מעשה בית דין כלפי ערב לשטר חוב

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מעשה בית דין כלפי ערב לשטר חוב: השופט ד"ר ע' מודריק: האם הכרעה שיפוטית חיובית בתביעתו של אוחז שטר-חוב כנגד עושה השטר מהווה מעשה-בית-דין, המשתיק את הערב לאותו שטר חוב מפני התגוננות בתובענה נפרדת שהוגשה נגדו על ידי אותו אוחז? א. הנסיבות מעשים שהיו - כמתואר בפסק הדין קמא - כך היו. המשיב הלווה סכום כסף לאחד, אלטרמן. אלטרמן נתן למשיב, כביטחון, שטר-חוב שעליו חתם כעושה וכן שיק משוך על החלק. המערער חתם על שטר החוב כערב. המשיב הגיש את שטר החוב לביצוע. אלטרמן והמערער התנגדו. ניתנה רשות להתגונן, וההתנגדויות התבררו בנפרד. התנגדותו של אלטרמן, עושה השטר, התבררה בת"א 24420/91 (השופטת מ' רובינשטיין). בדיון זה הושג הסדר פשרה, שלפיו ניתן פסק-דין נגד אלטרמן במלוא סכום התובענה. התנגדותו של המערער הועברה לבירור לפני השופטת קמא. ביני לביני התנהלו עוד שני הליכים. הליך אחד קוים בתיק 1002/89(השופטת ה' שטיין), שנסב על בקשה לביצוע השיק, שהגישה אחת, נאווה סלומון, שהמשיב הסב אליה את השיק. אלטרמן התנגד לביצוע השיק, אולם התנגדותו נדחתה. אגב כך קבעה השופטת, כי אלטרמן חייב את סכום השיק למשיב. הליך שני קוים בת"א 6919/90 (השופטת ב' קיי), שבו תבע אלטרמן מהמשיב להשיב לו את סכומי הכסף שגבה על פי השיק והוא מפני שההלוואה נפרעה. השופטת דחתה תביעה זו, בקובעה כי בהתדיינות שבינו לבין סלומון מיצה אלטרמן את "יומו בבית המשפט". משהוכרעה שם הפלוגתא בעניין פירעון ההלוואה, קם והיה כלפיו מעשה-בית-דין המונע את הדיון בתובענה. ב. פסק הדין של הערכאה הראשונה: משהתבררו הדברים האלה לשופטת הנכבדה של הערכאה הראשונה - ועוד, כי הגנתו של הנתבע (המערער לפנינו) אינה אלא זו שההלוואה נפרעה וכפל גביית החוב בתרמית יסודו - החליטה בשלב קדם המשפט לדחות על הסף את ההתנגדות ולהתיר את ביצוע השטר בהליכי הוצאה לפועל כנגד המערער. טעמי ההחלטה נפרשו על ידי השופטת בקצירת אמרים: "בינתיים כבר נפסק פעם אחר פעם בהליכים הקודמים שפירטתי ...כי ההלוואה לא נפרעה לתובע (המשיב) על ידי אלטרמן וכי על כן חייב אלטרמן הלווה לפרוע את השיק... אין מחלוקת כי השטר נשוא ההליך שבפנינו הינו אמצעי נוסף שיש בידי התובע-המלווה לגביית אותו חוב. אמצעי זה מאפשר לתובע לנקוט בהליכים גם נגד הנתבע שבכאן כערב. ככל שהטענות שיש בפי ערב זה הן ממין החוב העיקרי, מקובלת עלי עמדת בא-כוח התובע כי טענות אלה מוצו על ידי הלווה בהליכים קודמים וכי לאחר שנדונו והוכרעו במסגרתם, קם מעשה בית-דין החוסם את הדרך בפני הערב לחזור ולהעלות טענות בדבר פירעון ההלוואה. אשר לתחולת הכלל של מעשה בית-דין לגבי צד ג' שלא היה צד להליך הקודם, במקרים שבהם יש