, 250]. לאור זה נקבע בפסיקה כי דין עדותו של סוכן משטרה שפעל מראש בשם המשטרה כדין כל עד אחר וכי אין לראות בו עד מדינה. מכאן, שהעובדה שנחתם עם הסוכן הסכם לפיו יעבוד בשירות המשטרה בלכידת עבריינים אינה עושה אותו עד מדינה, גם אם החוזה מכיל הענקת טובות הנאה, בין חומריות ובין אחרות. במקרה שבפנינו אפשר לראות במה שהובטח לסוכן משום טובות הנאה, אך אין הענקתן עושה את האיש עד מדינה. באשר לחלופת מעצר, נראה לי כי צדק בית המשפט קמא בדחותו את ההצעה לאחר ששקל בה. נפסק כבר כי בעבירות של הפצת סמים וסחר בהם אין מקום, על פי רוב, לשחרר את הנאשם בחלופת מעצר. לענין זה נאמר בבש"פ 97/6317 מרים (לינהרד) יצחק נגד מדינת ישראל, תקדין עליון, כרך 97 (3), תשנ"ז/תשנ"ח 1997 עמ' 121, מפי השופט חשין כי - "שנית, עבירות של סחר בסמים, על -פי עצם טיבן, אינן יודעות לא מקום ולא שעה. אין הן עבירות התלויות במקום ואין הן עבירות התלויות בשעה. מכאן שהעוררת יכולה למצוא דרכה לסחר בסמים גם אם תצווה להיות מרותקת לבית שלא במקום מגוריה. בהתאם לסעיף 21 [א][1] (ג)(3) לחוק, חזקה היא כי קיים יסוד סביר לחשש שהעוררת תסכן את בטחון הציבור על דרך סחר בסמים ולא עלה בידיה להוכיח אחרת. משכך הם פני הדברים, דין העוררת להיעצר עד תום ההליכים". החלטת בית המשפט קמא בדין יסודה ועל כן יש לדחות את הערר. מעצרמשטרהסמיםסחר בסמים