האם עורך דין יכול להעיד נגד לקוח או שמא יש חיסיון ? קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עדות עורך דין נגד לקוח - חיסיון: 1. זוהי החלטה בבקשה שהעלתה ב"כ המדינה, עו"ד א' רובינק, להזמין לעדות מטעם התביעה את עורכי-הדין X ו Y, לאחר שכבר נסתיימה פרשת ההגנה. בהחלטה זו אתייחס אך ורק לעובדות הנוגעות לענין הבקשה נשוא החלטה זו: שלושת הנאשמים הואשמו בשתי עבירות לפי סעיף 98(ג) לחוק מס שבח מקרקעין תשכ"ג- 1963, בכך שמסרו ביודעין שתי הצהרות לשלטונות המס לגבי מקרקעין שמכרו. שתי ההצהרות שבגינן הוגש כתב האישום היו המש"ח המקורי, וכן ההשגה שהגישו בעקבות ההחלטה שנתן מנהל מס שבח במש"ח. בישיבה מיום 5.11.84 ביקשה ב"כ התביעה להעיד את עורכת-הדין Y Y, שערכה את המש"ח וההשגה, במסגרת עבודתה במשרדו של עו"ד X, הוא המשרד שטיפל עבור הנאשמים במכירת המקרקעין והטיפול בעניינים הנוגעים למס השבח. ב"כ הנאשמים, עו"ד וירניק, התנגד להעדתה של עו"ד Y, בהסתמכו, בשם הנאשם, על החסיון המקצועי שמקנה סעיף 48 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א- 1971. 2. באותה ישיבה החלטתי כי החסיון לו טוענים הנאשמים שריר וקיים, וכי אין עו"ד Y מחוייבת להעיד על דברים שנאמרו לה, או שאמרה, לנאשמים במסגרת המגע המקצועי ביניהם. עוד קבעתי באותה החלטה, כי נימוקי ההחלטה ינתנו בהכרעת הדין. והנה, משנסתיימה פרשת התביעה, והנאשם מס' 3, עלה על דוכן העדים כדי למסור את עדותו, החל זה להעיד על תוכן שיחות ומגעים שהיו לו עם עורכי-הדין X ו Y. בשלב זה ביקשה ב"כ התביעה, עו"ד רובינק, לזמן מחדש לעדות את עוה"ד X ו Y, בטענה כי משהחל הנאשם להעיד על תוכן שיחותיו עם עורכי-הדין הללו - הרי ויתר על החסיון, ואין טענה זו עומדת לו. בהחלטה זו אתייחס הן לנימוקים שבגינם החלטתי את שהחלטתי בישיבה מיום 5.11.84 והן לבקשה זו. 3. סעיף 48(א) לפקודת הראיות קובע: "דברים ומסמכים שהוחלפו בין עורך-דין לבין לקוחו או לבין אדם אחר מטעם הלקוח ויש להם קשר ענייני לשירות המקצועי שניתן על-ידי עורך-הדין לקוח, אין עורך-הדין חייב למסרם כראיה אלא אם ויתר הלקוח על החסיון; והוא הדין בעובד של עורך-דין אשר דברים ומסמכים שנמסרו לעורך-הדין הגיעו אליו אגב עבודתו בשירות עורך הדין". הוראה דומה קיימת בסעיף 90 של חוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א- 1961. ואולם, בב"ש (י-ם) אליהו מירון, עו"ד ופנחס מנדלוביץ, עו"ד נ' מדינת ישראל קבע כבוד השופט צבי כהן, כי ההוראה שבסעיף 90 לחוק לשכת עורכי הדין היא הוראת איסור מיוחדת ואינה הוראת חסיון או הוראה שבדיני הראיות - ולענין שאלת החסיון, תחול הוראת סעיף 48 לפקודת הראיות והיא בלבד. 4. החסיון בו עוסקת הוראת סעיף 48 הנ"ל הוא חסיון "שנפרש על ידי המחוקק על דברים שהוחלפו בין פרקליט ולקוחו, שיש להם קשר ענייני לשירות המקצועי שניתן על-ידי עורך-הדין ללקוחו. משמע, פרטים על עסקיו או פעולותיו של הלקוח, שאין להם קשר לשיות המקצועי שניתן על-ידי עורך-הדין, אינם ענין לחסיון בו אנו דנים כאן" (בג"צ 665/83 ישראלי, ירושלמי, כהן ושות' נ' יעקב אור, עו"ד, פרקליט מחוז ת"א (מיסוי וכלכלה), בעמ' 351 (ההדגשה במקור - י' ב'). השאלה, מהו אותו שירות מקצועי המקנה חסיון ללקוח, נדונה בהרחבה בפסק-הדין בפרשת מירון, אולם כבר ב-ע"א 632/77, 662 יוסף מוסקונה, עו"ד; מודיעין אזרחי בע"מ נ' גדעון מאור, עו"ד קבע כבוד השופט בכור: "השירות שנותן עורך דין ללקוחו בייצוג משפטי אינו מתחיל עם הגשת המשפט כי אם בשלב מוקדם יותר, וכאשר מתקיימת התייעצות מוקדמת לקראת אפשרות של משפט צפוי, גם התייעצות זו עבודות ההכנה הן בגדר השירות המקצועי שעורך דין מספק למרשו" (עמ' 324 מול האות ב). 