קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא נזקי רכוש בתאונת דרכים - דוגמא לתביעה: 1. תביעה ותביעה שכנגד בגין נזק שנגרם למכוניות הצדדים בעת שהתנגשו זו בזו, בשעות הבוקר, ב97-/05/30, בצומת הרחובות הסייפן, והרקפת בשכונת קרית מנחם בירושלים (להלן: "הצומת"). "המגע" בין המכוניות היה בין פינה ימנית קדמית של מכונית התובעת למרכז דופן שמאל (אזור הדלתות) של מכונית הנתבע. 2. התאונה ארעה כאשר התובעת ירדה במורד רח' הסייפן בדרכה לכיוון רח' הרקפת, בהגיעה לצומת, שם פונה רח' הסייפן ו"מתעקל" ימינה (בכיוון נסיעת התובעת) ואילו דווקא רח' הרקפת הינו המשכו "הטבעי" של רח' הסייפן. אותה שעה הגיע התובע מכיוון הקטע "המתעקל" של רח' הסייפן (מימין התובעת בכיוון נסיעתה) כאשר הוא מתכוון לפנות ימינה ולהמשיך גבם הוא ברח' הרקפת. אין מחלוקת כי בקרן הרחובות ממקום יציאתו של הנתבע מוצב תמרור המורה על מתן זכות קדימה לרכב הבא במורד רח' הסייפן או מרח' הרקפת. 3. התובעת הגיעה כאמור, במורד רח' הסייפן ולטענתה, בעת שכבר היתה בצומת פרץ הנתבע, בלא שציית לתמרור הנ"ל וחסם את מסלול נסיעתה שלה. בשל הפתאומיות, ובהיותה קרובה למכוניתו לא הספיקה עוד לעצור את רכבה וכך ארעה ההתנגשות. 4. גירסת הנתבע שונה. לדבריו, הספיק כבר לפנות ימינה אל תוך רח' הרקפת, לנסוע ברחוב זה כ15- מ' וביקש לפנות שמאלה לכיוון רח' הסביון המסתעף מרח' הרקפת כ15- מ' לאחר הצומת; בהיותו כבר בעיצומה של פניה זאת, שמאלה, פגע רכבה של התובעת אשר באה, כך טענת הנתבע, במהירות רבה - ברכבו. 5. במהלך הדיון שהתקיים בפני בנוכחות הצדדים הצעתי לצדדים הצעת פשרה המבוססת על חלוקה מסויימת של האחריות לתאונה בין שניהם. לאחר שראיתי את התרגשותה הרבה של התובעת לשמע הצעה זו, ומאחר ומקום הארוע לא היה מוכר לי יצאתי בזמני, בלא נוכחות הצדדים, למקום הארוע על מנת ללמדו ולהכירו היטב קודם שאכריע במחלוקת. 6. לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים ועד ראיה שזומן ע"י התובעת, שבתי ועיינתי בכתבי הטענות ובצרופותיהם וכאמור לעיל יצאתי בעצמי אל מקום הארוע - מקבל אני, במלואה, את גירסת התובעת באשר לאופן ארוע התאונה ומעדיפה על פני גירסת הנתבע. עדותה של התובעת נתמכה במלואה בעדות עד הראיה האוביקטיבי, מר אלי חקשור, המתגורר בקרבת הצומת והזדמן באקראי למקום. מר חקשור "מיקם" את התאונה בצומת, כטענת התובעת ולא בפניה אל רח' הסביון (אשר היא, כאמור כ15- מ' לאחר היציאה מהצומת). הנתבע עצמו אישר כי לא ראה כלל את מכונית התובעת עד לרגע התאונה ממש. לדבריו לא יכול היה לראותה בשל העדר שדה ראיה ממקום כניסתו אל הצומת לכיוון רח' הסייפן (ממנו הגיעה התובעת) ובשל מהירות הנסיעה הגבוהה של התובעת. בעת ביקורי במקום מצאתי, כפי שהעידו התובעת והעד מטעמה - ובניגוד גמור לדברי הנתבע - כי לנהג הנוסע בדרך ממנה הגיע הנתבע ומגיע לצומת, שדה ראיה כמעט בלתי מוגבל לכיוון מעלה רח' הסייפן (משם הגיעה מכונית התובעת) ואף כבר בשלב בו הוא קרב אל הצומת במרחק כ25- מ' קודם הגיעו לצומת ניתן לו לראות את הנעשה ממרחק ניכר מאותו כיוון. משהעיד הנתבע שלא ראה את התובעת כלל עד אשר נחבטה מכוניתה בצד מכוניתו, משמע לא רק שלא עצר או האט בעת שהגיע לצומת, כחובתו, אלא אף לא טרח להסתכל לצדדים ופשוט פרץ אל תוך הצומת בלא לשים לב לקורה סביבו - נהיגה שיש בה הפרת חובת תקנות התעבורה ורשלנות חמורה מאין כמוה. אין צריך לומר כי משלא הבחין הנתבע ברכבה של התובעת קודם לתאונה אין הוא יכול להעיד דבר וחצי דבר על מהירות נסיעתה. 