לצד ג' 'קירבה משפטית' לאחד הצדדים בהליך הקודם, ראה: נינה זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי, עמ' 377-378, וכן ראה דברי השופט טירקל בע"א 431/80 רוזנברג נ' חזן פ"ד לה(2) 742". ג. דין הערעור: אני סבור, כי בית המשפט קמא גילה את פני הדין שלא כהלכתו. אבאר את הדבר. מעשה-בית-דין - כללי: מושכלות-יסוד הן, שהיחס נושה-חייבים ("ביחד ולחוד") עשוי להקנות לנושה עילת תביעה נגד החייבים במשותף או נגד כל אחד מהם בנפרד, והברירה בידו. בחר הנושה לתבוע את החייבים יחדיו, יהיה פסק הדין בגדר "מעשה-בית-דין" (res judicata) בינו לבין כל אחד מהם. בחר הנושה לתבוע אחד החייבים, אין הוא "מושתק" מפני הגשת תובענה נפרדת נגד חייב אחר, גם לאחר שנפסק הדין בתביעה הראשונה, אלא שעליו להוכיח את תביעתו מעיקרה. כך כתבה פרופ' נינה זלצמן: "כאשר החיוב הוא 'יחד ולחוד' קמה לנושה עילת תביעה נפרדת נגד כל אחד מן החייבים נוסף לעילת התביעה שיש לו נגד כל החייבים יחד. הנושה יכול לתבוע את קיום החיוב מכל החייבים בתביעה אחת ופסק הדין שיינתן, בין שיזכה התובע ובין שתידחה תביעתו, יהווה מעשה בית דין לכל דבר וענין בין התובע לבין כל אחד מהנתבעים. אולם אם בחר הנושה לתבוע תחילה את אחד החייבים בנפרד מן האחרים אין בכוחו של פסק הדין שניתן בין הצדדים לאותה תביעה למנוע התדיינות נוספת נגד החייב האחר, אפילו נטענת עילת התביעה נגד כל אחד מן החייבים על אותה מערכת עובדתית..." (זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי (1991) 445- .446השווה פרידמן וכהן, ריבוי חייבים, דיני חיובים - חלק כללי (ד' פרידמן עורך, 1994) 299). ועוד מבואר וידוע, כי עניינה של תורת מעשה-בית-דין הוא בטענת מניעות (השתקה) בת שני סוגים: "השתק עילה" ו"השתק פלוגתא". כך הוסברו כללי הסיווג ביניהם: "הכלל האחד הוא: מקום שהתביעה נדונה לגופה והוכרעה על ידי בית-משפט מוסמך, שוב אסור להזקק לתביעה נוספת בין אותם הצדדים או חליפיהם אם זו מבוססת על עילה זהה. במקרה כזה, אם במשפט הראשון זכה התובע בדין, כי אז אומרים שעילת תביעתו שם 'נבלעה' (merged) בפסק הדין, אשר הכיר בזכותו ובא במקום העילה שאיננה עוד... וכן אם במשפט הראשון זכה הנתבע בדין, אז אומרים שקם מחסום (bar) המשתיק את התובע מלחזור על תביעה שניה המבוססת על אותה עילה, בחינת היותה חסומה או מושתקת... הכלל העיקרי האחר הוא, אם במשפט הראשון הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית מסויימת, שהיתה חיונית לתוצאה הסופית והיא הוכרעה שם, בפירוש או מכללא, כי אז יהיו אותם בעלי הדין וחליפיהם מושתקים מלהתדיין לגביה מחדש במשפט השני, חרף אי הזהות בין העילות של שתי התביעות" (הנשיא אגרנט בע"א 246/66 [1], בעמ' 583-584; השווה: ע"א 165/76 [2], בעמ' 259). ענייננו בטענת "מעשה-בית-דין" מן הסוג של "השתק פלוגתא", שהרי הערכאה הראשונה דחתה את טענת ההגנה של המערער מן הטעם שהפלוגתא העיקרית, דהיינו, סוגיית פירעון ההלוואה כשאלה של עובדה, כבר הוכרעה במסכת התדיינויות קודמות. זו הדרכתו העקרונית של בית המשפט העליון בדבר הנסיבות שבהן יתהווה השתק פלוגתא: "על מנת שניתן יהיה לקבוע כי בין צדדים ישנו 'השתק פלוגתה' צריכים להתקיים שלושה תנאים: (א) הפלוגתה העולה בדיון הוכרעה כבר בדיון קודם; (ב) הפלוגתה הוכרעה לגופו של ענין; (ג) בעלי הדין בשתי התביעות הינם זהים" (השופט בך בע"א 258/88 [3], בעמ' 579). הואיל ומקובלת עליי קביעתה של השופטת הנכבדה קמא, כי הטענות בדבר פירעון ההלוואה נטענו והוכרעו בהליכים קודמים, ניתן להניח לצורך דיון זה כי שני התנאים הראשונים הנחוצים להתהוות "השתק פלוגתא" קוימו. השופטת סברה, כי התקיים גם התנאי השלישי. את טיבו יש להוסיף ולבאר. לכאורה מדובר בתנאי פשוט. אין לך "השתק פלוגתא" אלא בין בעלי-דין, שהפלוגתא התבררה בדיון ביניהם. זו הדרישה ל"זהות צדדים". אולם הביטוי "זהות צדדים" הורחב בפסיקה מתוך אימוץ כללים מן המשפט המקובל: "כפי שכבר הוזכר... יכול שטענת השתק פלוגתה תעלה לא רק בין אותם בעלי דין אלא גם בין בעלי דין וחליפיהם והוא הדין לגבי שליחיהם" (השופט (כתוארו אז) שמגר בע"א 130/80 [4], ההדגשה אינה במקור). וגם יותר מכך: "טענת מעשה בית דין מוגבלת לכאורה למי שהיה בעל דין במשפט הראשון... אולם יש ודינם של אנשים שענינם קרוב לענין הצדדים למשפט הראשון, כדין המתדיינים הראשונים האמורים" (השופט שמגר בע"א 165/76 [2], בעמ' 260) (ההדגשה אינה במקור). נראה, כי כלל זה בדבר השתק "בעל עניין קרוב" (privity of interest) עמד לנגד עיני השופטת קמא בפסיקתה, אלא שהיא לא דקה בו פורתא. הכלל בדבר השתקת "בעל עניין קרוב" רלוואנטי כאשר ישנה "קרבה משפטית" בין צד בהליך הראשון לחליפו בהליך השני (כגון: מנהל תאגיד - תאגיד; חברה "אם" - חברה "בת"; עיזבון - הנהנה על פי העיזבון; הורה - בן וכיוצא באלה (ראה ע"א 8/83 [5], בעמ' 803-804; ע"א 24/69 [6], בעמ' 672; ע"א 431/80 [7], בעמ' 756; ע"א 344/83 [8], בעמ' 36-40) או כאשר יחס חוזי מסוים קובע את הדבר (ע"א 718/75 [9], בעמ' 33; ע"א 253/84 [10], בעמ' 19-20). אפשר לגרוס, שבין הערב לנערב קיימת "זהות אינטרסים" ביחסם אל הנושה. "זהות האינטרסים" בולטת כשמדובר בטענה כי החוב נפרע. אולם אין די בזהות האינטרסים כשלעצמה כדי לגשר על ה"זרות" שביניהם לצורך טענת "השתק פלוגתא". עמד על כך השופט (כתוארו אז) לנדוי מתוך אימוץ דעתו של שופט בית המשפט המחוזי ובהסתמך על ההלכה האמריקנית: "גם מי שלא היה צד בדיון הקודם יכול להיות מושתק על ידי קביעה שנעשתה בו