עונש על אלימות כלפי קטינים

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עונש על אלימות כלפי קטינים: העובדות, נשוא כתב האישום שבפני, חושפות במלוא כיעורה, התנהגות פסולה ואכזרית בה נטלו חלק הנאשמים שבפני - איש כפי חלקו, כמתואר בכתב האישום המתוקן המונח בפני ואשר בו הודו הנאשמים. המעשים הנפסדים, בוצעו ע"י הנאשמים בתאריך 8/7/96 וקרבנם הצעיר, היו שני ילדים קטינים, תושבי השטחים, אשר נתפשו בו ביום, ע"י אחרים, שעה שהיו בשדה העגבניות של מושב מי-עמי שבחבל התענ"ך ובחשד כי גנבו עגבניות. שני הילדים, כשאחד מהם היה כבן 10 בעת האירוע והאחר כבן 13 שנים, הובלו ע"י אחרים ברכב וכשהם כבולים, והוכנסו למחסן השקיה שבמושב מי-עמי, שם נכחו מספר אנשים וביניהם שני הנאשמים. זמן מה לאחר מכן, ומשנותרו שני הקטינים עם הנאשם מס' 1 במחסן הנ"ל, כבל הוא כל אחד מהם אל עמוד שבמחסן ולאחר מכן, היכה אותם בעזרת חפץ וזאת, למרות בכים וצעקותיהם. בהמשך, אף גרם כוויות מסגריה בצוואריהם של השניים. כן חתך בגדיהם של השניים בעזרת סכין ואילצם לשוב לבתיהם כשהם ערומים כביום היוולדים וכשידיו של אחד מהם כפותות אל מאחורי גבו באזיקונים. לנאשם מס' 2, מיחסת המאשימה הכאתו של הקטין בן ה- 13 על אחת מעיניו וכן מאשימה אותו כי בעט באותו קטין בפיו. אשר לחבלות אשר נמצאו על גופם של הקטינים, הסכימה המאשימה, כי אילו נגרמו בעקבות האירוע נשוא כתב האישום בכללותו - אירוע בו נטלו חלק גם אחרים ולא הוכח לבית המשפט אילו מן הפגיעות נשוא ת/ 1 - ת/ 2 נגרמו ע"י הנאשמים שבפני. כן לא הוכח לבית המשפט, כי נרקם קשר פלילי לביצוע המעשים בין הנאשמים, בינם לבין עצמם ובינם לבין אותם אחרים. עוד הבהירה המאשימה, כי בעת שהנאשם מס' 1, הכה את הקטינים כמתואר לעיל, לא נכח הנאשם מס' 2 במקום ולהיפך. העבירות אשר יוחסו לנאשם מס' 1 הינן לפיכך: כליאת שווא ותקיפה הגורמת חבלה ממשית בנסיבות מחמירות. לנאשם מס' 2 מייחסת המאשימה, ביצוע עבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממשית בנסיבות מחמירות. שמעתי בקשב רב טיעוני הצדדים לעונש וכן עדויותיהם של העדים אשר הובאו מטעם ההגנה. כן עיינתי, עיין היטב, במסמכים אשר הוגשו לעיוני. הסניגור והקטגור המלומדים, ניסו לשכנעני, כמיטב כשרונם, ובטעוניהם הענייניים והסדורים היטב, באשר לעונש הראוי, לדעתם, לנאשמים שבפני. גם הנאשמים אמרו דברם והביעו בפני חרטתם וצערם והתרשמתי כי דבריהם יצאו מן הלב. אודה ולא אבוש, כי מלאכת קביעת העונש במקרה שבפני, קשתה עלי והתחבטתי לא מעט בשאלה מהו העונש הראוי לנאשמים שבפני וכיצד עלי לערוך האיזון הראוי בין מכלול השקולים שיש לעמוד עליהם בעת מתן גזר הדין. והרי כבר נאמרו מילים הרבה באשר למלאכת גזירת הדין ואין לי אלא להביא רק מקצת מן הדברים המאלפים אשר נאמרו בענין זה. ראה בעניין זה דבריו של כב' השופט ברק (כתוארו אז) בעפ' 212/79 פלוני נגד מדינת ישראל, פד' לד (1) 421, 434: "המשפט הפלילי מגדיר התנהגות אסורה וקובע את הסנקציה שבצידה. מטרתה של הסנקציה היא להבטיח את קיומה של הנורמה, ולהביא לידי כך שההתנהגות אשר אותה מבקשים למנוע אכן תמנע. בדרך כלל קובע המחוקק סנקציה מקסימלית ומעניק שיקול דעת לשופט לקבוע את הסנקציה