סירוב לתת טביעת אצבע

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סירוב לתת טביעת אצבע:

זהו ערר על החלטת בית-המשפט השלום בחדרה (כב' השופט ראובן דן) מיום 25.2.83לפיו ציווה לעצור את שני העוררים ל- 48שעות ובלבד שאם העוררים יסכימו למסור טביעות אצבעותיהם ישוחררו מיד בערבות עצמית וצד ג' בסך 000, 100שקלים לגבי כל אחד מהעוררים. כמו כן ציווה בית-המשפט קמא על העוררים להימנע במשך 3 חודשים מיום מתן ההחלטה מלבקר באיזור בקעה אל-גרביה. אשר, להוראה של. בית" משפט קמא בענין איסור הביקור בבקעה אל-גרביה, ביטלתי אותה עוד ביום 17.3.83מאחר ולא ב"כ המשטרה ביקש הוראה כזו מבית-המשפט קמא וגם לא הוכח לי שיש חשש להשפעה על עדים.
סיפור המעשה מתחיל בכך כי העורר 1הינו לקוחו של העורר 2 שהינו עורך-דין במקצועו. על-פי גירסת העוררים זכה העורר 1בתביעה בת"א 1743/82 בבית-המשפט השלום ברחובות נגד המתלונן.
העורר 2ייצג את עורר 1במשפט זה. פסק-הדין ניתן ביום 19.1.82והמתלונן חוייב לשלם לעורר 392 1, 527שקלים בצירוף הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד, ממשיכים וטוענים העוררים כי בתאריך 28.12.82נסעו העוררים לכפר ואיתרו את המתלונן ושם מסרו לו במסירה אישית את פסק-הדין וזאת במסגרת תיק הוצאה לפועל 2800/82ברחובות, בו הוגש פסק-הדין לביצוע. טוענים העוררים, כי עם מסירת פסק-הדין למתלונן, הגיעו העוררים והמתלונן לידי פשרה, לפיה המתלונן ישלם לעורר 1סך 000, 420שקלים ב- 8תשלומים חודשיים שווים של 500, 52שקלים כל חודש, והצדדים יראו בכך סילוק סופי של החוב המגיע לעורר .1
והנה בתאריך 17.1.83זומנו העוררים למשטרת עירון ולתדהמת העוררים מסתבר, כי המתלונן הגיש נגדם תלונה, שכביכול קיבלו ממנו בסחיטה ואיומים את 8השיקים הנזכרים לעיל. טוענים העוררים כי המתלונן לא סיפר במשטרה בכלל על פסק-הדין שניתן נגדו והמפורט לעיל. המשטרה חקרה בנדון ועורר 2מסר למשטרה את המסמכים שבידיו. באף שלב המשטרה לא מצאה לנכון לעצור את העוררים לשם החקירה מאחר ואני מבין, לפי טענת העוררים, הם מסרו כל פרט ופרט שהיה דרוש למשטרה.
בשלב מסויים ביקשה המשטרה מעורר 2(עו"ד עצמון יניב) את טביעת אצבעותיו. העורר 2סירב וטען כי איננו עצור ואז הקצין החוקר אמר לו שהוא עצור ל- 48שעות. עורר 2ביקש שיביאו אותו מיד בפני שופט ודבר זה נעשה ועל החלטתו של בית-משפט קמא נסוב ערעור זה.
יש לציין, כי בסיכומים בכתב מטעם מדינת ישראל (משטרת עירון) לא חולקת המשטרה על הטיעונים העובדתיים כפי שפורטו על-ידי העוררים.
אין מחלוקת, כי כדי להשתחרר ממעצר של 48השעות שהטיל בית-משפט קמא על העוררים, הם מסרו טביעות אצבעותיהם למשטרה והם שוחררו בערבות.
ברם, העוררים מבקשים ממני שאחליט בערעור זה כדי להוכיח צדקתם שהם לא היו חייבים על-פי החוק למסור את טביעות אצבעותיהם וכי לא היה מקום להטיל עליהם מעצר לשם מטרה זו. הנני קובע, על-פי חומר הטיעונים שהובא בפני, שלא המשטרה ולא בית-משפט קמא עצרו את העוררים לשם קידום החקירה בתלונת המתלונן אלא כדי לכפות על העוררים למסור טביעות אצבעותיה.