7. כאמור מקבל אני במלואה את גירסת התובעת, אך עדיין נשאלת השאלה האם לא תרמה אף היא במשהו לארוע או, במילים אחרות, כלום לא יכולה היתה למנוע את התאונה, חרף נהיגתו הרשלנית של הנתבע, אילו הקפידה היא עצמה על מצוות הנהיגה הנכונה במלואן. בהקשר זה יש לציין מספר עובדות: התובעת ציינה בעדותה כי נסעה, עובר לכניסתה לצומת, במהירות 50 קמ"ש, שהיא, כידוע, המהירות המירבית המותרת בשטח בנוי ובודאי מהירות גבוהה למי שקרב או נכנס אל תוך צומת (בהמשך דבריה אמנם חזרה בה התובעת מהקביעה בדבר מהירותה זו וציינה כי "זרקה" נתון זה אף שבפועל נסעה לאט יותר, ואולם אותו נתון עצמו מופיע גם במכתבה מתאריך 97/05/30 - הוא יום התאונה עצמו - המצורף לכתב התביעה ואף שם מציינת היא באלו המילים: "ירדתי במורד רח' הסייפן במהירות לא גבוהה כ50- קמ"ש ..."). כפי שציינתי לעיל, אין באזור הצומת מגבלות ראיה של ממש וכשם שהנתבע יכול היה לראות את רכבה של התובעת כך חייבת היתה התובעת לראות את רכבו של הנתבע אשר, לטענתה, הגיע אל הצומת במהירות רבה, לפחות כאשר מכונית זו היתה מרוחקת כ25- מ' מהצומת - נוכח נסיעה כזו של הנתבע בודאי אסור היה לה לסמוך על כך שיכבד את "זכות הקדימה" שלה. 8. דין והלכה פסוקה הם שנהג הקרב לצומת חייב לעשות זאת במהירות שתאפשר מניעת כל סכנה, ואפילו סכנה בלתי צפויה, מצד נהגים שאינם נוהגים כשורה ! כך מורה תקנה 65 של תקנות התעבורה תשכ"א1961- כי: "לא יכנס נהג רכב לצומת ... אלא אם ביכולתו לעבור ולהמשיך בנסיעתו ללא הפרעה ..." וזאת, גם אם תמרור הכוונה (רמזור) מתיר כניסה לצומת ..." ללמדך כי אפילו ברורה "זכותו" של הנכנס לצומת לעשות כן - חייב הוא להזהר שמא צפויה לו הפרעה בצומת. כך גם תקנה 51 של התקנות הנ"ל המצווה כי: "לא ינהג אדם אלא במהירות סבירה בהתחשב בכל הנסיבות ובתנאי הדרך והתנועה בה באופן שיקיים בידו את השליטה המוחלטת ברכב". כניסה לצומת במהירות 50 קמ"ש כאשר התובעת רואה, או חייבת להבחין, במכוניתו של הנתבע הקרבה במהירות אל אותה צומת - איננה ממלאת אחרי חובת זהירות זו. בפסה"ד בע"א 84/586-7-8 מקלף ואח' נ' זילברברג ואח' פ"ד מג(1) עמ' 137 נדונה שאלת אחריות נהג אשר נכנס לצומת מרומזרת, כשהאור בכיוונו ירוק, במהירות 40 קמ"ש - לתאונה שארעה כתוצאה מהתנגשות באותה צומת, וכך נאמר: "גם נהג העומד לחצות צומת כשבכיוון נסיעתו דולק אור ירוק מזמן, אינו פטור מזהירות ומהחובה לוודא כי הצומת פנוי וחופשי בכיוונים המצטלבים ... כל שכן מתחייבת זהירות משנה לבחון ולוודא את הנעשה בצומת כאשר מתקרבים אליו במהירות גבוהה יחסית, כאשר ברמזור עדיין אור אדום או צהוב ורק על קו הצומת או סמוך מאוד מופיע אור ירוק ...". במילים אחרות "זכות הקדימה" של רכב הנכנס לצומת איננה פוטרת אותו מהחובה לוודא היטב שאין כל רכב נמצא או קרב אל הצומת במידה המסכנת אותו, ובכל מקרה להכנס אל הצומת במהירות כזו אשר תוכל למנוע תאונה במקרה של הפרעה בלתי צפויה. 