סעיף 267 לפקודת החברות

סלע המחלוקת הוא פירושו של סעיף 267 לפקודת החברות [נוסח חדש] (סעיף 156בנוסח המקורי). קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סעיף 267 לפקודת החברות: השיא [גולדברג): .1המערערים, שלושה דיילים בדרגת כלכל, הגישו לבית-הדין האזורי בתל-אביב (תב"ע מט/725-3) תביעה נגד המשיבים, ובה ביקשו להצהיר כי הסעיף בהסכם העבודה הקיבוצי שבין משיבות 1ל-2, על פיו גיל 60, שנקבע כגיל פרישת חובה מעבודה לדיילים בטל, והוא צריך להיות 65 כמקובל לגבי יתר עובדי המשיבה מס' 1(להלן אל-על). בד בבד עם התביעה, הגישו המערערים (להלן - הדיילים) בקשה למתן צו זמני (תב"ע מט/12/321) שיאסור על אל-על להפסיק את עבודתם עד למתן פסק-דין סופי בתביעה. אל על ביקשה למחוק את התביעה ואת הבקשה על הסף מהטעם שמונה לה בשעתו מפרק זמני, ולכן, לגרסתה, ניתן להגיש תביעה נגדה רק לאחר קבלת רשות מבית-המשפט המחוזי, כמצוות סעיף 267לפקודת החברות [נוסח חדש]. בית-הדין האזורי (השופטת גבריאלי - אב-בית-הדין; ה"ה מס ודוד - נציגי ציבור) קיבל את טענת אל-על, ומחק את התביעה, ועל בך הערעור שלפנינו. .2סלע המחלוקת הוא פירושו של סעיף 267לפקודת החברות [נוסח חדש] (סעיף 156בנוסח המקורי) אשר זה לשונו: "משניתן צו פירוק או משנתמנה מפרק זמני, אין להמשיך או לפתוח בשום הליך נגד החברה אלא ברשות בית-המשפט ובכפוף לתנאי שיקבע". כאן נאזכר את הוראותיו של סעיף 24(א)(1) לחוק בית-הדין לעבודה, התשכ"ט- 1969(להלן - חוק בית-הדין לעבודה), הקובע לאמור: "האמור בסעיף קטן (א) אינו בא לגרוע מהוראת כל דין לעניין השיפוט בהליכי פשיטת רגל, פירוק חברה או פירוק אגודה שיתופית". סעיף קטן (א) לסעיף 24קובע את סמכותו הייחודית של בית-הדין, ובו, לענייננו, הסמכות לדון בתביעת עובד נגד מעביד שעילתה ביחסי עובד-מעביד. גרסת הדיילים, בה תמכה המשיבה מס' 2(ההסתדרות הכללית), היא כי יש לקבל רשות מבית-המשפט המחוזי לפתוח הליכים נגד חברה שמונה לה מפרק זמני ...רק בגין עילה שנוצרה טרם המינוי, בעוד גרסת אל-על היא כי הרשות היא תנאי מוקדם לכל תביעה, בין אם נוצרה עילתה לפני מינויו של המפרק הזמני ובין אם אחריו. לדיילים ולהסתדרות טענות נוספות בהן נדון בהמשך. .3באי-כוח הצדדים הפנו אותנו לפסיקה הדנה בסעיף 267 לנוסח החדש של החוק (ובסעיף בנוסח המקורי), אך אף לא אחד מפסקי-הדין אליהם הופנינו אינו מתייחס לתביעה שעילתה נוצרה לאחר מתן צו הפירוק או לאחר שהתמנה מפרק זמני, ואף אנו יגענו ולא מצאנו תשובה ישירה בפסיקה לסוגיה שלפנינו. לא נותר לנו אלא לפרש את סעיף 267לחוק בדרך המקובלת עלינו - על-פי לשון הסעיף ומטרתו. .4החוק נוקט בלשון גורפת: "שום הליך נגד החברה", מבלי שתהא בו התייחסות למועד היווצרותה של העילה נגד החברה. מכאן שלו היינו צריכים לפרש את החוק לפי לשונו בלבד, היה הערעור נדחה. .5נבחן איפוא, האם מטרת אותה הוראה בחוק נוגדת את לשונו אם לאו. על מטרתו של הסעיף עמדה המשנה לנשיא בית-המשפט העליון (בן-פורת) באומרה: "מכאן גם הצורך בקיומו