בית המשפט ציין כי השאלה היחידה המעוררת קושי היא, אם גם לגבי הטענות בדבר "תוקף הערבות", שחתם התובע קיים "השתק פלוגתא". שכן פסק-דינו של הרשם מיום 31.8.88ניתן לאחר שהתובע לא הפקיד את הערבות הנדרשת; לאחר שנערך דיון בתובענה גופה. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מעשה בית דין אי הפקדת ערבות: .1התובע הגיש נגד הנתבע תביעה בגין כספים שחויב לשלם לנתבע, הבנק (להלן: "הבנק"), בגין ערבות שחתם לאחד בשם טייכמן, שלקח הלוואה בבנק הנתבע (להלן: "הערבות"). לתובע טענות כנגד אופן החתמתו על הערבות. הוא תובע, כי בית המשפט יצהיר, כי כתב הערבות בטל וכי אינו חייב כספים על פיו (סעיפים 4- 6ו- 11בכתב התביעה). כמו-כן, טוען התובע בכתב התביעה כי: "הנתבע ניצל לרעה הליכי ביהמ"ש בכך שגרם לכך שרשם ביהמ"ש ייתן פס"ד חלקי נגד התובע ב-31.8.88". בהמשך טוען התובע: "הנתבע עשה שימוש שלא כדין בהליכי ביהמ"ש תוך ניצול טעות אנוש של כב' הרשם שחתם על פסה"ד החלקי שניתן ב-31.8.88". "התובע יטען כי לא עלה עוד בידו לבטל פסה"ד החלקי שניתן ב-31.8.88 בת.א. 1977/88 כתוצאה ממעשיו או ממחדליו של הנתבע". "התובע יטען כי כתוצאה מצטברת של כל המעשים ו/או המחדלים שבאחראיות (כך במקור) הנתבע נגרמו לו הוצאות ונזקים" אותם הוא תובע מהנתבע: "חוב על פי פסה"ד בת.א. 1977/88 בבימ"ש השלום העומד על כ-000, 70ש"ח. הוצאות משפט שונות שהיו לתובע במשך השנים בסך 000, 8ש"ח. עוגמת נפש" (סעיפים 6- 8בכתב התביעה). .2בא-כוח הנתבע טען בכתב ההגנה, כי יש "לדחות את התביעה על הסף מטעמים של מעשה בית דין". בפתח הדיון בקדם-משפט חזרה ועתרה באת-כוח הנתבע לסלק את התביעה על הסף מחמת מעשה-בית-דין. כדי לבדוק את הטענה, מן הראוי לבדוק את העובדות להגשת תביעה זו. א. הבנק הגיש נגד טייכמן, נגד התובע ואחרים, תביעה בסדר-דין-מקוצר לתשלום 967, 19ש"ח, נכון ליום .17.1.88הנתבעים שם הגישו בקשה לרשות להתגונן (המ' 2385/88). לבקשה לרשות להתגונן צירף התובע תצהיר ובו טען אותן טענות הנטענות בכתב התביעה בסעיפים 3-.6 ב- 14.7.88התקיים דיון לפני הרשם דאז, מר שוחט, אשר דחה את הבקשה לרשות להתגונן לגבי סך 000, 1ש"ח, ולגבי היתרה - התנה אותה במתן ערבות צד ג', בסך 000, 5ש"ח להבטחת ההוצאות, בתוך עשרה ימים. ב. הערבות לא הופקדה עד ל- 31.8.88ועד בכלל. בעקבות כך נתן הרשם ביום 31.8.88פסק-דין המחייב את טייכמן, את התובע ואחר, ביתרת סכום התביעה. ג. ב- 22.10.89הגיש התובע בקשה להאריך את המועד להגשת ערעור בבית המשפט המחוזי. ד. בקשתו נענתה, אולם הוא הגיש את הערעור רק ב-27.3.90, לאחר המועד שנקבע בבקשה. ה. ב- 12.2.91מחק בית המשפט המחוזי את הערעור. ו. התובע הגיש בקשה לרשמת דאז וביקש "להאריך את המועד להגשת בקשה לבטל פס"ד. להאריך את המועד להפקדת הערבות ולחילופין לבטל את פסק הדין ולהאריך את המועד להפקדת הערבות". ביום 2.2.92דחתה הרשמת דאז, כבוד השופטת פריאל, את הבקשה כולה. התובע והאחרים הגישו ערעור על החלטה זו, שנדון ב- 14.4.92לפני כבוד השופטת ד"ר דנון. לפני השופטת נדונו הטענות (שנטענו גם לפני הרשמת), כי פסק הדין של הרשם ניתן בימי הפגרה ולא כדין ולפיכך מן הראוי היה לבטלו (טענות הנטענות כעת בסעיפים 6- 8בכתב התביעה, כמפורט לעיל). כבוד השופטת דנון דחתה את הערעור ואישרה את החלטת הרשמת. בין השאר, ציינה השופטת: "מכלול התנהגותם של המערערים מעיד על כך שכל הליך שנקטו בו, נעשה תמיד באחור. זו הסיבה שעד היום, קרוב ל- 4שנים לאחר ההחלטה מ- 14.7.88בה נצטוו להפקיד ערבות בנקאית, לא עשו כן". ח. התביעה הנדונה הוגשה רק ב-.15.1.95 .4דיון ומסקנות: א. "השתק פלוגתא" יתקיים כאשר מתמלאים התנאים הבאים: הפלוגתא בשתי ההתדינוייות זהה ברכיביה העובדתיים והמשפטיים. הדיון נערך בין אותם צדדים או חליפיהם. הפלוגתא הועמדה למחלוקת על ידי הצדדים בשתי ההתדיינויות והיא הוכרעה שם במפורש או מכללא. ההכרעה היתה חיונית לתוצאה הסופית (ע"א 246/66 [1]; ע"א 450/82 [2]; ע"א 718/75 [3]). ב. אין קושי בקביעה, כי בדיונים הקודמים ובתביעה זו, מדובר באותם צדדים. כמו-כן, הטענות הנטענות בכתב התביעה בסעיפים 7- 9לגבי אופן קבלת פסק-דינו של הרשם והתנהגות הבנק בקשר לכך, הועמדו לדיון והוכרעו במפורש, ובכל מקרה, מכללא, כאשר ההכרעה היתה חיונית לתוצאה הסופית - בדיון לפני הרשמת דאז, כבוד השופטת פריאל ובדיון בערעור על החלטתה, לפני כבוד השופטת ד"ר דנון. ג. השאלה היחידה המעוררת קושי היא, אם גם לגבי הטענות בדבר "תוקף הערבות", שחתם התובע (טענות הנטענות בסעיפים 3- 6בכתב התביעה) קיים "השתק פלוגתא". שכן פסק-דינו של הרשם מיום 31.8.88ניתן לאחר שהתובע לא הפקיד את הערבות הנדרשת; לאחר שנערך דיון בתובענה גופה (באמירת אגב אציין, כי אפשר שהיה מקום לדחות את התביעה בעניין זה מחמת התיישנות, אילו היתה הטענה נטענת). ד. הטענות בדבר תוקף הערבות והפלוגתאות לגבי אופן החתמת התובע על הערבות הועמדו לדיון בבקשה לרשות להתגונן, שהוגשה מטעם התובע וטייכמן (ראה בקשה לרשות להתגונן, המצורפת לכתב התביעה). התובע, שלא הפקיד את הערבות במועד, ואף לא תקופה ארוכה לאחר מכן, כפי שפורט לעיל, "הושתק" מלשוב ומלטעון טענות אלה, כבר בהחלטתה מיום 2.2.92של הרשמת דאז השופטת פריאל. כך נקבע: "עיקרון סופיות הדיון בעת פס"ד ובהתחשב בהשתלשלות הענינים, במקרה דנן, איני רואה כל בסיס להתיר את חידוש הדיון. ...מה עוד, שכאשר מתנה ביהמ"ש את מתן הרשות להתגונן הרי שהוא עושה זאת, רק כאשר הגנת הנתבע היא כה קלושה, ניתן היה אף לדחותה ולמעשה, חסד נעשה עם אותו נתבע כשנתנה לו הרשות להתגונן". ה. כבוד השופט זוסמן בע"א 718/75 [3], בעמ' 35, אמר: "הכלל של השתק עקב מעשה בית דין שהיה אינו כלל טכני-פורמלי, אלא הוא כלל שימושי המיועד למנוע הטרדת בעל דין יריב על ידי התדיינות חוזרת בענין שכבר נפסק, כל אימת שהצדק מצדיק את הדבר, משהיה לבעל דין 'יומו בבית המשפט' לפי המונח האמריקאי, דהיינו, לאחר שניתנה לו שעת כושר להביא את כל ראיותיו ולהשמיע את כל טענותיו בפני בית המשפט משתיקים אותו כאשר הוא מבקש לחזור ולהתדיין בענין בו נפסק במשפט הראשון." (ההדגשה שלי - ח' ה'). ו. נושא הפלוגתא בבקשה