אם היתה לאותו 'זר' שליטה על הדיון הקודם, בכל המובנים הקובעים, והיה לו אינטרס ישיר או קרוב מאוד בתוצאות הדיון הזה. המובנים הקובעים לענין זה הם ככל הנראה בחירת עורך-דין, מימון הוצאות הדיון, ההכרעה בענין העדים שישמעו וההכרעה בענין הערעור. סברתו של השופט המלומד נראית לי, על נימוקיה... ריכוז מועיל של ההלכה האמריקאית יימצא ב- restatement of judgements(1942) בסעיף 84בעמוד 390, שם, נאמר כי אדם שאיננו בעל דין אך הוא שולט בניהול של תביעה בעצמו או ביחד עם אחרים, קשור בפלוגתאות שנפסקו שם כאילו היה בעל דין, אם יש לו ענין כספי או רכושי בהכרעת שאלה של עובדה או של חוק ביחס לאותו נושא או לאותה עסקה..." (ע"א 718/76 [9], בעמ' 32-33, ההדגשות שלי - ע' מ') ראה גם בן יאיר, "הרחבת תחולתו של מעשה בית דין על מי שלא היה צד להליך קודם", ספר יצחק כהן, 306). הווה אומר: אף הרחבה שבקטיגוריות השונות של "בעל-דין במובן המשפטי הרחב ביותר", העשוי להיות מושתק על ידי מעשה-בית-דין, אינה אומרת אלא זאת, שניתן לצרף גם "זר" בעל "אינטרס ישיר או קרוב" בתוצאות הדיון ובלבד שהיו לו מהלכים בדיון. דהיינו, אף על פי שלא היה בו צד פורמאלי, השפיע אותו זר על מהלכי הדיון השפעה עקיפה אך חשובה. להלן אשוב ואבאר מדוע צריך לראות בכך סייג וגדר לקטיגוריות המורחבות הנ"ל. מעשה בית-דין - חבות נגזרת: חבותו של ערב לפירעונה של הלוואה נגזרת מחבותו של הלווה. מערכת היחסים שבין חייבים אלה כלפי הנושה היא מערכת יחסים של חייב עיקרי וחייב משני. חבותו של הלווה כלפי הנושה היא היסוד ממנו נגזרת חבותו של הערב. למצב דברים זה השלכה מיוחדת על היקף תחולתו של מעשה-בית-דין בתביעה שנדונה בין הנושה לבין אחד מחייביו. גם בנסיבות אלה - שהחבות בהן היא "ביחד ולחוד" זכאי הנושה לתבוע את קיום החיוב משני החייבים כאחד או מכל אחד מהם לחוד. אולם, משבחר לתבוע את החייב העיקרי ותביעתו נדחתה, קם מעשה בית-דין גם כלפי החייב המשני, שלא היה צד לאותו הליך (ע"א 255/89 [11], בעמ' 695; זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי (1991) 449-450; פרידמן וכהן, ריבוי חיובים, דיני חיובים - חלק כללי (ד' פרידמן עורך, 1994) 305-306, והפסיקה הנזכרת בהערה 590, שם). זהו, אם כן, חריג נוסף לכלל, שלפיו חל מעשה-בית-דין בין צדדים לדיון בלבד. לא ארחיב אמרים בסיטואציה זו, מפני שענייננו במצב דברים שונה, שבו זכה הנושה בתביעתו נגד החייב העיקרי והוא מבקש עתה לתבוע באופן נפרד את החייב המשני. בדיוק לכך התייחסה המחברת המלומדת פרופ ' זלצמן: "...