קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סירוב עובד לעבור בדיקה רפואית / אי הסכמת עובד לבדיקה רפואית: הנשיא (גולדברג): 1. המערער מס' 2 (להלן - העובד) נדרש על-ידי ראש המחלקה הרפואית לעובדי המדינה במשרד הבריאות להתייצב לבדיקות רפואיות; דרישה זאת באה בעקבות פניה של הממונה על העובד, המועסק כמזכיר חוליית ניכויים במשרדי מס הכנסה בכפר סבא. 2. המערערת מס' 1(להלן - ההסתדרות) והעובד עתרו לבית-הדין האזורי בתל-אביב בתביעה: "א) להצהיר כי לנתבעת (המשיבה, להלן - המדינה) אין סמכות לאכוף על התובע להתייצב ולהיבדק בפני ועדה רפואית מטעמה. ב) להורות לנתבעת להימנע מלהעמיד את תובע בפני ועדת משמעת ו/או לנקוט באמצעים אחרים נגדו עקב סירובו להתייצב בפני הוועדה הרפואית". 3. לענייננו נביא עובדות אלה: א) העובד התקבל לעבודה שעה שהיה חולה סכרת; ב) עם קבלתו לעבודה קיבל המערער "כתב מינוי" לפי חוק שירות המדינה (מינויים) התשי"ט- 1959 ובו נאמר בין היתר: "על תנאי עבודתך ומקומה תחולנה ההוראות המוסמכות הניתנות מזמן לזמן. שימת לבך מופנית בין היתר להוראות הכלולות בתקנון שירות המדינה (תקשי"ר) ובהודעות נציבות שירות המדינה ולחוקי שירות המדינה". העובד חתם בשולי כתב המינוי אחרי הפסקה בה נאמר: "הריני מאשר קבלת כתב זה ומסכים לתנאיו"; ג) העובד מועסק בעבודה הכרוכה בקבלת קהל; ד) המדינה טענה כי כתוצאה ממצב בריאותו נפגע תפקודו של העובד, והדבר מתבטא בהתעלפויות, בהשתוללויות ובתופעות חורגות נוספות; ה) מנהל היחידה בה מועסק העובד הפנה את תשומת לב האחראי, וזה האחרון פנה ללשכת הבריאות, על מנת שזאת תבדוק את מצב בריאותו של העובד; ו) רטאש המחלקה הרפואית לעובדי המדינה שבמשרד הבריאות קיבל את הפניה וזימן את העובד לבדיקה; ז) העובד סירב להתייצב לבדיקה, והוא וההסתדרות הגישו לבית-הדין האזורי תביעה זו. 4. הצריך לענייננו בתקשי"ר קובע: 33.241 "א. נראה לממונה או למנהל היחידה כי יעילותו של עובד בעבודה נפגמה כתוצאה ממצב בריאות או כתוצאה מהיעדרויות מרובות או ממושכות לרגל מחלה, חייב הוא להסב לכך את תשומת לב האחראי. האחראי יפנה אל לשכת הבריאות המחוזית, בצירוף פירוט הנסיבות, לשם קביעת כושרו הבריאותי של העובד להמשיך בעבודתו הנוכחית או בשירות; מנהל היחידה יודיע אישית ובמכתב שיימסר לידיו של העובד, על החלטתו לפנות אל לשכת הבריאות בכדי לבדוק את מצב בריאותו, למעט מקרה כאשר מנהל היחידה חושש כי הודעה כזו עלולה להחריף את מצב בריאותו של העובד. אז עליו לקיים התייעצות בנדון עם רופא שירות המדינה, ולאחר התייעצות זו יודע לעובד רק עם מסקנות הבדיקה קובעות שעליו לפרוש מן העבודה מסיבות בריאות, או שהן קובעות שינוי במעמדו בעבודה; 33.242 לשכת הבריאות המחוזית רשאית לדרוש שעובד יתייצב לבדיקה בפני ועדה רפואית מחוזית לשם קביעת כושרו הבריאותי להמשיך בעבודתו או בשירות, או לשם כל בדיקה של מצבו הבריאותי או כושרו הגופני". 5. בית-הדין האזורי קבע כי לעובד חבות הסכמית להתייצב לבדיקות, ולכן דחה את התביעה, ועל כך הערעור שלפנינו. 6. עיקר טענות העובד וההסתדרות הן (1) כי ללא הוראה בחיקוק אין העובד חייב לעבור בדיקה רפואית, בעיקר מהטעם שבדיקה רפואית ללא הסכמת העובד "מהווה פגיעה חמורה בחרותו, כבודו ובזכות היסוד שלו"; (2) לא די בהוראה שבתקשי"ר, שהוא הסדר קיבוצי חד-צדדי, כדי לחייב עובד ללכת לבדיקה ו-(3) כי המדינה חייבת לנהל משא ומתן עם ההסתדרות, שהיא ארגון העובדים היציג, ולהגיע איתה להסכם בדבר הנהלים להעמדת עובד לבדיקה רפואית, וזאת לאור חשיבות הנושא. עיקר טענות המדינה הן כי ההוראות בתקשי"ר הן הוראות אישיות המטילות חובה אישית על כל עובד, מה עוד שהעובד, שעה שהתקבל לעבודה, קיבל על עצמו מפורשות את הוראות התקשי"ר. באי-כוח הצדדים הרחיבו את טיעוניהם בסיכומיהם הממצים והבהירים בבית-הדין האזורי ובטיעוניהם לפנינו, ולא נותר לנו אלא להתייחס אליהם אחד לאחד. האם בדיקה רפואית, שלא על דעת הנבדק, פוגעת בזכות יסוד? 7. נקדים ונאמר כי מעשית אין נפקות מעשית למסקנה אליה נגיע בנושא זה משני טעמים: האחד - אף אם קיימת חרות לפרט להתנגד לבדיקה רפואית, ניתן להגבילה, ככל חירות אחרת, בין על ידי חקיקה ובין על ידי הסכם, כפי שיפורט להלן, והשאלה האמיתית העומדת להכרעה היא האם די בתקשי"ר - ובהוראותיו כדי להגיע למסקנה שהמדינה, כמעבידה, רשאית לדרוש מעובד כי יעמוד לבדיקה רפואית; השני והעיקרי אין מדובר בכפיית הבדיקה, אלא במשמעות הנובעת מסירובו של העובד לעמוד בבדיקה שכזאת. 