5. כאמור, בפרשת מירון, הרחיב כבוד השופט כהן את הדיון בשאלה, אימתי יחול החסיון האמור ואימתי לא. בין השאר קבע כבוד השופט המלומד, כי השירות המקצועי האמור הוא פעולה מן הפעולות המנויות בסעיפים 20 ו- 22 לחוק לשכת עורכי-הדין, לרבות מה שדרוש במידה מתקבלת על הדעת כדי לעשות פעולה כאמור. עוד קבע כבוד השופט כהן, כי משנתקיימו יחסי עורך-דין ולקוח, מותר ללמוד כי לכאורה נתקיימו על-מנת שעורך-הדין יתן בהם שירות מקצועי ולא שירות אחר, ומשום כך יחול על יריבו של עורך-הדין הנטל להצביע על כך שהשירות לא היה מקצועי. 6. הלכה פסוקה היא, כי החסיון הקבוע בסעיף 48הנ"ל חסיונו של הלקוח הוא, ולא של עורך-הדין, והלקוח בלבד הוא זה היכול לוותר עליו (ע"א 632/77 הנ"ל; ע"א 44/61 רובינשטיין ושות' בע"מ נ' מפעלי טכסטיל נצרת בע"מ). זאת ועוד. המשפט האנגלי אף הרחיק לכת. ב-(1968) bell v. Smith נקבע, כי כאשר חוקרים עורך-דין בעניינים הקשורים להתקשרותו עם לקוח, יש להוכיח כי הלקוח ויתר על החסיון, שאם לא כן, חייב עורך-הדין לסרב להשיב. חסיון זה חל לא רק על מגעים ואיסוף חומר שערך עורך-הדין אישית. הם משתרעים, כעולה מתוך הסעיף, גם על פעולות שביצע עובדו של עורך-הדין בשם מעבידו - ואין חובה אף שיהיה זה עובד הישיר של עורך-הדין. גם אדם או גוף שעורך-הדין מינהו לבצע פעולות מסויימות לצורך השירות המקצועי יהיה כפוף להוראת החסיון האמורה (ע"א 632/77 הנ"ל; ע"א 327/68 שמחה בונים זינגר נ' ג'ון אדרד ביינון). 7. אין לי כל ספק, כי כל השיחות והפעולות שביצע עורך-דין X, תוך כדי טיפולו, עבור הנאשמים, במכירת המקרקעין והמגעים עם שלטונות מס שבח מקרקעין, כולל עריכת המש"ח וההשגה נשוא האישומים, הם בבחינת שירות מקצועי שלגביו חלה הוראת החסיון הקבועה בסעיף 48 הנ"ל, ומשום כך מנוע היה עורך-דין X מלהעיד עליהם מבלי שוויתרו הנאשמים על החסיון. הוא הדין בעורכת-דין Y, אשר, בנוסף להיותה עובדת במשרדו של עו"ד X, חלה עליה הוראת החסיון האמורה מכח היותה עורכת-דין לכשעצמה. ועל כן, מבלי שוויתרו הנאשמים על זכות החסיון המוקנית להם, מנועה היתה אף היא מהעיד על נושא זה. 8. ברוח זו החלטתי, כאמור, כי הוראת החסיון חלה וכי אין התביעה יכולה להעיד את עורכי-הדין X ו Y. והנה, משעלה נאשם מס' 3 להעיד, החל להעיד על תוכן שיחותיו עם עורכי-הדין X ו Y באשר להוראות וההנחיות שמסר להם באשר לתיאור המקרקעין אותם ביקש למכור - ואשר לפיהם ערכה עורכת-דין Y את המש"ח, ולאחר מכן את ההשגה. 9. מהי משמעותו של צעד זה של הנאשם? א' הרנון, בספרו דיני ראיות (חלק שני, בעמ' 101), כותב: "בדרך כלל יוצאים מן ההנחה כי החסיון קיים משום שהדברים והמסמכים נמסרו לעורך-הדין מתוך כוונה של אמון שישמרם בסוד. בהעדר כוונה לסודיות אין מקום לחסיון". ברוח זו נפסק ב-ע"א 44/61 כי משנכח בשיחה בין הלקוח ועורךהדין אדם שלישי, הרי לא תעמוד ללקוח טענת החסיון, משום שבעצם נוכחותו של אותו אדם שלישי בשיחתו עם עורך-הדין ויתר על הסודיות. בפרשת מירון קבע כבוד השופט כהן: "לא ניתן לעשות שימוש במסמכים מתוך תיקו של הלקוח על-מנת להוכיח שנתקיימו יחסי עורך-דין ולקוח ושניתן שירות מקצועי, בלא להסתכן ע"י כך בטענת היריב, כי השימוש