אפשר שהנושה יזכה בתביעתו נגד החייב העיקרי ואחר כך יתבע את החייב המשני. במקרה כזה יחול הכלל הרגיל שלפיו אין פסק הדין שניתן בתביעה נגד אחד החייבים קושר כמעשה בית-דין את החייבים האחרים שלא היו צדדים להליך הראשון. לפיכך יהיה על הנושה להוכיח את עילת תביעתו נגד החייב העיקרי..." (זלצמן, בספרה הנ"ל בעמ' 455-456). מסקנת המחברת חדה ובהירה. נראה שיש לקבל אותה, אף שאינה נשענת על אסמכתא מפורשת מן ההלכה והפסיקה, לא רק משום כוחה האוטוריטטיבי של המחברת עצמה. מסקנה זו היא בגדר היסק מתבקש מקווי התחום שהתוותה הפסיקה בקשר לתחולתו החריגה של מעשה-בית-דין ביחסים שבין נושה לחייב עיקרי וחייב משני. כל שאינו מצוי בדל"ת אמות החריג, ממילא חוזר עניינו אצל הכלל שאין לך מעשה-בית-דין אלא בין הצדדים לאותו הליך. ניתן ללמוד את הדבר גם מהערתו הבאה של השופט (כתוארו אז) זוסמן הנוגע ל"חיוב נגזר" אחר: "...פעמים יכול בעל דין להנות מפרותיו של משפט קודם, ואילו נפסק בו היפוכו של דבר לא היה פסק הדין נוגע לו. המדובר באותם המקרים בהם חיובו של אדם אינו אלא חיוב הנובע מחיובו של אחר (liability derivative), כגון אחריותו של מעביד למעשי העובד. חיובו של עובד בתביעת נזיקין אינו מונע את המעביד מלכפור באחריותו של העובד אם לא היה המעביד בעל דין במשפט הראשון, ואילו זכויו של העובד במשפט מזכה גם את המעביד אפילו היה בעל דין..." (ע"א 143/51 [12], בעמ' 1813) (ההדגשות שלי - ע' מ'). זה ועוד זה. כלל ההשתק עקב מעשה-בית-דין הוא מכללי הצדק. מטרתו למנוע התדיינות ללא קץ, אך בד-בבד, נועדו גבולותיו לתת לכל בעל-דין הזדמנות לומר את דברו לפני בית המשפט. לפיכך, מי ש"היה לו יומו" בבית המשפט, לא יוכל להשמיע דברו מחדש ומי שקולו לא נשמע לפני הערכאה השיפוטית, אין זה מן הראוי להשתיקו (ע"א 718/75 [9], בעמ' 35; ע"א 440/70 [13], בעמ' 838; ע"א 258/88 [3], בעמ' 580). מכאן מסתבר טיבו של המושג "בעל-דין" במובן הרחב ומכאן מתבררים גבולותיו. אם הכלל הוא כפי שציינו השופט זוסמן - "פסק דין איננו מחייב אלא את בעלי הדין ואילו אחרים ("זרים") שלא הוזמנו להופיע, ולא ניתן להם להשמיע את טענותיהם ולהביא ראיותיהם, שורת הצדק דורשת לפטור אותם מתוצאות המשפט" (ע"א 143/51 [12] הנ"ל, בעמ' 1814) - כי אז מובן מדוע חליפו של בעל-דין, שלוחו או בעל "קירבה משפטית" אליו יכול להיחשב כמי שניתן לו להשמיע קולו גם במשפט שבו הוא לא היה צד פורמאלי. ומכאן גם מסתבר ומובן מדוע "זר", שהיה נעדר יכולת השפעה על תוצאותיו של משפט, אינו יכול להיות מושפע על ידי תוצאות אלה בבחינת מעשה-בית-דין, אפילו הפלוגתא שנתבררה במשפט הראשון זהה לעניינו שלו, ואפילו האינטרס שלו באותה פלוגתא זהה לאינטרס של בעל הדין, שהיה צד להליך הראשון. כללו של דבר: המערער דנן שערב בשטר-חוב לאלטרמן, עושה השטר והחייב העיקרי, לא היה צד להליכים שבין הנושה לאלטרמן. מכאן, שבהיעדר יחס משפטי היוצר קירבה מיוחדת בינו לבין אלטרמן או הסכמה