8. "הזכות שלא להיפגע בגופו היא אחת מזכויות היסוד של האדם בישראל, ומהווה היא חלק של זכות האדם לחירותו האישית" (ע"א 548/78, בע' 755, בעקבות בג"צ 355/79, 370, 373, 391). זכות האדם לשלימות גופו כלולה "במגילת הזכויות השיפוטיות", דהיינו חירויות, או זכויות יסוד, שאינן כתובות על ספר, אך הן מעוגנות "בתפיסת היסוד המשפטית שלנו, והן חלק מהותי של המשפט החל בישראל... החובה לקיימן הלכה למעשה היא לא רק בעלת אופי מדיני או חברתי-מוסרי אלא גם בעלת מימד משפטי" (ע"א 723/74, בע' 294, 295). לענייננו - נקבע כי יש לראות פגיעה בחירות האדם בחוקן שנעשה לאסיר בניגוד לרצונו (בג"צ 350/79, 370, 391, 373, הנ"ל) וכן כי "השקיית אדם בעל כורחו בכוח במי מלח על מנת להביאו לידי הקאת תוכן קיבתו, הינה מעשה תקיפה, המהווה גם עבירה פלילית וגם עוולה אזרחית, בנוסף להיותו מעשה משפיל ומעליב" (בג"צ 249/82, בע' 406; ד"נ 9/83, בע' .855 בסוגיה זו היתה תמימות דעים בין כל שופטי בית-המשפט העליון שדנו בעתירה ובדיון הנוסף, אם כי נחלקו אם יש בכך "הטרדה" כמשמעותה בסעיף 2(1) לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981). ואם תאמר כי אין ללמוד ממקרים קיצוניים אלה לענייננו, הרי נמצא בפסיקה מקרים הדומים יותר לענייננו. כך, למשל, נפסק כי אין בידי בית-משפט לחייב אדם להיבדק בבדיקת דם (ע"א 407/60, בע' 215; ע"א 548/78, הנ"ל, בע' 749, 750, 752) או ליתן דגימת שתן (ע"פ 184/62, בע' 2111). נדגיש כי גם במשפט המקובל נפסק כי אין לכפות אדם לבצע בדיקות דם בניגוד לרצונו, והטעם לכך - הגנה על זכותו של אדם לשלימות גופו ( 43, 24, a.c(197) s.v.s., w.v. official solicitor). לזכות היסוד של אדם שלא להיפגע בדופו ללא הסכמתו פן נוסף, והוא כי זו "כוללת בתוכה זכותו של אדם לבחור ולהחליט בידי מי מהרופאים המוסמכים לכך מפקיד הוא את הטיפול הרפואי שהוא זקוק לו, שהרי בחירה והחלטה אלה חלק מהותי הן מזכותו היסודית לשלמותו ולשלומו הגופניים והנפשיים, ושלא להיות 'נפגע' מהם אלא בהסכמתו" (עע"א 4/82, בע' 205). במאמר מוסגר נציין כי המשפט העברי מכיר בזכות להורות על בדיקת דם בניגוד לרצונו של המתדיין, וזאת מכוח סמכותו הטבעוה של בית-הדין, שעה שהעניין דרוש לצורך בירור הוגן וצודק של הבעיה הנידונה לפניו (ראה ע"א 548/78 הנ"ל, בע' 754) אך גם השופט (כתוארו אז) אלון, מגדולי המצדדים באימוץ עקרונות המשפט העברי בשיטתנו המשפטית, קובע, חד וחלק, כי "ברור, ואין הדבר צריך לפנים, כי בדיקת דם לא תיערך על כורחו של הנבדק, ואין בית-משפט מוסמך לצוות על כפיית בדיקה זו ללא הוראת חוק ברורה ומפורשת של הכנסת" (שם, בע' 755). 9. הדרך להגבלת "חופש", "חירות" או "זכות יסוד" היא באמצעות חקיקה (ראה למשל בג"צ 337/81, בע' 355) בין שהיא חקיקה ראשית ובין משנית, בתנאי שקיימת הסמכה מפורשת לכך בחוק (שם, בע' 358) לעניין בדיקה רפואית גילה המחוקק את דעתו, שיש להגביל את זכותו של אדם במקרים מסוימים. באת-כוח המערערים הצביעה על שורה של חיקוקים, בהם קיימת חובת בדיקה רפואית, ואנו מצאנו נוספים. נתייחס רק לאחדים מהם. ההוראות המעניקות סמכויות רחבות ביותר הן אלה המצויות בשני חוקים: האחד פקודת בריאות העם 1940, על פיה מוסמך מנהל משרד הבריאות לאשפז בעל כורחו בבית-חולים אדם שחלה במחלה מדבקת (סעיף 15, 20), ולחייבו בהרכבת נסיובי מגן (סעיף 19ו-20); המסרב להרכבת מגן עובר עבירה פלילית. השני - חוק לטיפול בחולי נפש, התשט"ו-1955, המסמיך פסיכיאטר מחוזי לאשפז אדם בעל כורחו בבית-חולים לחולי נפש (סעיף 4, 5), וכן את בית-המשפט לעשות כן (סעיף 6, 6א). בחוקים אחרים קיימת חובת בדיקה כתנאי לעיסוק. כך למשל אין לשתף ספורטאים בתחרות ספורט מבלי שנבדקו תחילה בדיקות רפואיות (סעיף 5 לחוק הספורט, התשמ"ח-1988). אשר לחוקים המתייחסים לעבודה ולעובדים - מצויות הוראות לענייננו בשורה ארוכה של חוקים ותקנות מכוחם. המאפייין את כולם הוא כי אין להעסיק עובד, מבלי שעבר את הבדיקות שנקבעו באותו חיקוק, בין לפני תחילת עבודתו, ובין במהלכה. כך קובע חוק עבודת הנוער, התשי"ג- 1953כי לא יועבד נער אלא אם עבר בדיקה רפואית יסודית וחוזרת (סעיף 11, 12), כי לא יעסוק ולא יעבוד אדם בבית אוכל אם "הוא מסרב לעבור או אינו עובר בדיקה רפואית או בדיקת רנטגן שהמנהל דרש" (תקנה 53לתקנות רישוי עסקים (תנאי תברואה נאותים לבתי אוכל), התשמ"ג-1983), וכי אין להעסיק עובדים בעבודות מסויימות, אלא אם עברו בדיקות רפואיות, וזאת על-פי תקנות שהותקנו מכוח פקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש] התש"ל, 1970(אסבסט, טלק, וצורן דו-חמצני גבישי; בנזן; ויניל-כלוריד; זרניך (ארסן); כספית; עופרת ורעש מזיק), וכן אין להעסיק עובד חינוך, עובד שירות או אדם המועמד להיות מועסק כעובד כאמור אם לא יעבור, לפי דרישה, בדיקה רפואית כוללת (תקנות פיקוח על בתי-ספר (בדיקות רפואיות של עובדים), התש"ל- 1970מכוח חוק פיקוח על בתי-ספר, התשכ"ט-1969). 