של סעיף 267לפקודה, אשר נועד להגן על האינטרסים של כלל הנושים במסגרת אותה חלוקה כללית, ולמנוע מנושים מסוימים או מאנשים אחרים ליטול מרכוש החברה המתפרקת" (ר"ע 74/86[1], בע' 303). מסכם את הדברים הפרופ' א. פרוקציה [4], (דיני חברות חדשים לישראל, הוצאת המכון למחקרי חקיקה, האוניברסיטה העברית, תשמ"ט-1989) באומרו: "רעיון הצדק החלוקתי העומד ביסוד הליך הפירוק כהליך ריכוזי, המתנהל לטובת כל הנושים וכל בעלי המניות, מחייב למנוע את פתיחתן, או המשך ניהולן, של חזיתות משפטיות מחוץ להליך הפירוק" (ע' 612). לנו נראה כי האינטרסים של כלל הנושים עשויים להיפגע אם תתנהל תביעה משפטית גד החברה שבפירוק, בלא אישור בית-המשפט, בין אם נולדה עילת התביעה לפני יום הפירוק, ובין אם נולדה אחריו. גם תביעה שעילתה נוצרה אחרי תחילת הפירוק, אם תתקבל, תפחית מהסכומים שיעמדו לרשות המפרק לחלוקה בין הנושים. לבית-המשפט הדן בפירוק, ולו בלבד, הכלים לשקול עד כמה עשויה תביעה נגד המפרק הזמני, אם תתקבל, לפגוע באינטרסים של כלל הנושים. .6טענה נוספת לדיילים ולהסתדרות והיא כי המפרק הזמני לאל-על מונה שלא על מנת לפרקה ולחלק את נכסיה, אלא על מנת להמשיך ולהפעילה, ולכן הוראת סעיף 267לפקודת החברות אינה ישימה לענייננו. הסעיף, כלשונו, ישים בכל מקרה שבו מונה מפרק זמני לחברה. על בית-המשפט המחוזי שנתן את צו הפירוק יהיה לשקול טענה זו, לכשתועלה לפניו, אם ימצא שיש בה ממש, במסכת השיקולים אם להתיר את הגשת התביעה לבית-הדין אם לאו. מהאמור עולה כי סעיף 267לפקודת החברות [נוסח חדש], על פי לשונו ומטרתו, אוסר הגשת תביעה לבית-הדין לעבודה נגד חברה שמונה לה מפרק זמני, לענייננו אל-על, ללא רשותו של בית-המשפט הדן בפירוק, לענייננו - בית-המשפט המחוזי בירושלים. .7טענתם השניה של הדיילים היא כי בית-המשפט המחוזי, בצו שמינה את המפרק הזמני, הסמיך אותו לנהל הליכים משפטיים, ומכאן משתמעת הרשות להגיש תביעות נגד החברה. בטיעוניהם מסתמכים הדיילים על סעיף 7לצו הממנה את המפרק (ת.א. (י-ם) 1161/82, המר' 1676/82, שבו נאמר: "להמשיך ולנהל אותם משפטים אשר יהיה צורך בהם או לפתוח בהליכים משפטיים בכל הנוגע לעסקי החברה, ופעולותיה, בין בארץ ובין בחו"ל, אשר יש הכרח בנקיטתם". עיון באותה הוראה מראה כי אין בה מה שהדיילים מבקשים. הסמכות שניתנה למפרק הזמני היא להמשיך ולנהל משפטים, דהיינו אלה שהוגשו לפני מתן הצו, ולפתוח בהליכים; לא תמצא באותה הוראה הסמכה למי ששיג ושיח לו עם החברה להגיש נגדה תביעה. צו למינוי מפרק זמני יש לפרש בצורה דווקנית. משקבעה פקודת החברות שיש לקבל את אישור בית-המשפט כתנאי להגשת תביעה נגד חברה שמונה לה מפרק זמני, לא תותר הגשת תביעה כזאת, ללא הוראה מפורשת של בית-המשפט, בין לעניין התביעה הספציפית, ובין בהרשאה גורפת, בתנאי שתהא חד-משמעית. עיון בסעיף 7מראה כי בית-המשפט המחוזי סייג את הרשות שנתן למסרק הזמני לעניינים המנויים באותו סעיף. .8מוסיפים וטוענים הדיילים כי משהרשה בית-המשפט המחוזי למפרק הזמני לחתום על הסכם