החלקי בתיקו של הלקוח עולה כדי ויתור על חסיונו של התיק כולו" (שם, בעמ' 74). ומשתמע מכך המובן מאליו: שאם התיר הלקוח להוציא אל פני השטח חלק ממגעיו והמסמכים שהוחלפו בינו לבין עורך-דינו - אין הוא יכול לומר כי די לו בכך, וכל השאר חסוי. משגילה טפח - הרי רשאי הצד שכנגד לבוא ולגלות טפחיים, שהרי טענת החסיון, שכל כולה ומהותה מטרתה לשמור על הסודיות, אין לה על מה שתסמוך מקום שהלקוח, מרצונו, ויתר על חלק מהסודיות, ולו גם כדי להוכיח את טענתו הוא. 10. ואם לא די בכך - הרי בא כבוד השופט לוין בבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע (ת"א (ב"ש) 44/79), ופירש ברחל בתך הקטנה: "ואפילו תמצי לומר, כי התובע אכן רצה בזמנו בחסיון לפעולות דלעיל, אזי יש לומר - כי משהעיד התובע... ללא סייג מטעמי חסיון, על כל הנושאים שבשתי החטיבות, שוב אינו יכול להעלות טענת חסיון לגבי אותם נושאים כשעדות עליהם אמורה להישמע לאחר מכן מפי פרקליטו דאז, אם משום שבהעידו כאמור השמיט הוא עצמו יסוד הסודיות מנושאים אלה, ואם משום שבעקבות העדות הוא מוחזק מוותר על החסיון" (בעמ' 391). דבר דבור על אופניו - ולא נותר עוד מקום לספק. משהחל נאשם 3להעיד על תוכן שיחותיו עם עורכי-הדין X וY - ויתר על זכות החסיון המוקנית לו בסעיף 48הנ"ל, ומשום כך לא עומדת לו עוד הזכות לחסיון למגעיו עם עורכי-הדין האמורים. 11. ואולם, בקשתה של ב"כ התביעה להעיד את עורכי-הדין X וY באה, בשלב זה, לאחר שתמה פרשת התביעה (ולמעשה, נסתיימה כבר גם פרשת ההגנה). אין מדובר עתה בעד תביעה, שזכאית התביעה להביאו במסגרת פרשת התביעה - שכן אז חסו עדים אלו בצל הוראת החסיון הנ"ל - אלא בעד הזמה, כאמור בסעיף 165 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982, או בעד מטעם בית-המשפט, שמבקש אחד מהצדדים להזמינו, ואפילו נשמעה כבר עדותו בפני בית-המשפט, כאמור בהוראת סעיף 167 לחוק הנ"ל . ב"כ התביעה לא פירטה לאיזו משתי ההוראות היא מתייחסת בבקשתה זו. ואולם, שתי ההוראות מצריכות פירוט הנימוקים שבגינם מבקשים להזמין את העד. באשר להוראת סעיף 165, הדבר ברור מלשון הסעיף עצמו, ולענין הוראת סעיף 167- ראה ע"פ 583/79 טסה נ' מדינת ישראל. הפרקליטה המלומדת מטעם המדינה לא פירטה, כאמור, מהם הנימוקים שבגינם היא מבקשת להזמין את עורכי-הדין X וY להעיד - ולו רק משום כך בלבד היה עלי לדחות את הבקשה. ואולם, שתי ההוראות הנ"ל נוקטות בלשון "רשאי" באשר לסמכותו של בית-המשפט להורות על הבאת עדים כאמור. צא ולמד, שנתון הדבר לשיקול דעתו של בית-המשפט הדן בענין - ולשיקולו שלו בלבד, כדברי כבוד השופט בייסקי ב-ע"א 365/81 אזולאי נ' לביא: "אכן, גם ערעור מהימנות של עד מעדי ההגנה עשוי, במקרים מסויימים, להצדיק הרשאת הבאת עדות מפריכה... אך הדבר נתון לשיקול דעתו של השופט הדן בענין, וערכאת הערעור לא תתערב בכך, אלא מנימוקים כבדי משקל". 12. אין אני רואה מקום להעיד את עורכי-הדין X וY. אפילו תטען המאשימה כי הנימוק להעדתם עתה הוא אותו הנימוק שגרם לה לרצות להעידם מלכתחילה, ורק משום הוראת החסיון לא עלה הדבר בידה אז אזי גם במקרה זה אינני סבור כי יש מקום להתיר את העדתם עתה. ולו רק מהטעם הפשוט כי כל שיכולים הם לומר הוא מה היה תוכן שיחתם עם נאשם מס' 3 ותו לא. ונאשם זה מסר בעדותו גירסה נרחבת ביותר על תוכן השיחה וכל שנאמר בה. אשר על כן אני דוחה את הבקשה להעיד את עורכי הדין X ו Y בשלב זה של הדיון. עורך דיןעדותדיוןלקוחות