עבירת המרמה הינה עבירה תוצאתית, והיא מצריכה קיומו של קשר סיבתי בין המרמה לבין קבלת הדבר. היסוד העובדתי שבעבירה כולל הצגת טענה כוזבת, לרבות העלמת עובדה שהיה מקום להציגה, וקבלת "הדבר" מכוח אותה טענה. למונח "במרמה" יש משמעות כפולה: הוא חלק מהרכיב הפיזי של העבירה - עצם הטענה הכוזבת הנטענת בכתב, בעל פה או בהתנהגות, ויחד עם זאת יש למונח משמעות גם במסגרת היסוד הנפשי שבעבירה- מודעות המבצע לכך שמדובר בטענה שאינה אמת. "המרמה" עשויה לבוא לידי ביטוי גם במחדל, דהיינו, בשתיקה והעלמת עובדות אשר היה מתבקש לגלותן, וכן הצגה חלקית של העובדות, העשויה בנסיבות מסוימות להוות מצג כוזב. היסוד הנפשי דורש כי תתקיים מודעות מצד המבצע לטיב התנהגותו, לקיומן של הנסיבות הרלוונטיות וכן מחשבה פלילית מסוג פזיזות לפחות, לאפשרות התרחשות התוצאה. בעניין זה הסבירה השופטת שטרסברג-כהן בע"פ 5734/91 מדינת ישראל נ' לאומי ושות' בנק להשקעות בע"מ, פ"ד מט(2) 4, 22: "במישור היסוד הנפשי, יסוד המירמה משמעו 'הלך נפש של 'ידיעה' שאותה טענה אינה אמת או הלך נפש של 'אי אמון' באמיתות הטענה, המלווה את הצגת הטענה הכוזבת' (י' קדמי, על הדין בפלילים (דיונון, כרך א', תשנ"ד) 405). בנוסף מחייבת עבירת המירמה כי המציג יהיה מודע לאפשרות התרחשותה של התוצאה המזיקה כפועל יוצא מן המצג. קרי, נדרשת מודעות לרכיב התוצאתי ולרכיב הסיבתיות. כוונה במובן רצון בקרות ההתרחשות אינה נדרשת לעניין העבירה המושלמת של קבלת דבר במירמה (ראו פרשת ברזל, פד"י מו(2) 539 בעמ' 565, תוך שבית המשפט מאזכר בהסכמה את ע"פ 839/78 מדינת ישראל נ' אבני ואח', פד"י לג(3) 821)" (ראו גם, ע"פ 4336/96 מדינת ישראל נ' דיניץ, פד"י נא(5) 97, בעמ' 118 - 119). מרמה