סעיף 5(ג) לחוק הבוררות קובע: וו "בית משפט רשאי שלא לעכב את ההליכים, אם ראה טעם מיוחד, שהסכסוך לא יידון בבוררות." בע.א. 550/75 (מורלי נגד בגון) פד"י כרך ל' חלק שני, עמוד 309, שנדון בפני הרכב מורחב של חמשה שופטים, היתה המחלוקת, אם טענת מרמה, שעלתה כנגד הנתבע, מהווה טעם מיוחד, שלא לעכב הליכי בית המשפט. כב' השופטים ברנזון וח. כהן, שהיו בדעת מיעוט, סברו, כי די בטענה זו, כדי להוות טעם מיוחד, שלא לעכב את הליכי בית המשפט. אולם, כב' השופט עציוני - שלמסקנתו הסכימו השופטים מני ושמגר - ציין, כי ההלכה היא, שהצד שכלפיו מושמעת טענת התרמית, הוא שרשאי לדרוש, כי הסכסוך יתברר בבית המשפט ולא בבוררות, אולם, כאשר אותו צד רוצה בהליך בוררות, אין הצד הטוען את המרמה, רשאי לכפות עליו להתדיין בבית המשפט. ראה לעניין זה גם: ננ Russell v. Russell (1880) 14 CH.D., 471. ע.א. 157/50 (ויליאמס נגד בית אלי), פד"י כרך ו' עמוד 1234, בעמוד 1241. המרצה 76/57 ( מור נגד הגלר) פד"י כרך י"א עמוד 1123, בעמוד 1125. Radford v. Hair (1971) 2 A.E.L.R. 1089,1093. קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סעיף 5(ג) לחוק הבוררות: 1. בבקשה זו, עותר המבקש, לעיכוב הליכים, על פי סעיף 5, לחוק הבוררות תשכ"ח - 1968 (להלן "החוק"). בתובענה העיקרית, הגישה המשיבה, תובענה כספית, בה עתרה, לחייב את המבקש, לשלם לה, סך 1,710,642 ש"ח. לטענתה, המבקש, שהוא עורך דין, שימש כבא כוחה, בעיסקה לרכישת מקרקעין. המבקש המליץ בפני המשיבה לקנות מגרש תמורת 1,250,000 דולר, ולאחר שנחתם הסכם, התברר למשיבה, כי מוכר המגרש, קיבל סך 850,000 דולר בלבד, כאשר יתרת הסכום, בסך 400,000 דולר, נשארה בידי המבקש. המשיבה טענה, בכתב התביעה, כי מעשי המבקש, מהווים מרמה ו/או גניבה ו/או הטעיה ו/או רשלנות. 2. בתובענה העיקרית, טרם הוגש כתב הגנה, אולם, הוגשה בקשה זו, לעיכוב הליכים. המבקש טוען, כי הוסכם בין הצדדים, למסור את הסכסוך ביניהם לבוררות ואף נחתם הסכם בוררות. לטענת המבקש, הסכם הבוררות נחתם בעותק אחד והוא מצוי בידי הבורר, חבר הכנסת, הרב עופר חוגי. לטענת המבקש, הוחל בהליך הבוררות, ואף נתקיימו שתי ישיבות, שלאחריהן, כתב בא כח המשיבה מכתב לבורר, בו הודיע לו, כי היות ונושא הבוררות הוא מעילה באמון, אין הדבר ראוי להתברר בהליך של בוררות. אז, הפסיק הבורר את הליך הבוררות. המבקש טוען, כי הוא היה מוכן תמיד וגם עכשיו, להמשיך בהליך הבוררות. טוענת המשיבה, כי כאשר מועלית טענת מרמה, או גניבה, אין הדבר ראוי להתברר בבוררות, ומן הראוי, שמחלוקת זו, תתברר בבית המשפט. משיב המבקש, כי, משהוא מוכן, שהשאלה אם מעל באמון, תתברר בבוררות, אין מניעה, לאפשר זאת. 3. ההלכה היא, כי בדרך כלל, כאשר קיים הסכם בוררות, והצד המבקש עיכוב הליכים, לא הכשיל או עיכב את הליכי הבוררות, תהיה נטיית בית המשפט, לעכב את ההליכים המשפטיים, כדי שהסכסוך יתברר בהליך בוררות. ראה: בב ע.א. 20/70 (עמיר נגד מ.צ.ק. בע"מ) פד"י כרך כ"ד, חלק ראשון, עמוד 692. סעיף 5(ג) לחוק קובע: וו "בית משפט רשאי שלא לעכב את ההליכים, אם ראה טעם מיוחד, שהסכסוך לא יידון בבוררות." בע.