10. לעניין עובדי מדינה נציין שני אלה: האחד - חוק שירות המדינה (מינויים), התשי"ט-1959, קובע שאין למנות עובד מדינה אלא אם עבר בדיקות רפואיות (סעיף 29). לא תמצא באותו חוק, ובתקנות על פיו, כל הוראה המחייבת עובד בבדיקות רפואיות במהלך עבודתו. והשני - חוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], התש"ל-1970, (להלן - חוק שירות המדינה (גמלאות) (קובע זכאות לקצבת פרישה, למי שפוטר מסיבת מצב בריאות לקוי (סעיף 15) (2) ו-(3), שעה ש"ראיה מכרעת ויחידה בדבר הזכאות ודרגתה תהיה קביעתה של ועדה רפואית, לרבות ועדה רפואית לעררים" (סעיף 96(ב)). מכאן כי אין בחוק, או בתקנה מכוחו, כל חובה על עובד מדינה להיענות לדרישה לעמוד לבדיקה רפואית במהלך עבודתו. הניתן להגביל את הזכות? 11. כבר ציינו לעיל (סעיף 8) כי כל חירות, או זכות יסוד, ניתן להגביל, במקרים הראויים, בחוק. אך ניתן גם להגבילם בהסכם - בין אישי ובין קיבוצי. הסכם קיבוצי - כמעט בכל הסכם קיבוצי תמצא סעיף המבטיח "שקט תעשייתי" והימנעות משביתה בתקופת קיומו של ההסכם, ויש הרואים בעצם קיומו של הסכם קיבוצי, תנאי מכללא שלא לשבות בתקופת תוקפו (דב"ע לג/4- 4, בע' 130; דב"ע לז/5- 4, בע' 502). הסכם אישי - נסתפק באזכור הגבלת חופש העיסוק, אשר חוזים אין ספור, בתחום המסחרי ובתחום העבודה, הגבילו אותו, והגבלות אלה נאכפו על-ידי בתי המשפט (ראה מ. גולדברג, הגבלת חופש העיסוק של עובד מכוח חוזה; מחקרי משפט ה', 7). בהקשר זה, וישירות לענייננו, נציין כי הגבלה זו בתחום העבודה יכול שתהיה בחוזה אישי, ויכול שתהפוך ל"חוזה אישי" מכוח הוראה מפורשת בהסכם קיבוצי (ת"א (ת"א 2959/80(המר' 8184/80) חברת בלמוט בע"מ נ' מזרחי, לא פורסם; ת"א (ת"א) 123/88(המר' 711/88קירוסאי בע"מ נ' זולברג ואלבד מכונות מזון קיטרינג וגלידות בע"מ, לא פורסם); ת"א (ת"א) 279/88(המר' 1428/88)). 12. בטרם נפנה לענייננו נציין כי בהסכמים קיבוציים רבים קיימת הוראה בדבר חובתו של עובד ולהיענות לדרישת מעבידו לעבור בדיקה רפואית, וסנקציה בצידה. נסתפק בהבאת מובאות מהסכמים קיבוציים כלליים החלים על מספר גדול מאד של עובדים, אלא שבין ההסתדרות הכללית והתאחדות התעשיינים: א) בהסכם הקיבוצי הכללי בדבר הנהגת פנסיה מקיפה בתעשיה (וינטראוב-פסטרנק משפט העבודה, 11.10.01; גולדברג-האוזמן דיני עבודה 44-25), נקבע, בסעיף 9ב: "ב. היזמנה לקביעת נכות ולפרישה מטעמי נכות תוכל להינקט על-ידי (1) ההנהלה; (2) העובד; (3) נציגות העובדים. על העובד חלה החובה להופיע בפני הוועדה הרפואית וועדת הערעורים, וכן לתת כתב ויתור על סודיות רפואית. אחריות העובדים במקרה של אי-קיום הוראות אלו תהיה כפי שייקבע בתקנון העבודה, הסכם קיבוצי כללי מיום 19.9.1962"; ב) בהסכם הקיבוצי הכללי - תקנון עבודה (וינטרוב-פסטרנק, הסכמים קיבוציים, 992.1; גולדברג-האוזמן, דיני עבודה, 24-25) נקבע: "15א. עובד שחל עליו הסכם הפנסיה המקיפה בתעשיה שנחתם בין הצדדים חייב להופיע, כאשר יידרש לכך, בפני הוועדה הרפואית או ועדת ערעורים, על-פי הסכם הפנסיה המקיפה. בכל מקרה בו נדרש עובד לתת כתב ויתור על סודיות רפואית, והדרישה נוגעת לעניין ביצוע הסכם הפנסיה המקיפה, יהיה חייב לתת כתב ויתור כזה לכשיידרש. ברור ומסוכם כי אי-קיום כללים אלה על-ידי עובד יהווה הפרת משמעת שהעונש הצפוי לגביה פורט בסעיף 52להלן". והאחריות, קרי העונש המשמעתי, על פי סעיף 52לתקנון הוא אחד מאלה: (א) קנס כספי; (ב) הפסקה זמנית של העובדה ללא תשלום; (ג) פיטורים מהעבודה עם הודעה מוקדמת ועם תשלום פיצויי פיטורים; (ד) פיטורים מהעבודה בלי הודעה מוקדמת ועם תשלום פיצויי פיטורים. האם די בהוראות התקשי"ר כדי לחייב את העובד לעמוד לבדיקה רפואית? 