הספציפית אשר הנאשם האינדוידואלי צריך לשאת בה. הפעלתו של שיקול הדעת מכוונת תמיד לענין אינדוידואלי - ובכך, בין השאר, נבדל השופט מהמחוקק - אך השיקולים אותם רשאי וחייב השופט לשקול הם רבים ומגוונים, והם כוללים בחובם הן שקולים כלליים והן שקולים שהם אינדיבידואליים לנאשם העומד לדין. מקובל לציין, בין מכלול השקולים שיש לקחתם בחשבון, את שקולי ההרתעה הכללית וההרתעה האינדיבידואלית, את שיקולי המניעה והתגמול ואת השיקול השיקומי... ביסוד הענישה אינו עומד שיקול אחד ויחיד אלא מכלול של שיקולים. במלאכת הענישה בכל מקרה ומקרה חייב השופט למצוא את המשקל הראוי שיש להעניק לכל אחד מהשיקולים הנזכרים, תוך שהוא מודע לכך, כי לעיתים קרובות שיקול אחד בא על חשבונו של שיקול אחר. מכאן, שהעונש אשר מוטל בסופו של דבר על הנאשם, אינו אלא תוצאה "משוקללת" - אם תרצה פשרה - של השיקולים השונים שיש להביאם בחשבון. מלאכת "שקלול" זו אינה מלאכה מדעית, אך היא אף אינה מלאכה שרירותית . היא עניין שבשיקול דעת הנעשה על הרקע הכללי והאינדיבידואלי, במסגרת המדיניות העונשית הכללית, כפי שהיא מבוצעת על ידי בתי המשפט". כן ראה דבריו של המשנה לנשיא מ.אלון בעפ' 1399/91 פד' מז (1) עמ' 177: "אכן במסורת הפסיקה נקבעו כללים כלליים בדבר דרכי הענישה ומטרותיה, שעל השופט לשוקלם בבואו לגזור את הדין: אופייה של העבירה ונסיבותיה; עולמו של העבריין; עברו ועתידו; הצורך בהרתעתו של העבריין שהורשע ובהרתעתם של עבריינים בכוח; מידת התגמול וחובת השיקום; תיקון היחיד ותקנתה של החברה. כל אלה השקולים יפים ונוחים הם לעיון ולדיון, אך קשים הם ביותר ליישמם הלכה למעשה, שהרי מעצם מהותם וטיבם אין בהם אלא משום הכוונה כללית לשופט בעשותו במלאכת הענישה, ואין בהם אלא משום נקודות מוצא בלבד ומובן ואין צריך לומר, ששקולים אלה לעיתים רחוקות עולים הם בקנה אחד ולעיתים קרובות נוגדים הם זה לזה. זיווגם של שקולים אלה והאיזון ביניהם קשים הם כקריעת ים סוף, ויישומם להלכה ולמעשה במקרה המסויים שלפני השופט מסור הוא לחוכמתו, ללבו ולמצפונו ועל כגון דא אמרו חכמים בחכמתם: "אין לדיין אלא מה שיראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין...". אכן, מעשיהם של הנאשמים פסולים המה וראויים לכל גינוי. בהתנהגותם, חרגו מכל דפוס התנהגות אנושי ומקובל בחברה מתוקנת וגס היה ליבם באותם שני ילדים - קטנים אשר היו חסרי אונים אל מול תוקפנותם. הנאשם מס' 1 אף הוסיף חטא על פשע, לא הסתפק בהכאתם הפיזית של אותם קטינים וביזה אותם אף בכך שכבל אותם, קרע מעליהם את בגדיהם ושילח אותם לביתם, ערום ועריה, כשאחד מהם אף כפות בידיו. להגנתם טענו הנאשמים וב"כ, כי פעלו הם מתוך אבדן עשתונות, כעס וחולשת הרגע שיסודם במצוקה קשה ונמשכת אשר נבעה מכך שבמשך תקופה ארוכה, ובהיותם מישובים על קו התפר, חשופים הם להיזקים אינטנסיביים לרכושם, לגניבות חקלאיות ואחרות ולהתנכלויות מהתנכלויות שונות אשר נגרמות להם על ידי תושבי השטחים המבצעים את המעשים וחוזרים לשטחי האוטונומיה, שם מתקבלים הם כגבורים ואילו להם - לתושבי קו התפר אין מושיע בגין אזלת ידה של משטרת ישראל באכיפת החוק, כשהמדובר בתושבי השטחים, ומוצאים הם עצמם נאלצים לחיות בביתם שלהם, בתחושה