א. 550/75 (מורלי נגד בגון) פד"י כרך ל' חלק שני, עמוד 309, שנדון בפני הרכב מורחב של חמשה שופטים, היתה המחלוקת, אם טענת מרמה, שעלתה כנגד הנתבע, מהווה טעם מיוחד, שלא לעכב הליכי בית המשפט. כב' השופטים ברנזון וח. כהן, שהיו בדעת מיעוט, סברו, כי די בטענה זו, כדי להוות טעם מיוחד, שלא לעכב את הליכי בית המשפט. אולם, כב' השופט עציוני - שלמסקנתו הסכימו השופטים מני ושמגר - ציין, כי ההלכה היא, שהצד שכלפיו מושמעת טענת התרמית, הוא שרשאי לדרוש, כי הסכסוך יתברר בבית המשפט ולא בבוררות, אולם, כאשר אותו צד רוצה בהליך בוררות, אין הצד הטוען את המרמה, רשאי לכפות עליו להתדיין בבית המשפט. ראה לעניין זה גם: ננ Russell v. Russell (1880) 14 CH.D., 471. ע.א. 157/50 (ויליאמס נגד בית אלי), פד"י כרך ו' עמוד 1234, בעמוד 1241. המרצה 76/57 ( מור נגד הגלר) פד"י כרך י"א עמוד 1123, בעמוד 1125. Radford v. Hair (1971) 2 A.E.L.R. 1089,1093. 4. במקרה שבפנינו, המבקש, הוא הצד שכלפיו טוענים מרמה וגניבה והוא מוותר על זכותו, שהסכסוך יתברר בבית המשפט ודורש שהסכסוך יתנהל בפני הבורר. על כן, העובדה שהמשיבה, שהיא הטוענת את טענת המרמה, מעונינת שהסכסוך יתברר בבית המשפט, איננה מהווה טעם מיוחד, שלא לעכב את ההליכים בבית המשפט. 5. יתרה מזו, הסכם הבוררות נחתם, לאחר פרוץ הסכסוך, בין הצדדים. אין זה מקרה רגיל, בו סעיף הבוררות, הוא חלק מהסכם כולל. כאן, לא היה הסכם בכתב בין המשיבה והמבקש, שכן הסכם הרכישה, נחתם בין המשיבה והמוכרים. הסכם הבוררות, נחתם, לאחר שפרץ הסכסוך, בין המשיבה והמבקש. המשיבה ידעה, שבפיה טענות מרמה וגניבה כנגד המבקש, ולמרות זאת, חתמה עמו על הסכם בוררות. אין היא יכולה לחזור בה כעת, מהסכמתה לבוררות, ולטעון, שהמחלוקת חייבת להתברר בבית המשפט דווקא. 6. המשיבה איננה חולקת שקיים הסכם בוררות. המבקש צירף לבקשתו מכתב שכתב עו"ד תורג'מן - ב"כ המשיבה שבפני - לבורר, הרב עופר חוגי, ביום 9/12/98 בו כתב, בין היתר: בב "מרשי הינו צד לבוררות המתנהלת בפניך בעניין שבנדון... על פי הדין טענות ל"מעילה באמון" לא ניתן למסור לבוררות ועל כן הנך מתבקש להפסיק כל הליך בבוררות." המשיבה לא טענה, כי לא קיים הסכם בוררות, ועובדה היא שהבוררות התנהלה, שכן בא כח המשיבה, ביקש להפסיקה. 7. טוענת המשיבה, כי אם נחתם הסכם בוררות, הרי הוא נחתם בין מר שמואל שטרנקלר, לבין המבקש, ולא בין המשיבה לבין המבקש. התשובה היא, שכל טענות המשיבה בכתב התביעה, מתייחסות למר שטרנקלר ולא למשיבה. בסעיף 2 של כתב התביעה, נכתב "להלן כשייכתב "התובע" הכוונה למר שטרנקלר". בהמשך כתב התביעה, נכתב, כי התובע (קרי: וו שטרנקלר) רחש אמון רב למבקש, הפקיד בידיו יפוי כח והעביר לו את הסך 1,250,000 דולר. המשיבה מוסיפה וכותבת (בסעיף 8 של כתב התביעה): ננ "הנתבע (המבקש) הטעה את התובע (שטרנקלר) ובמרמה הוצגו (צ"ל: בבהוצאו) מהתובע (שטנקלר) סכומים בסך 1,250,000 דולר..." בכל כתב התביעה, לא נזכר, מה הן זכויותיה של המשיבה, שהיא חברה בע"מ. גם בחוזה המכר, נרשם מר שטרנקלר - ולא המשיבה - כקונה. על כן, אין לטענה זו של ב"כ המשיבה, כי התובענה הוגשה בשם המשיבה, כל נפקות. 8. לגבי טענת המשיבה, כי הבורר נבחר להיות חבר כנסת, ועל כן, הוא מנוע - על פי החוק - מלהיות בורר בשכר, התשובה היא, כי כאשר, נבצר מבורר למלא את תפקידו, והצדדים לא הסכימו על בורר אחר, יכול כל צד לפנות לבית המשפט ולבקש מינוי בורר. ראה סעיף 12 לחוק הבוררות תשכ"ח - 1968. 9. לאור כל האמור לעיל, אני נעתר לבקשת עיכוב ההליכים של המבקש ואני מורה, כי יעוכבו ההליכים בת.א. 7171/99. המשיבה תשלם למבקש הוצאות בקשה זו וסך 3,000 ש"ח שכ"ט עו"ד. יישוב סכסוכיםבוררות