13. ההוראות שבתקשי"ר הובאו לעיל (סעיף 4) האם יש בהן כדי לקבוע כי העובד צריך וחייב לעמוד לבדיקה, משנדרש לעשות כן? התקשי"ר הוא הסדר קיבוצי, וההוראה נשוא דיוננו - היא במסגרת ההוראות החד-צדדיות שבהסכם. הוראות מעין אלה הן, בדרך כלל, "תנאי מכללא" בחוזה העבודה האישי. "מן המפורסמות הוא שבחיי יום-יום של מפעל, מוטלות חובות על עובדים שלא פורטו בהסכם הקיבוצי, ובמקביל נקבעות זכויות" (דב"ע לח/103, 102- 3, בע' 240) מה איפוא משקלן ותוקפן של הוראות אלה? על החיוב שבהוראות התקשי"ר נעמוד להלן. כאן נדגיש כי "הכלל המתחייב מהסכם 'קולקטיבי' נוסח המשפט המקובל אינו שיש להוכיח את קיום התנאים ל'תנאי מכללא' בכל סעיף וסעיף, אלא רואים כתנאי מכללא את מכלול ה'תנאים האישיים' שבמסמך" (דב"ע מג/64- 3, בע' 309). ואשר לתקשי"ר. כבר נפסק כי "ישנו יסוד מספיק לקבוע כי הוראות התקשי"ר הן בגדר תנאים בחוזה העבודה של כל עובד מדינה, במידה שהן מתייחסות אליו. מן המפורסמות כי המדינה והעובדים גם יחד נוהגים על-פי הוראות התקשי"ר, ומקבלים עליהם את דינו" (בג"צ 376/67, בע' 693, הובא בהסכמה בדב"ע לב/12- 9, בע' 56, וכן בדב"ע לה/58- 3, בע' 240). המערער נהנה מטובות ההנאה אותן מעניק לו התקשי"ר, והוא חייב אף למלא אחר הוראותיו האחרות, המטילות עליו חובות, בין היתר מהטעם כי "באותם מקרים בהם אין פועלים על-פי הוראות התקשי"ר - נעתר בית-הדין לתביעות עובדים ומבטל את הפעולה" (דב"ע מה/ 3, בע' 298). לא ייתכן כי עובד יסתמך על התקשי"ר שעה שהוא תובע זכות כל שהיא, ויכפור בחיוביו על פיו שעה שהדבר אינו לרוחו. 14. הוראה בהסכם המגבילה חופש, חירות, או זכות יסוד, תיבחן אף לאור הוראת סעיף 30לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג- .1973כלומר, יש לבחון האם היא בלתי חוקית, בלתי מוסרית או נוגדת את תקנת הציבור? האם ההוראה שבתקשי"ר, נשוא דיוננו בטלה מכוח הסעיף הנ"ל? ההוראה אינה בלתי חוקית, מהטעם שלא תמצא בחוק הוראה האוסרת על חיוב עובדים בבדיקות רפואיות. מהעובדה שבמקרים רבים ראה המחוקק לחייב באותן בדיקות, אין ללמוד שלא ניתן לעשות כן במקרים אחרים, מכוח הסכמה חוזית. בענייננו שונה המצב מזה שנדון בבג"צ 789/78. שם הותקנו על-ידי מפכ"ל המשטרה "פקודות" שאסרו התארגנות שוטרים, וזאת ללא הסמכה בחוק, שעה שאי-קיום פקודת המשטרה מהווה עבירה (שם, בע' 483). מאחר שבזכות יסוד מדובר, נפסלו "פקודות המשטרה" כחורגות מהסמכות. בענייננו - שאני. אין אי-קיומן ל הוראות התקשי"ר מהווה עבירה פלילית אלא משמעתית, שאין עונש מחבוש או מאסר בצידה (בשונה מפקודת המשטרה), וההוראות שבתקשי"ר - כל כולן באות כדי לאפשר למעביד, במקרה זה המדינה, לנהל את ענייניה כלפי עובדיה, מאחר ש"כל מינהל תקין חייב לפעול על-פי כללים והנחיות ברורים וחד-משמעיים" (דב"ע מה/146- 3 הנ"ל, שם). לא ניתן לומר שההוראה שבתקשי"ר היא בלתי מוסרית, ולא נותר לנו אלא לבחון אם היא נוגדת את תקנת הציבור. התשובה לשאלה היא בשלילה, וזאת חד-משמעית. רק במקרים נדירים ייראה חוזה כפסול מחמת היותו נוגד את תקנת הציבור, ועד שיבטל בית-המשפט חוזה מפני תקנת הציבור "צריך חוש הצדק והיושר והמוסד החברתי להתקומם מפני ביצועו" ע"א 682/74, בע' 765, וראה לעניין זה: שלו, תוכן החוזה, צורת החוזה ותוכנו, מתוך פירוש לדיני חוזים בעריכת טדסקי, בע' 151-160). כל מעביד, והמדינה בכלל זה רשאי לצפות שעובדיו יבצעו את עבודתם במיומנות, ביעילות ובמסירות. "גם בתנאי העבודה בזמננו יש צידוק שלא לכפות על בעל המפעל להחזיק בו עובד שלדעתו אינו משתלב בו, ושנוכחותו עלולה לשבש סדרי עבודה. כפיה זו יכולה, בסופו של דבר, לגרוע מרווחיות המפעל ולהסב נזק למשק" (בג"צ 254/73, בע' 385). מכאן כי מותר לו, למעביד, לפעול להוצאתו לגמלאות של עובד שאינו ממלא את תפקידו כראוי כתוצאה ממצב בריאות לקוי מוכח. נושא זה הוסדר, לגבי עובדים בסקטור הפרטי בהסכמים קיבוציים (סעיף 10לעיל), ולגבי עובדי המדינה בתקשי"ר. 15. פעולה של מעביד צריך שתיעשה בתום לב, והמדינה שעה שהיא מפעילה את ה"כוח" שבידיה, חייבת בחובה זה במשנה תוקף (ראה גולדברג) תום לב במשפט העבודה, ספר בר-ניב, בע' 139). המדינה חייבת בחובה זו אף מכוח הדין המנהלי. העובד לא הוכיח כי המדינה פעלה משיקולים זרים, שעה שדרשה ממנו לעמוד לבדיקה רפואית. בל נשכח, כי למעביד, לרבות המדינה, ה"כוח" לפטר עובדים, כל עוד לא הוגבל כוח זה בחוק, בהסכם קיבוצי, או בהסכם אישי, וכל עוד פועל המעביד בתום לב ומשיקולים רלבנטיים (דב"ע מו/13- 4, בע' 194), ומה לך רלבנטי יותר ממצב בריאות, אשר הוכח רפואית כדין שאינו מאפשר לעובד להמשיך ולעבוד בעבודתו? 16. מאחר ש"בזכות יסוד", "חופש", או "חירות", עסקינן, יש לבחון אם בהוראה שבתקשי"ר "מנגנוני הגנה" נאותם למניעות שרירות וניצול לרעה. עיון בנסמן 33.241 בתקשי"ר (סעיף 4לעיל) מראה כי די בהוראה כדי להבטיח כי לא ייעשה שימוש לרעה בסמכות לדרוש מעובד כי יעמוד לבדיקה רפואית. הממונה הישיר, או מנהל היחידה, אינם רשאים להעמיד עובד לבדיקה, ביכולתם רק "להסב את תשומת לב האחראי". רק זה, האחראי, אם ימצא שיש ממש בדברים, רשאי לפנות ללשכת הבריאות, האחרונה מוסמכת לדרוש שהעובד יתייצב לבדיקה רפואית. חזקה כי שני "שלבי הביניים" - האחראי ולשכת הבריאות - ישקלו אם הנתונים שבידם מצדיקים בדיקה שכזאת, וביחוד אמורים הדברים לגבי לשכת הבריאות, שבמרביתם המכריע של המקרים (כמו זה שלפנינו) דנה בעובד מדינה שאינו עובד במשרד הבריאות, וההחלטה, היא מטבע הדברים, בידיו של רופא. 17. התקשי"ר הוא, כאמור, הסדר קיבוצי, והוראותיו מהוות תנאי מככלא בחוזה העבודה. במסקנתנו, נתעלם מהעובדה שהעובד חתם על מסמך על-פיו הוא מסכים לתנאי כתב המינוי, הכוללים הפניה לתקשי"ר (סעיף 3ב לעיל), חתימה שתוצאתה המעשית יכולה להיראות כהפיכתם של הוראות התקשי"ר לחוזה מפורש. כבר ציינו לעיל, כי רואים בכל הסכם קיבוצי תנאי מכללא שלא לשבות בתקופת תוקפו (סעיף 11), דהיינו תנאי המגביל את "זכות היסוד" לשבות, אף אם אינו מאוזכר כלל באותו הסכם. מדוע זה לא נראה כתנאי מחייב הוראה בתקשי"ר, אשר על משמעותה וכוח החיוב שבה עמדנו, הוראה מספקת להגבלת אותה זכות, והרי שתיהן "זכויות יסוד" המה. 18. העולה מכל האמור הוא כי המדינה רשאית לתבוע מהעובד לעמוד לבדיקה רפואית. התוצאה המעשית 19. סירובו של העובד לעמוד לבדיקה, אינו ניתן לכפיה ה"צו עשה" או בכל דרך אחרת, מה עוד שבהליך שלפנינו היה זה העובד שביקש להצהיר כי אינו חייב באות בדיקה. מבן גם, שהצהרה העובד חייב לעמוד בבדיקה זו, אין משמעה שניתן לכפות עליו לבצעה בניגוד לרצונו. 20. יחד עם זאת ברור כי סירוב כאמור, ייתכן שתהיינה לו השלכות, עליהן נצביע, אך בהן לא נכריע, כי אין אנו יודעים מהם הצעדים, אם בכלל, שבכוונת המדינה לנקוט נגד העובד אם יתמיד בסירובו. נציין רק זאת. הסירוב יופעל נגד העובד (השווה ע"א 548/78 הנ"ל בע' 752 (ליד האות ג) ו- 756 (ליד האות ה) ו- 757 (ליד האות ו' ז'), ואם יפוטר, בדרך זאת או אחרת המעוגנת בחוק, על-פי הכללים שנקבעו בתקשי"ר, הרי אף אם יהיה זכאי לגמלאות לפי חוק שירות המדינה (גמלאות), לא יהיה זכאי להגדלת שיעורי גמלתו בגלל מצב בריאותו. מעמד ההסתדרות בתביעה 21. מכאן לשאלה בדבר מעמדה של ההסתדרות כתובעת. במהלך הדיון התעוררה השאלה אם ההסתדרות רשאית להיות צד לדיון, והאם רשאית ההסתדרות לדרוש כי המדינה תיכנס איתה למשא ומתן לכריתת הסכם עבודה קיבוצי בנושא המחלוקת. א) למעמדה של ההסתדרות. התביעה היא תביעה אישית מובהקת, ומשכך הדבר - אין לארגון העובדים זכות להיכנס בנעלי המערער. מקום בו רצה המחוקק להעניק לארגון מעמד בתביעה - עשה כך במפורש (סעיף 12 לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988; סעיף 37ה לחוק יישוב סכסוכי עבודה, התשי"ז-1957). העובד רשאי להיות מיוצג "על-ידי מי שקבע לכך ארגון עובדים" (סעיף 34 לחוק בית-הדין לעבודה, התשכ"ט-1969), אך מכאן ועד לצירופו של הארגון כצד לתביעה - רחוקה הדרך; ב) תביעת ההסתדרות למשא ומתן קיבוצי לעניין כריתת הסכם קיבוצי בנושא הבדיקות הרפואיות. בנושא דומה דנו בעבר, וכך פסקנו: "טענת ההסתדרות מעוגנת בזכות ההתאגדות ובחופש המשא ומתן הקיבוצי. משכך הדבר - אליבא דטענתה, זכאית היא לתבוע, כי נושא העבודה בשעות נוספות חריגות יוסדר בהסכם קיבוצי. אין די בטענה זאת, אף אם היא נכונה במלואה, כדי להיכנס לגדרו של סעיף 24(א) (2) לחוק בית-הדין, מאחר שעדיין אין הסכם קיבוצי באותו נושא, ומכוח הרישה לסעיף - רק עילה 'בעניין קיומו, תחולתו, פירושו, ביצועו או הפרתו של הסכם קיבוצי' נופלת בגדר הסעיף" (דב"ע מז/4- 4, בע' 306, 307). 