אשר לטביעות האצבעות. תקנה 2לתקנות הפרוצדורה (זיהוי) [4] שהותקנה על-
פי סעיף 5לפקודה הפרוצדורה הפלילית (עדות) [5] קובעת:ב
"כל אדם הנאשם באיזו עבירה והעצור באיזה בית-סוהר או במקום מעצר אחר,
חייב, על-פי דרישה מטעם שוטר, פקיד בית-סוהר, או פקיד אחר שיורשה לכך בכתב ע"י המפקח הכללי של המשטרה, לאפשר להם לקבל הטבעה מכל האצבעות של שתי ידיו, לצלמו ולבדקו לשם רישום סימני זהות אחרים שיהא צורך בהם".
סעיף 6לפקודת הפרוצדורה הפלילית (עדות) [5] קובע:ו
" .1כל שנאשם בעבירה והוא נתון במשמר חוקי בעטיה של אותה האשמה, הרי משנדרש לכך על-ידי שוטר או על-ידי פקיד בית-הסוהר או על-ידי אדם אחר מיופה כוח הכתב מטעם המפקח הכללי של המשטרה, עליו להיכנע לכל אותן הפעולות שייקבעו לשם הבטחת זהותו.
.2המסרב להיכנע לאותן פעולות או המפריע לכך יואשם בעבירה ויהיה צפוי למאסר של ארבעה-עשר יום אך עונש זה לא יפטור אותו מן החובה למלא אחרי התקנות".
בספרו של ד"ר דוד לבאי, דיני מעצר ושחרור, נקבע בהערה 117עמוד 73[6]:
"סעיף 6(1) לפקודת הפרוצדורה הפלילית (עדות) מסמיך שוטר לחייב אדם להטביע את אצבעותיו או להצטלם רק אם נתקיימו באותו אדם שני תנאים מצטברים: .1הואשם בעבירה (charged with an offence) .2נתון במשמר חוקי (legal custody).
מוכן אני לאמץ את הנאמר בע"פ 54/55 ג'רג'ורה ואח' נ' היועמ"ש [1] מפי כב' הנשיא אולשן, כי הדעה שבנתינת טביעת אצבעות יש משום בזיון מוטעית היא.
בב"ש 28/55היועמ"ש נ' קמינר [3], נקבע, בין היתר, כי אין לדרוש טביעת אצבעות של אדם אלא אם כן היה עצור כחוק.
יחד עם זאת מסכים אני עם טיעוני העוררים שזכותם לחופש פרטי הינו אחד מעיקרי היסוד של מערכת המשפט בישראל אלא אם כן חלות מיגבלות חוקיות.
בבג"צ 355/79 קטלן ואח' נ' שירות בתי-הסוהר ואח' [2] נקבע, בין היתר, כי כל אדם בישראל נהנה מזכות יסוד לשלימות גופנית ולשמירת כבודו כאדם וזכות זו היא אף זכותו של העצור והאסיר. נראה לי, כי העוררים צודקים בטענתם כי המעצר של בית-משפט קמא שהוטל עליהם היה אך ורק כדי להכריחם למסור את טביעות אצבעותיהם. ראה נימוקי החלטתו של בית-משפט קמא עצמו.
החלטת בית-משפט קמא בטעות יסודה. היא נוגדת את תקנה 2לתקנות הפרוצדורה (זיהוי) ואת סעיף ת(1) לפקידת הפרוצדורה הפלילית (עדות) הקובעת, כי שני תנאים מצטברים המאפשרים לקיחת טביעת אצבעות מעצור. ראשית הוא מואשם בעבירה ושנית הוא עצור בגין אותה עבירה ולשם קידום חקירתה. במקרה הנוכחי העוררים לא היו עצורים בגין האשמה שהמתלונן הטיח נגדם. יש בי ספק, אם לאור העובדות הנטענות על-ידי העוררים היה מקום בכלל להאשים את העוררים בעבירה כלשהי.
על יסוד כל האמור לעיל, הנני מבטל את החלטת בית-משפט קמא הנוגעת למעצרם1של העוררים והנני קובע, כי לא היה מקום להטיל מעצר זה ולא היה מקום לאלצם לתת את טביעות אצבעותיהם.

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון