סמכות בית משפט עירוני לדחות ביצוע צו סגירה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סמכות בית משפט עירוני לדחות ביצוע צו סגירה: השופט לנדא: המערער הורשע בבית המשפט העירוני בירושלים ביום 10.5.1977 בעבירה של ניהול עסק בלי רשיון לפי הסעיפים 4ו- 14לחוק רישוי עסקים תשכ"ח- 1968[3]. ביום 5.7.1978נגזר דינו של המערער, והוטלו עליו עונשים שונים. כן ציווה בית המשפט גם על הפסקת העיסוק בעסק המתואר בכתב האישום, ועל סגירת החצרים והמבנה הנמצאים במקום ביום .30.9.1979 המערער עשה מאמצים לשם קבלת הרשיון הדרוש לו, ברם, מאחר שגם עד למועד זה לא הצליח המערער לקבל את הרשיון המבוקש, הגיש ביום 1979,9, 25בקשה לבית המשפט העירוני שבה ביקש דחיית המועד של ביצוע צו הסגירה, שניתן כאמור ביום .5.7.1978את הבקשה הזאת דחה השופט המלומד באותו תאריך בקבעו שאין לו סמכות להיעתר לה. לפנינו עכשיו ערעורו של המערער על הכרעת הדין וגזר הדין הנ"ל, שניתנו - כאמור - ביום 10.5.1977וב-5.7.78, וכן על החלטתו של בית המשפט העירוני מיום 25.9.79, שבה סירב להאריך עוד את צו הסגירה. בא כוח המדינה מתנגד לערעור משני טעמים: אשר לערעור על הכרעת הדין וגזר הדין הנ"ל מציין מר קמיניצקי שהתקופה של 45יום להגשת הערעור לבית משפט זה חלפה מזמן ובאין החלטה של בית המשפט להאריך את המועד, אין להיזקק לערעור, בנוגע לסירובו של בית המשפט קמא להאריך שוב את ביצוע צו הסגירה, הסב ב"כ המדינה את תשומת לבנו לפסה"ד של בית המשפט המחוזי בחיפה בע"פ 183/51(א) היועץ המשפטי נ' קלינג [2] ולע"פ 242/65 היועץ המשפטי נ' חב' מלון רות בע"מ [1] שבהם נקבע, לטענתו, שאין בית המשפט מוסמך לעכב ביצוע צו סגירה לפי החוק הנ"ל. ברור לעין שטענתו הנ"ל של ב"כ המדינה בדבר הערעור על הכרעת הדין וגזר-הדין של בית המשפט העירוני הינה נכונה, ומבחינה זאת דין הערעור להידחות. אמנם צודק ב"כ המדינה בטענתו ככל הנוגע לע"פ 183/51 (חי') הנ"ל [2], אולם, אם הבנתי אותו נכונה בטענו שגם לפי פסק דינו של בית המשפט העליון בע"פ 242/65 [1] אין בית-משפט מוסמך לעכב את ביצוע צו הסגירה, חוששני שהוא הנ"ל [2], ש"דעתנו היא, כי אין מניעה חוקית שבית משפט הנותן צו סגירה לפי נתפס לכלל טעות, שהרי קבע בית המשפט העליון במפורש, בהסתייגותו מע"פ 183/51 סעיף 12(4) לפק' המלאכות והתעשיות, (הסדרתן) יחליט על עיכוב הביצוע למשך זמן מתאים", אם כי הטעים בית המשפט שהשימוש בכוח זה חייב להיות קפדני מאוד (שם, מפי כב' השופט ברנזון בעמ' 420). יש להניח שהוא הדין גם לגבי צו סגירה לפי סעיף 14לחוק הנ"ל. אף על פי כן, צדק השופט המלומד בהחלטתו מיום 25.9.1979וזאת מהטעם שלאחר שסיים את מלאכתו במתן גזר הדין ביום 5.7.1978היה " functus officio" ולא היה מוסמך לאחר מכן להיזקק לבקשה נוספת במסגרת אותו תיק. הלוא אם תמר אחרת תהיה התוצאה שניתן יהיה לפנות לבית המשפט אחרי תקופה של שנים כדי לשנות גזרי-דין למיניהם. גישה כזאת נוגדת, לדעתי, את עקרון הסופיות של הכרעות בתי המשפט, ולא הובאה לפנינו אסמכתא חוקית לחריגה כזאת במסגרת החוק הנדון. אוסיף ואומר, שגם לגופו של ענין לא הייתי נעתר לערעור, וזאת לאור הזמן הרב שחלף מאז מתן צו עיכוב ביצוע הסגירה הראשון. מהטעמים הנ"ל הייתי דוחה את הערעור. השופט הלוי: אני מסכים. השופט וייס: אני מסכים. לפיכך הוחלט לדחות את הערעור. צו סגירהצווים