22. התוצאה היא כי הבקשה להצהרה (כפי שפורטה בסעיף 2), נדחתה כדין; המדינה רשאית לדרוש מהעובד לעבור בדיקה רפואית, אך אינה רשאית לכפות עליו לעשות כן, להסתדרות אין מעמד כצד להליך זה. בנסיבות העניין - אין צו להוצאות. נציג עובדים (אדר): אני מסכים לאמור בחוות דעת הנשיא ולתוצאה. אולם מאחר שבהליך שלפנינו היה זה העובד שביקש את ההצהרה, לדעתי די היה לו בסעיף 20לחוות הדעת, היה בא: "יחד עם זאת ברור כי סירוב כאמור, ייתכן שתהיינה לו השלכות, אם אכן יהיה בכוונת המדינה לנקוט נגד העובד בצעדים שהחוק מקנה לה על-פי הכללים שנקבעו בתקשי"ר. ונציין כי, הסירוב יפעל נגד העובד(השווה ע"א 548/78 הנ"ל בע' 752 (ליד האות ה') ו- 757 (ליד האות ו', ז')". השופט אזולאי: 1. כללי אני מסכים לדחיית הערעור מהנימוקים הבאים: א) לגבי מערערת מס' 1- כאמור בדברי הנשיא גולדברג; ב) לגבי מערערת מס' 2- הואיל ואף שבכפיית בדיקה רפואית ללא הסכמת הנבדק יש משום הגבלת זכות יסוד, יש לראות את דרישת המשיבה להעמיד את המערער 2 לבדיקה רפואית בנסיבות העניין כדרישה בת תוקף; הדרישה מבוססת על הוראות התקשי"ר המהווה הסדר קיבוצי והסכם אישי מכללא, ומשקף את האינטרס הלגיטימי החיוני, ואת הפררוגטיבה הניהולית של המדינה כמעביד. הדרישה אינה ניתנת לאכיפה, ומשמעות הסירוב להיענות לה עלול להתבטא בתוצאות שיכולות להיות לכך כאמור בדברי הנשיא גולדבר. יחד עם זאת, מצאתי לנכון להוסיף התייחסות נוספת לשאלות - האם ובאלו תנאים ניתן להגביל זכות יסוד בהסכם, מדוע יש לראות את הדרישה כבת תוקף בנסיבות העניין, וביחס לאי-אכיפת הדרישה. 2. הגבלת זכות יסוד בהסכם את האלה אם ניתן להגביל זכות יסוד בהסכם, יש לראות לדעתי כשאלה כוללת, הן ביחס לאפשרות לכלול הגבלה כזאת בהסכם, והן ביחס לאפשרות לפסול את ההוראה המגבילה את זכות היסוד על-פי כל עילה חוקית לפסילת הוראה חוזית. כשם שלגבי הפעלת סמכויות שלטוניות של המינהל הציבורי נקבע שקיימת הנחה חקיקתית כי המחוקק לא התכוון לאפשר הגבלת זכות או חרות יסוד, מבלי שיעמוד כנגדה אינטרס ציבורי עדיף, כך יש מקום להציג את השאלה - האם התכוון המחוקק לאפשר הגבלת זכות יסוד בהסכם, ובאלו תנאים אפשרית הגבלה כזאת. כאשר מגבילים זכות יסוד בהסכם, נוצר ניגוד בין שתי חירויות יסוד: האחת חופש החוזה, התומכת במתן תוקף להגבלת חרות היסוד בהסכם, והאחרת - אותה החרות או זכות היסוד שהוגבלה בהסכם. לפי סעיף 24 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג- 1973 (להלן - חוק החוזים), יכול תוכנו של חוזה להיות "ככל אשר הסכימו הצדדים", ומכאן שניתן לכלול גם הגבלת זכות יסוד בתוכן ההסכם. מאידך גיסא קיימות אפשרויות שונות לפסילת הוראה חוזית, אם על-פי סעיף 30לחוק החוזים עקב אי-חוקיות, אי-מוסריות או תקנת הציבור, ואם על פי סעיף 14לחוק החוזים האחידים התשכ"ד- 1964 (להלן - חוק החוזים האחידים), כאשר מדובר בתנאי מגביל בחוזה אחיד, שיש בו משום קיפוח הלקוחות, יתרון בלתי הוגן, או פסילת אופן הקיום של ההוראה החוזית בגלל העדר תום לב לפי סעיף 39 לחוק החוזים. כאשר אחד הצדדים להסכם הינו גוף ציבורי, קיימת אפשרות לפסול הוראה בהסכם, אם היא חורגת מסמכויותיו של אותו גוף ציבורי, או כאשר קיימת עילה אחרת להתערבות שיפוטית בפעולותיו. בהקשר לכל אותן האפשרויות, וכאשר מדובר בהגבלת זכות יסוד, נראה לי שיש בעובדה זאת כשלעצמה, או כאשר היא נלווית לשיקולים נוספים, כדי להצדיק את הצגת השאלה - האם אין בהגבלת זכות היסוד בנסיבות העניין, כדי להצדיק פסילת ההוראה החוזית או את דרך ביצועה על-פי אחת העילות האמורות. אין זה מקרה, לדעתי, שהעניינים הבולטים שבהם נקבע שיש לפסול הוראה חוזית נוגעים להגבלת זכויות יסוד. לגבי הגבלת חופש העיסוק - אכן ניתן להגבילו בהסכם, אך באותם המקרים בהם נפסלה הוראה חוזית המגבילה את חופש העיסוק, אם בגלל היותה בלתי סבירה מבחינת תקופת ההגבלה, או כאשר אין למעביד אינטרס לגיטימי בהגבלת חופש העיסוק של עובדו לשעבר, משמשת לדעתי העובדה שמדובר בהגבלת זכות או חירות יסוד כנימוק משמעותי לפסילת ההוראה בעילה של "תקנת הציבור". (מ. גולדברג, הגבלת חופש העיסוק, בע' 26; ג. שלו, תוכן החוזה, בע' 157). ביחס לתניות פטור בחוזה שנשואן נזקי גוף, נראה לי שהעובדה שמדובר בפגיעה בשלמות הגוף, שאף היא אחת מזכויות היסוד, שימשה כאחד הנימוקים לפסילת ההוראה. מבחינה זאת יכולה העובדה שמדובר בחיי אדם, בנזק לגופו או לבריאותו, לשמש כגורם ציבורי שאין הפרט יכול לבטלו או לוותר עליו, כדברי השופט ברנזון בעניין טרמפולין נגד נחמיאס (ע"א 285/73, בע' 72; ג. שלו, תוכן החוזה בע' 165). ביחס להסכם הפוגע בחירות הדת והמצפון, שאף היא אחת מחירויות היסוד, העלה השופט ד"ר חמן שלח ז"ל את הדעה שיש לפסול הוראה חוזית כזאת. משום כך נפסלו הוראות חוזיות הנוגעות להמרת דת, והוראה חוזית של מנהל מקרקעי ישראל בחוזה אחיד, שהיה בה כדי להגביל את חופש הדת בשימוש במקרקעין. (ח.