חוזית ספציפית, אין עניינו של המערער מושפע מהכרעה כנגד התדיינות, שלא היה צד לה. זאת אף על פי שלכאורה למערער אינטרס זהה לזה של אלטרמן בהדיפת התובענה על בסיס טענה של פירעון החוב. אני מבין לדעתה של שופטת בית-משפט השלום הנכבדה. הפלוגתא שאותה מבקש המערער להוסיף ולברר, כבר עמדה על מדוכת הדיון באופן ישיר ובאופן עקיף בכמה הליכים. מהו הטעם לחזור ולדוש בה? האם אפשר להשיג, בעניין פלוגתא זו, תוצאה שונה מזו שהושגה עד כה? ואם הדבר אפשרי, ויימצא החייב המשני מוצדק בטענתו שהחוב נפרע, בעוד אותו טיעון ממש מפי החייב העיקרי נדחה, כלום לא תהיה הרשות השופטת דוברת בשני לשון? אין בכל אלה כדי לשנות את העיקרון שהוצג לעיל. ד"ר זוסמן, בספרו הדגים את הדבר: "ג' עשה שטר חוב לטובתו של ת'; נ' ערב לתשלום השטר על ידי ג' ערבות אוואל. השטר לא נפרע ות' הגיש תביעה לגביית סכום השטר נגד נ', הערב בלבד. על פי סעיף 57לפקודת השטרות זכאי ערב שפרע לחזור על האדם שבעדו הוא ערב; אולם כשיגיש נ' לאחר התשלום תביעה נגד ג', עושה השטר, עלול הוא להסתבך בשני כיוונים: מעשה בית דין היה בין ת' ובין נ', שכן בדרך כלל אין מעשה בית דין אלא בין מי שהיה בעל דין במשפט. מי שלא היה בעל דין, ולא יכול היה להשמיע דברו, אינו קשור בממצאים שבפסק דין. במשפט שבין נ' ובין ג' עלולה, איפוא, כל פרשת היחסים שבין ת' ונ' להפתח מחדש, כאילו לא נדונה כלל. אולי יש ביד ג' להראות, כי המסמך היה פסול כשטר, ומשום כך הערבות לא תפסה, אם כך הדבר, אין נ' רשאי לחזור על ג' והוא יצא קרח מכאן וקרח מכאן; במשפטו נגד ת' הוא הפסיד, כי בו פסק השופט שהשטר שריר וקיים, וגם במשפט נגד ג' יפסיד, כי בו יקבע השופט היפוכו של דבר. זו היא תוצאה אפשרית של תולדת ה'יחסיות' של מעשה בית-דין, אשר אינו פועל כלפי כולי עלמא, אלא משתיק רק את בעלי הדין שהתדיינו" (זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שישית) 599). הנה כי-כן, אפילו הרצון העז לשים סייג להתדיינות סרת-טעם (במיוחד אם זו נועדה לאפשר לחייב לשמוט חובו או להשתמט מפירעונו) נדחה מפני כללי הצדק הטבעי. שנאמר "ושפטתם צדק בין איש לאחיו" (דברים א' 16[א]). אני מציע לקבל את הערעור ולהחזיר את הדיון לערכאה הראשונה לשם בירור התובענה. ד"ר א' וינוגרד, נשיא: אני מסכים. השופטת א' קובו: אני מסכימה. אשר על כן, הוחלט לקבל את הערעור ולהחזיר את הדיון לבית-משפט השלום לשם בירור התובענה. המשיב ישלם למערער הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 000, 4ש"ח. הפיקדון יוחזר למערער וכן יוחזר לו כל סכום כסף ששולם על ידו במסגרת הליכי ההוצאה לפועל שחלו בעקבות פסק הדין של בית-משפט השלום. הסכום שיוחזר נושא הצמדה וריבית על פי החוק.שטר חובמעשה בית דיןערבים (ערבות)חובשטר