של חוסר בטחון וחוסר אונים - להם ולילדיהם. כתימוכין לטענתם, הוגשו לתיק בית המשפט עשרות תלונות אשר הוגשו לתחנות משטרה שונות בגין התנכלויות שכאילו וכן תכתובות מגוונות עם גורמי אכיפה שונים בהן התריעו על תופעת ההתנכלויות והנזקים וממסמכים אילו ניתן ללמוד, כי אכן קיים קושי אמיתי בבלימת התופעה. גם התביעה בהגינותה, הצהירה כי אין הדבר שנוי במחלוקת, כי תושבי קו התפר אמנם סובלים מגניבות והתנכלויות שונות לרכושם, שמבצעים תושבי השטחים. אומר מיד, כי אין בדעתי להצדיק מעשי הנאשמים אשר עשו דין לעצמם ונהגו באלימות אשר אין לה כל מקום בחברה מתוקנת. עם זאת, אין בית המשפט יכול להתעלם כליל מהרקע המיוחד אשר הביא לביצוע המעשים וסבורה אנוכי, כי לא יהא זה נכון, במקרה שלפני, לבודד האירוע מהתרחישים אשר קדמו לו והביאו להתפרצותו ולמצות הדין עם הנאשמים, תוך ניתוק האירוע מהנסיבות אשר קדמו לו ואפפו אותו. אוכל לומר, כי ממכלול החומר הראייתי אשר הובא בפני ע"י ההגנה ולאחר ששמעתי גם הנאשמים והתרשמתי מהם שוכנעתי, כי אין ניצבים בפני אנשים המעורים בחיי הפשע או כי דרך הפשע הינה לחם חוקם ואורח חייהם. שוכנעתי, כי לפני אנשים מן היישוב, אשר למעט האירוע החריג נשוא כתב האישום, הינם בעלי רפרטואר התנהגותי תקין ונורמטיבי, אנשים אשר זו היא להם מעידה ראשונה ומפגש ראשון עם בית המשפט, אנשים המכים מאז האירוע על חטא והמבינים, הבן היטב, את הפסול והכיעור שבמעשיהם וידעו להשכיל וללמוד מכך לקח לעתיד לבוא. גם העובדה שמאז ביצוע העבירות, ב - 8/7/96 ועד היום, הינם מתפקדים בחברה ובחיי היום יום באופן תקין חיובי ומועיל, כמתואר, בין היתר, בתסקירי שירות המבחן המפורטים והממצים אשר הוגשו לעיוני, וכי לא מעדו שוב בביצוע כל עבירה שהיא למרות העובדה שאותן התנכלויות ונזקים חוזרים ונשנים עד עצם היום הזה, כל אלה - מחזקים אותי במסקנתי שהתנהגותם - נשוא כתב האישום היתה התנהגות חריגה, חורגת וזרה לדפוס ההתנהגות שלהם. התובע, בעת טעוניו לעונש, בקשני כי אגזור דינם של הנאשמים, בין היתר, לריצוי מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח והפנה אותי לגזר הדין, הידוע לי, ואשר ניתן בבית המשפט העליון בעפ' 7864/98 מדינת ישראל נ. יורם לשם וגלעד בכנר (להלן: "פס"ד לשם"). עיינתי, עיין היטב, בפסק דין זה והנני מוצאת בו אלמנטים עובדתיים חמורים מעובדותיו של המקרה שלפני כגון, שבאותו עניין, הורשעו הנאשמים עפ"י הודייתם בביצוע מספר רב יותר של עבירות - חטיפה, תקיפה הגורמת חבלה ממשית בנסיבות מחמירות ותקיפה בנסיבות מחמירות, כאשר הנאשם מס' 1 הורשע, בנוסף, גם בביצוע עבירות של כליאת שווא ותקיפה לשם ביצוע פשע. באותן נסיבות, נחטפו המתלוננים ע"י הנאשמים, הוסעו ברכב כבולים, הוכו, הושפלו, נכבלו וכוסו בצבע ע"י הנאשמים והאירוע אף לווה בירי בנשק חם. אותם נאשמים פעלו לאורך כל הדרך, בצותא חדא - כאיש אחד. אציין, כי פרט לאותו פס"ד לשם, לא מצאתי בפסיקתם העניפה של בתי המשפט, לדרגותיהם השונות, תקדימים הדומים לענייננו או לאותו פסק דין לשם ועובדה זו יש בה כדי ללמדני, כי אין המדובר בתופעה נפוצה של עשיית דין עצמי אלא במקרים חריגים ובודדים. גם עובדה זו, צריכה לדעתי, להשקל על ידי, בבואי לגזור