פ. שלח, חרות הדת והמצפון במשפט הישראלי, חיבור לשם קבלת תואר ד"ר למשפטים (תשל"ח) בע' 261; המ' י-ם, 547/67). לא בכל מקרה תיפסל הוראה המגבילה זכות יסוד בהסכם, וכפי שהראה הנשיא גולדברג - אין לפסול בדרך כלל הסכם המגביל את חופש העיסוק, וגם חופש השביתה שהינו אחת מחירויות היסוד, ניתן להגבלה בהסכם קיבוצי מפורש או אף בהסכם מכללא. לגבי הגבלת חירות השביתה בהסכם קיבוצי - נראה לי שאחד השיקולים החשובים לאי-פסילת הוראה כזאת הוא הגישה שאחת ממטרותיו החשובות של הסכם קיבוצי היא לקבוע מנגנון ליישוב חילוקי דעות בתקופת קיומו של ההסכם, ובכך להבטיח קט תעשיתי בתקופת ההסכם. הגבלת חירות השביתה בהסכם מתיישבת גם עם אמנה בינלאומית שנועדה להבטיח את חופש השביתה (ר. בן ישראל, השביתה בע' 18). לאור האמור, נראה לי שהשאלה - אם ניתן להגביל זכות או חירות יסוד בהסכם, ראויה לדיון כשאלה כוללת, תוך התייחסות לכל אחת מהעילות לפסילת הוראה חוזית, ולכל אחת מזכויות היסוד בנפרד. יש לבדוק האם משקפת אותה זכות יסוד אינטרס ציבורי המגביל את יכולת הויתור או ההתנאה, השוויון בין הצדדים ונסיבות ההתקשרות, ולאזן את הגבלת אותה זכות יסוד בהסכם והאינטרס הציבורי המעוגן בה, מול חירות החוזה, שאף היא אחת מחרויות היסוד, האינטרס הציבורי לכיבוד הסכמים והאינטרס הלגיטימי של הצד השני להסכם בקיומו. 3. תוקפה של הדרישה במקרה הנדון מסקנתי האמורה בסעיף 1דלעיל, לפיה יש לתת תוקף לדרישה ולהוראות התקשי"ר שבדיון, נובעת מתוך בחינת השיקולים האמורים והאיזון ביניהם. קיימים שיקולים התומכים בפסילת ההוראה כלהלן: א) מדובר בהוראה חד-צדדית של מעביד, ואף שהיא משקפת הסדר קיבוצי והסכם אישי מכללא, היא עלולה לעמוד מול הנחה נגדית משתמעת, לפיה לא התכוון העובד להגביל זכות יסוד הנוגעת לשלמות גופו ולפרטיותו, מבלי להביע את הסכמתו המפורשת לכך. אכן, כדברי הנשיא גולדברג, אין מניעה להגבלת זכות יסוד בהסכם מכללא, כגון הגבלת חופש השביתה בהוראה מכללא בהסכם קיבוצי, אך אין בהכרח מקום להשוות בין שני הדברים. אין לשלול אפשרות שלגבי חופש השביתה, ההנחה - שהסכם קיבוצי, שהסדיר את מכלול הנושאים וקבע מנגנון ליישוב חילוקי דעות, התכוון להבטיח שקט תעשייתי תוך הגבלת חירות השביתה - גוברת על ההנחה שלא התכוונו הצדדים להגביל חירות יסוד בהסכם מכללא, בעוד שבמקרים אחרים של הגבלת זכות יסוד בהסכם מכללא, תגבר ההנחה שלא היתה כוונה לפגוע בזכות יסוד ללא הסכמה מפורשת; ב) מדובר בהוראה אחידה, החלה על כל מי שזכאי ומעוניין לעבוד כעובד מדינה, שלמעשה אין אפשרות להתנגד לה. מדובר במעביד ציבורי, שלגבי פעולותיו השלטוניות קיימת הנחה שלא הוסמך להגביל זכויות יסוד, ויש מקום לשאול האם ניתנה לו סמכות כזאת בפעולותיו החוזיות כמעביד; ג) העובדה שאנו דנים בחירות יסוד הנוגעת לשלמות הגוף ולפרטיות, להבדיל מזכות או חירות הנוגעת לרכוש, מעוררת את השאלה אם אין להגביל את יכולת הויתור וההתנאה בקשר לכך; ד) יש לשקול בעניין זה גם חשש לשימוש לרעה בדרישה להיבדק על-ידי רופא, כאשר דרישה כזאת יכולה לשמש דרך להתנכל לעובד בלתי רצוי מסיבות שאינן נוגעות למצבו הבריאותי. מאידך גיסא, כנגד השיקולים האמורים עומד האינטרס החיוני והפררוגטיבה הניהולית של המעביד, לקבל מידע אמין לגבי כשירותו הבריאותית של העובד לבצע את עבודתו ביעילות, ובלי לסכן את בריאותו של העובד עצמו, ומבלי לפגוע באחרים. שיקול זה מקבל משמעות מיוחדת כאשר מדובר בעובד מדינה, שלגביו קיים האינטרס הציבורי לוודא אם מסוגל הוא לבצע את התפקיד הציבורי המוטל עליו. האם אין במצב בריאותו כדי לפגוע בציבור אותו הוא משרת, ובמיוחד במיקרה הנדון, כאשר מדובר במי שעובד עם קהל, שמצבו הרפואי הידוע ואופן תפקודו בעבודה מעוררים ספקות כשירותו הבריאותית לבצע את תפקידו. הוראות התקשי"ר אינן שרירותיות, והן קובעות הוראות מהותיות ופרוצדורליות שנועדו להגביל את הדרישה לבדיקה רפואית למקרים בהם קיים בכך צורך, בקשר לתפקודו של העובד בתפקיד המוטל עליו. במקרים בהם קיים חשש לשימוש לרעה בדרישה, ישנן דרכים בהן יכול העובד לבקש לברר את העניין. אכן נושא זה היה ראוי להסדר חקיקתי, כפי שהוסדר העניין לגבי עובד מדינה בעת מינויו, ובמקרים נוספים כאמור בדברי הנשיא גולדברג. אך גם בהעדר הסדר חקיקתי, אין מניעה לתת תוקף להוראות התקשי"ר, המהוות הסדר קיבוצי והסכם אישי מכללא, והמתיישבות הפררוגטיבה הניהולית, ועם האינטרסים הלגיטימיים הציבוריים של המדינה כמעביד וכגוף ציבורי. כאמור בדברי הנשיא גולדברג, האפשרות לדרוש מאדם לעמוד לבדיקה רפואית הוסדרה בחוק במקרים מסויימים. על כך יש