לרשות להתגונן היה הטענה, כי התובע אינו חייב על פי הערבות שחתם. בטענה זו "ניתנה לו שעת הכושר" להתדיין, אך הוא לא השכיל לנצלה. פסק הדין שחייבו בתשלום החוב, הכיל החלטה מכללא גם בסוגיה זו. אומרת המלומדת ד"ר נינה זלצמן בספרה, "מעשה בית דין בהליך האזרחי", בעמ' 318: "במקרה השני (שם: "כאשר לא הופיע הנתבע לדיון, אף כי הוזמן כראוי"). אמנם הועמדו פלוגתאות למחלוקת על ידי בעלי הדין בכתבי הטענות שהוחלפו ביניהם, אך מחמת אשמו של הנתבע, לא התקיימה התדיינות בדרך ההוכחה והטיעון המקובלים.... השאלה היא, לפיכך אם יופעל כלל השתק-הפלוגתא בהיעדר התדיינות בפועל בטענות שהעלה התובע, כדי למנוע את מי שהיה הנתבע בהתדיינות הראשונה מלהעלותן, במסגרת התדיינות אחרת בין אותם צדדים". וכך היא משיבה: "נראה, קודם-כל, שיש להפריד ולהבחין לעניין זה בין פלוגתא שהיא נושא התובענה הראשונה, אשר הוכרעה לטובת התובע בפסק הדין, לבין כל פלגותא אחרת שההכרעה בה היתה נחוצה לצורך פסק הדין. ...לגבי פלוגתא מן הסוג הראשון נאמר, כי פסק הדין מונע מהנתבע כל אפשרות להעלות, בהתדיינות אחרת כלשהי, טענה הסותרת או מכחישה את שנקבע בו. פסק הדין גורם לסיומם המוחלט של כל הנושאים והעניינים שהוכרעו בו במפורש. כל עוד לא בוטל פסק הדין בהליך הפרוצדורלי הראוי, אין הנתבע יכול לכפור בו בהתדיינות אחרת כלשהי, ובכך לערער בדרך עקיפין את יסודותיו". ז. מטרתה של התביעה שלפניי היא לקעקע את פסק הדין, שניתן נגד התובע על ידי הרשם ביום .31.8.88התובע מבקש, כי בית המשפט יחליט, כי חיובו בפסק-דינו של הרשם, בטל. בפסק-דינה קבעה השופטת ד"ר דנון: "מכלול התנהגותם של המערערים (התובע טייכמן) מעיד על כך שכל הליך שנקטו בו, נעשה תמיד באחור. זו הסיבה שעד היום, קרוב ל- 4שנים לאחר ההחלטה מ- 14.7.88בה נצטוו להפקיד ערבות בנקאית לא עשו כן". לפיכך, לא מצאה השופטת (בשנת 1992), כי חובת הצדק מחייבת ביטול אותו פסק-דין. אין מקום כיום, להתיר לתובע לטעון טענות שהיתה לו "שעת כושר" לטעון אותן-ולאחר שנקבע, כי התנהגותו הצדיקה מתן פסק-דין נגדו שנותר על כנו-לאפשר לו לטעון את הטענות שהיו לב ליבו של הדיון בתובענה בסדר-דין-מקוצר, בבקשה לפני הרשמת ובערעור, ובדרך זו לבטל את פסק הדין הסופי משנת .1988 "אינטרס הציבור הוא שלא יהיה בית המשפט פוסק דבר והיפוכו באותה שאלה גופה ולא ישחית זמנו לריק". (ע"א 450/82 [2] בעמ' 669). ח. לחלופין, בית-משפט זה אינו מוסמך לבטל את פסק-דינו של הרשם מיום 31.8.88, שקבע, כי התובע חייב לבנק בתביעה שהבנק תבע מכוח הערבות. בית המשפט לא ייתן סעד הצהרתי בשאלה תיאורטית בלא נפקות מעשית. לפיכך, אין מקום לדון בתביעה ולהצהיר, כי "כתב הערבות ללא הגבלת סכום בו אוחז הנתבע כנגד התובע בטל ומבוטל"; לתובע אין עילה לתבוע בבית-משפט זה, בשלב זה, שכן בית המשפט יכריז כי "אין התובע חייב דבר על פיו". כאמור, קיים פסק-דין חלוט הקובע, כי התובע חייב כספים לבנק על פי הערבות. אני מורה על דחיית התביעה מחמת מעשה-בית-דין. התובע ישלם לנתבע שכ"ט עו"ד בסך 500, 1ש"ח. מעשה בית דיןערבות