קיבוצי - ממילא התיר לעובד הנפגע מאותו הסכם לתבוע את המפרק הזמני בגינו. לאור מסקנתנו כי גם הגשת תביעה נגד מפרק זמני, שעילתה נוצרה לאחר מינויו, מחייבת אישור בית-המשפט - אין מקום להבחין, לאור הוראת סעיף 24(א)(1) לחוק בית-הדין לעבודה, בין תביעה כספית או אחרת נגד המפרק, לבין תביעה שעילתה סעיף מסעיפי הסכם העבודה הקיבוצי. .9מוסיפים ומקשים הדיילים - באותו הסכם קיבוצי סעיף המפנה לבוררות במקרה של חילוקי דעות. היעלה על הדעת כי ניתן ליישב סכסוך בדרך של בוררות שעה שהדרך לבית-המשפט תחסם בפני העובד? טענה זו, עד כמה שהיא שובה את האוזן במבט ראשון, אין בה כדי להועיל לדיילים. סעיפי בוררות בהסכם קיבוצי כוחם יפה אך ורק בין הצדדים להסכם הקיבוצי, דהיינו אל-על וההסתדרות הכללית, אך לא ביחסים בין הפרט עליו חל ההסכם למעביד (דב"ע לט/115- 3[2]; ע"א 256/63[3]). בין אם אישר בית-המשפט המחוזי את ההסכם כולו, ובין אם רק התיר את חתימתו - אין דומה הרשאה להתדיינות בבוררות בין הצדדים להסכם, לפתיחת הדלת לתביעה של כל אחד מהעובדים נגד החברה. .10ההסתדרות רואה בסעיפים אחרים בו שמינה את המפרק הזמני הסמכה להגשת התביעות נגד המפרק, והכוונה לסעיפים 3ו- 4לצו, אשר זה לשונם: " .3לנהל את החברה ולהפעילה על-פי שיקול דעתו בכל מסגרת ובכל היקף שימצאו לנכון. .4להמשיך להעסיק את עובדי החברה הקיימים לפי ראות עיניו, ולקבוע את תנאי העסקתם, ובמידת הצורך להעסיק כוח מקצועי נוסף לצורך ביצוע פעולות החברה - בין על-פי הסדר כולל ובין על-פי הסדר מיוחד". טענת ההסתדרות אינה נראית לנו. תפקידו של מפרק זמני היינו, כמעט תמיד, להמשיך לנהל את החברה ולהפעילה, על מנת להניב מחיר טוב יותר במכירתה, אין לראות הרשאה זו ככוללת רשות גורפת לאלה המתקשרים עם המפרק הזמני לתבוע אותו, בלי רשות מיוחדת, כל אימת שאין המתקשר רואה עין בעין עם המפרק הזמני סעיף זה או אחר בהתקשרות עימו. אף בהוראה להמשיך ולהעסיק את עובדי החברה אין כדי ללמד על הענקת זכות תביעה לכל עובד נגד המפרק הזמני. נהפוך הוא - הסמכות שהוענקה למפרק הזמני היא להעסיק את העובדים "לפי ראות עיניו", ואיזו מחלוקת יכולה ליפול על "ראות העין" של המפרק הזמני? ואם באלה לא די, קובע סעיף 5לצו המינוי כי המפרק הזמני רשאי "לפטר את עובדי החברה הקיימים או מי מהם לפי ראות עיניו". מכאן כי סמכויות המפרק הזמני כלפי העובדים הן רחבות ביותר, וההתייחסות לנושא בצו המינוי מפורטת, אך לא תמצא בה זכות תביעה של עובד נגד המפרק הזמני, שעה שהוא סבור שזה לא פעל, למשל, בתום לב כלפיו. .11יודגש ויובהר כי האמור בפסק-דין זה בא לפרש וליישם את הדין המצוי בכל הנוגע לתביעת עובד נגד חברה שניתן נגדה צו פירוק או שמונה לה מפרק זמני, ואין להבין מהאמור כי בית-הדין סבור שזהו גם הדין הרצוי בתביעות עובדים נגד מפרק זמני. .12מכל האמור עולה כי דין הערעור להידחות, ביחוד מטעמיו של בית-הדין האזורי. המערערים, ביחד ולחוד, ישלמו למשיבה מס' 1הוצאותיה בערעור בסך של 1500 ש"ח בצרוף מע"מ.דיני חברותפקודת החברות