להוסיף מקרה נוסף, הנוגע ליחסי עובד ומעביד, בתקנה 2(ג) לתקנות דמי מחלה (נהלים לתשלום דמי מחלה) התשל"ז-1976, לפיה רשאי מעביד להעמיד עובד לבדיקה רפואית, ועל העובד להיענות להזמנת המעביד להיבדק, במקרים בהם מתעורר ספק לגבי תוכן תעודת מחלה שהומצאה לו על-ידי עובד; אם לעניין תשלום דמי מחלה מצא לנכון מתקין התקנות לאפשר למעביד רגיל להעמיד עובד לבדיקה רפואית, על אחת כמה וכמה, כאשר נוגע הדבר לכשירותו הבריאותית של העובד לבצע את התפקיד המוטל עליו בשירות הציבורי?! בארצות הברית מעוגנות זכויות היסוד בחוקה, ואולם כאשר מדובר בדרישת מעביד מעובד לעבור בדיקת שתן לצורך גילוי שימוש בסמים, דבר הכרוך לעיתים בהפללה עצמית של העובד, קבע בית-משפט מחוזי לערעורים בפלוידה, שכאשר מדובר בתפקיד לגביו השימוש בסמים עלול להוות סכנה בטיחותית, יכול מעביד ציבורי להציג לעובד דרישה כזאת, אם קיים חשד סביר שאותו עובד משתמש בסמים. . Wm;[27] (th. Dca5 .fla) 1322D . 2So 475,city of palm byay v. Bauman) ; drug testing of florida public employees- hamilton, constitutional law (?When may a public employer require urinalysis מפסק-הדין האמור עולה עי העובדים עברו בדיקות רפואיות שנתיות לפי דרישת העיריה כדבר שבשגרה, בעוד שהמחלוקת שם היתה רק לגבי בדיקת שתן לצורך גילוי סמים. כאמור, נראה לי שהאינטרס הציבורי החיוני לאפשר בדיקה רפואית בנסיבות העניין, המעוגן בהוראות התקשי"ר ובפררוגטיבה הניהולית של המדינה כמעביד, מצדיקים את ראיית ההוראות כהוראות מוסכמות מכללא על-ידי כל עובד, ומתן תוקף להוראות אלו. 4. העדר אפשרות לאכיפת הבדיקה אשר לאי-מתן סעד של אכיפה לגבי הדרישה, כאמור בדברי הנשיא גולדברג, ניתן להסביר זאת לאור סעיף 3(4) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) התשל"א-1970, לפיו אין לתת סעד של אכיפה כאשר אכיפת החוזה הינה בלתי צודקת בנסיבות העניין, או משום שמכלול ההסכם נוגע לביצוע שירות אישי, שלגביו אין לתת סעד של אכיפה לפי סעיף 3(3) לחוק האמור. לעניין זה יכולה לשמש העובדה שמדובר בהגבלת זכות יסוד, כאחת ההנמקות לכך שהסעד של אכיפה לא יהא צודק בנסיבות העניין. דרך זאת של אי-מתן סעד של אכיפה למרות אי-פסילת ההוראה החוזית, יכולה להוות לעתים דרך נוספת לאיזון האינטרסים בין מתן תוקף להוראת ההסכם, לאי-פגיעה בזכות יסוד. הצעה דומה הועלתה על ידי פרופ' ג. שלו לעניין הגבלת חופש העיסוק, לפיה יכול להיות הוראה המגבילה את חופש העיסוק בתוקף מבלי לתת לגביה סעד של אכיפה (ג. שלו, תוכן החוזה, שם, בע' 159). על כך יש להוסיף שבדיקה רפואית ללא הסכמת הנבדק יכולה להוות עבירה של תקיפה, וכל עוד הוא מתנגד לביצוע הבדיקה בסמוך לביצועה, אין אפשרות לכפות את ביצועה. (א. כרמי, רפואה ומשפט, בע' 54). דרך זאת של מתן נפקות לדרישה להיבדק על-ידי רופא, מבלי לכפות את ביצועה, יכולה להתיישב גם עם פסיקת בית-המשפט העליון בעניין בדיקת רקמות לצורך קביעת אבהות (ע"א 548/78). אף ששם לא התקבלה האבחנה האמורה, ולא היתה נכונות לאמץ את הדעה שבית-המשפט מוסמך להורות על בדיקת רקמות, אף שאינו מוסמך לאכוף את ביצועה, בכל זאת התקבלה תוצאה מעשית דומה. נקבע כי אף שאין בית המשפט מוסמך להורות על ביצוע הבדיקה, יכול הסירוב להיבדק לשמש ראיה שיש בה כדי להכריע לרעת המסרב, אם מתעורר ספק לגבי אבהות (שם, בע' 756 מול האות ה'). במקרה הנדון - אין מדובר בהעדר סמכות חוקית להורות על הבדיקה כפי שנקבע שם על-ידי בית-המשפט העליון, הואיל וכאמור לעיל, מעוגנת הדרישה להיבדק על-ידי רופא בהוראות התקשי"ר, שאותן יש לראות כהסכם אישי מכללא תקף. אך בסופו של דבר, התוצאה המעשית, זהה. הנפקות לאי-היענות לדרישה להיבדק אינה בכפיית הבדיקה, אלא במסקנות שיכול להסיק מעביד מאי-היענות לדרישה, ומהיעדר מידע אמין לגבי כשירותו הבריאותית של המסרב להיבדק לבצע את התפקידים המוטלים עליו, כאמור בדברי הנשיא גולדברג. דרך זאת של מתן תוקף לדרישה, תוך שלילת האפשרות לאכיפתה, הינה אחת הדרכים בה נעשה שימוש גם במשפט העברי על מנת לרכך הגבלת חירות מוסכמת שיכולה להיות בקיום יחסי עובד ומעביד, כדברי רב בתלמוד הבבלי, שפועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום אואיל ונאמר: "כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם..." (ויקרא, כ"ה, נ"ה) - ולא עבדים לעבדים (בבא מציעא ע"ז, ע"א). סוף דבר הוחלט כאמור בסעיף 22 בחוות דעתו של הנשיא.התנגדות לבדיקה רפואיתרפואה