הדין. עוד הנני סבורה, כי לריחוק מתן העונש ממועד ביצוע העבירה, יש השלכה על כוחו ההרתעתי ועל מידת התאמתו לנאשמים כיום. בענייננו, חלק ממעבר הזמן יש לזקוף לחובת התביעה אשר הגישה כתב האישום רק לאחר כשבעה חודשים מביצוע העבירה. חלק אחר ממעבר הזמן יש לזקוף לחובת הנאשמים אשר עד לשלב בו החליטו להודות, ובכך חסכו בזמן, האריכו בדיונים ובטענות, מעבר לנדרש. עוד אציין, כי התיק טופל ע"י מספר שופטים בבית משפט זה, עד אשר הועבר לטפולי. הנני סבורה, כי לגורם חלוף הזמן שמאז ביצוע העבירות, צריך וראוי שתהא השפעה על העונש המושת היום על הנאשמים ועל מידתו וכפי שלמדתי מדברי הנאשמים וכן מן התסקירים שהוגשו לי, "רודף" אותם האירוע כצל ומעיב על חייהם והריהו ככתם ואות קלון לגביהם. וראה לענין השיהוי: עפ' 125/74 מרום נ. מדינת ישראל פד' ל (1) 57. וכן: עפ' 786/84, 795/84 הלוי נ. מדינת ישראל פד' לט (2) 714, 717. שם נאמר: "... עונש הניתן בריחוק זמן מביצוע העבירה, מאבד הרבה מאד מכח ההרתעה שלו, ומאידך גיסא - הנאשם כבר נטל חלק לא קטן מעונשו, כאשר חרב הדין התהפכה מעל ראשו והוא במצב שאינו יודע מה גורלו..." הנני סבורה, כי הן האמור בתסקירי שירות המבחן והן הנאשמים עצמם, הטיבו לתאר בפני בית המשפט את שעבר עליהם מאז ביצוע העבירות ועד כה. סוף דבר, לאחר ששקלתי, שקול היטב, מכלול נסיבות הענין, מכל צדדיו ועל כל היבטיו, ובשים לב, בין היתר, גם לחומרת העבירות מחד ומאידך, לנאשמים אשר בפני ולנסיבות האירוע, הגעתי לכלל מסקנה, כי אין עלי לשולחם למאסר מאחורי סורג ובריח - מאסר אשר פגיעתו בהם, לאור נתוניהם כאמור בתסקירים, תהא קשה והרסנית אך מאידך, עלי לגזור דינם באופן מכאיב לא פחות ואשר יטביע בהם אות קלון וישיג גם המטרות העונשיות של המאסר בדרך מועילה יותר לחברה ומזיקה פחות לנאשמים. לפיכך, ולאור כל האמור לעיל, הנני גוזרת הדין כדלקמן: על הנאשם מס' 1: מאסר למשך 6 חודשים. מאסר על תנאי לתקופה של 12 חודשים ואולם הנאשם לא ישא בעונש זה אלא אם כן יעבור תוך תקופה של שלוש שנים עבירה מן העבירות בהן הורשע ויורשע בגינה. הנני מחייבת הנאשם לפצות כל אחד מהמתלוננים - מוהנד אבו קרקוש ומוחמד אבו קרקוש בסכום של 5,000 ש"ח לכל מתלונן. סכום זה יופקד ע"י הנאשם בקופת בית המשפט, עבור המתלוננים, עד תאריך 30/8/99 ויועבר למתלוננים ע"י בית המשפט. ניתן בזאת צו מבחן למשך שנה, על מועד תחילת תוקפו תנתן החלטתי בהמשך. על הנאשם מס' 2: מאסר למשך 4 חודשים. מאסר על תנאי לתקופה של 12 חודשים ואולם הנאשם לא ישא בעונש זה אלא אם כן יעבור תוך תקופה של שלוש שנים עבירה מן העבירות בהן הורשע ויורשע בגינה. הנני מחייבת הנאשם לפצות כל אחד מהמתלוננים - מוהנד אבו קרקוש ומוחמד אבו קרקוש בסכום של 3,000 ש"ח לכל מתלונן. סכום זה יופקד ע"י הנאשם בקופת בית המשפט, עבור המתלוננים, עד תאריך 30/8/99 ויועבר למתלוננים ע"י בית המשפט. ניתן בזאת צו מבחן למשך שנה, על מועד תחילת תוקפו תנתן החלטתי בהמשך. הנני מעכבת בזאת ביצוע עונש המאסר אשר הוטל על הנאשמים וזאת, עד לקבלת חוות דעת הממונה על עבודות השירות, אשר תבדוק מידת התאמתם של הנאשמים לביצוע עבודות שירות ותעביר לבית המשפט חוות דעתה בעניין זה. קטיניםאלימות