9. ניתוח הנתונים הטכניים הרלבנטיים יוכיח גם הוא כי התובעת יכולה היתה למנוע את התאונה אילו נכנסה אל הצומת במהירות נמוכה יותר; התאונה ארעה (כפי שעולה מהשרטוט אותו הגישה התובעת עצמה) לאחר שהתובעת הספיקה לחצות את הצומת כמעט במלואו. רוחב הצומת במקום, מכיוון נסיעתה של התובעת, הינו כ25- מ', אורך העצירה של רכב הנוסע בכביש דומה לכביש שבמקום במהירות 50 קמ"ש הינו כ25- מ', אורך העצירה (מרחק תגובה + מרחק בלימה) הנדרש לרכב הנוסע במהירות 30 קמ"ש הינו רק 11.3 מ' (ראה לוחות התנועה של קדרון). גם אם אצא מהנחה שהנתבע נכנס אל הצומת במהירות של 50 קמ"ש, שבה עובר הוא כ14- מ' בשניה, עבר הוא את המרחק מהמקום שבו יכולה היתה התובעת לראותו (ואף להבחין כי נוסע הוא במהירות שלא תאפשר לו עצירה קודם כניסתו לצומת) כ2.5- שניות קודם למפגש המכוניות. וכך גם התובעת, בעת שנסעה במהירות 50 קמ"ש עברה באותו זמן כ25- מ'. ברור איפוא מנתונים אלו כי אילו נכנסה התובעת אל הצומת במהירות 30 קמ"ש יכולה היתה למנוע את התאונה, מה שאין כן במהירות 50 קמ"ש. יש איפוא ליחס לתובעת תרומת רשלנות מסויימת לארוע התאונה. 10. על יסוד כל האמור לעיל, סבורני כי חלוקת האחריות כפי שאף הצעתיה לצדדים במהלך הדיון, לפיה תחול על הנתבע אחריות בשיעור 90% ועל התובעת תרומת אחריות בשיעור 10%, סבירה ותואמת את עובדות המקרה - וכך אני פוסק. 11. אשר לשיעורי הנזק: התובעת תובעת נזקי תיקון הרכב בסך 1,470.- ש"ח כמאושר בחוות דעת של שמאי ובקבלה המעידה על התשלום, את הוצאות השמאי בסך 200.- ש"ח ו300.- ש"ח הפסד יום עבודה. נזק זה (הפסד יום העבודה) לא הוכח כדבעי, עם זאת, אין ספק כי נגרמו לה ביטול זמן והפסדים, אותם אני מעריך על פי שיקול דעתי בסך 150.- ש"ח. סה"כ הנזק המוכח של התובעת הינו לפיכך 1,820.- ש"ח. הנזקים הנתבעים ע"י התובע הם השתתפותו העצמית בהוצאות תיקון הרכב (שבעיקרם נשאה המבטחת שלו) בסך 1,431.- ש"ח הוצאות "קימום" הפוליסה בסך 212.- ש"ח, הפסד הנחת העדר תביעות בסך 515.- ש"ח והוצאות משפט בסך 300.- ש"ח. שני הסכומים האחרונים לא הוכחו; הגם הפסד הנחת העדר תביעות הינו נזק עתידי שאיננו ודאי. סה"כ הנזק המוכח של הנתבע הינו לפיכך 1,643.- ש"ח. 12. היוצא מכל האמור, על פי חלוקת האחריות כפי שקבעתיה לעיל, על הנתבע לשלם לתובעת סך 1,638.- ש"ח (90% מ1,820- ש"ח) ואילו על הנתבעת לשלם לתובע סך 164.- ש"ח (10% מ1,640- ש"ח). השורה התחתונה: אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת סך 1,474.- ש"ח בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מתאריך 97/06/01, אגרת תביעה בסך 34.- ש"ח ובעבור ביטול זמנה של התובעת בהליך זה 150.- ש"ח. [בשולי הדברים עלי לציין כי לאחר שנכתבו עיקריו של פסק דין זה הגיעני מכתב אשר שוגר אלי ע"י התובעת, מעשה פסול מעיקרו כשלעצמו והמעט שיכול אני, בכל הכבוד, לומר על תוכנו והביטויים המופיעים בו, כי הוא מעיד על התיחסות חסרת כל פרופורציה לנושא הנדון בתיק זה]. תאונת דרכיםנזקי רכוש