עיכוב ביצוע פסק דין בשל הגשת ערעור לבית הדין הארצי לעבודה

תקנות 471-466 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984, לעניין עיכוב ביצוע וסעד זמני בשל הליך ערעור, אומצו בתקנה 129(2) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב - 1991. הסמכות לעיכוב ביצוע פסק-דין שניתן על-ידי בית הדין האזורי מסורה לבית הדין הארצי לעבודה, כאשר הוגש ערעור על פסק-הדין ועיכוב הביצוע מתבקש לצורך הדיון בהליך הערעור. הכלל הוא, כי עצם הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע פסק-הדין עליו מוגש ערעור. פסק-הדין שניתן על-ידי הערכאה קמא, חורץ בשלב זה את הדין ויש להראות טעם מיוחד כדי שערכאת ערעור תימנע ממי שזכה בדין ליהנות מפרי הזכייה. מכוח האמור בתקנה 468 לתקנות סדר הדין האזרחי הנ"ל, לבית דין זה מוקנה שיקול דעת לעניין עיכוב הביצוע. אמות המידה להפעלת שיקול דעת זה הן: על המבקש להראות כי יש לו סיכויים טובים לזכות בערעור; על המבקש להראות כי אם יזכה בערעור לאחר שיבוצע פסק-הדין, יהא זה מן הנמנע או קשה מאוד להשיב את המצב לקדמותו. קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עיכוב ביצוע פסק דין של בית דין אזורי לעבודה / עיכוב ביצוע פסק דין בשל הגשת ערעור לבית הדין הארצי לעבודה: הנשיא ס' אדלר 1. לפנינו בקשה לעיכוב ביצוע פסק-דינו של בית הדין האזורי בחיפה (השופטת קציר ונציגי הציבור צימט וגרודסקי; עב 4999/98) מיום 16.11.1999, עד למתן הכרעה בהליך הערעור (עע 411/99). 2. העובדות והשתלשלות העניינים הצריכות לענייננו, כפי שנקבעו על-ידי בית הדין קמא, הן כדלקמן: המשיבה, בגיל 58 שנים, הינה עובדת קבועה של משרד הבריאות, בבית החולים "הלל-יפה" בחדרה (להלן: בית החולים), במשך כ- 31 שנים. החל משנת 1985 ניהלה המשיבה את המשרד לקבלת חולים בבית-החולים, משרה בה זכתה לאחר מכרז. ביום 2.2.1998 נאמר למשיבה על-ידי המנהל האדמיניסטרטיבי, כי ברצונו שתפרוש מעבודתה. המשיבה התנגדה לכך וביקשה להמשיך בעבודתה. במכתב שנשלח למשיבה ביום 4.2.1998 על-ידי המנהל האדמיניסטרטיבי נאמר, כי האחריות והניהול השוטף של משרד קבלת חולים, מועברים לאחריות משרד המנהל האדמיניסטרטיבי. בהמשך בוטל האישור שהיה למשיבה לעבוד שעות נוספות. ביום 28.4.1998 אישר הממונה על מערכת הבריאות בנציבות שירות המדינה את פיטורי המשיבה. לאחר-מכן, נערך למשיבה, לבקשתה, שימוע בפני מנכ"ל משרד הבריאות ובעקבותיו אישרר המנכ"ל את פיטוריה. שר הבריאות, אליו הגישה המשיבה ערעור על החלטת המנכ"ל, אישר את החלטת המנכ"ל וקבע כי הפיטורים יכנסו לתוקף ביום 31.10.1998. המשיבה הגישה תביעה לבית הדין קמא ועתרה לקבלת שלושה סעדים חלופיים: א. מתן צו הצהרתי, לפיו פיטוריה בטלים ולהורות למבקשת להשיבה לתפקידה כמנהלת המשרד לקבלת חולים; ב. למצוא למשיבה משרה אלטרנטיבית הולמת, עד הגיעה לגיל פרישה; ג. אישור פרישה מוקדמת בתנאים מועדפים. לטענת ב"כ המשיבה, הפיטורים נעשו בגין האשמות חסרות יסוד. האשמות בדבר ליקויים בעבודתה לא היו מבוססות והמבקשת התעלמה מתקופה ארוכה של עבודה מקצועית ומסורה. האירועים מהעבר שצורפו כעילה לפיטורים היו ליקויים משמעתיים זוטרים ושוליים. עיקר טענת ב"כ המבקשת היתה, כי בשנים האחרונות לעבודתה של המשיבה נפגע תפקודה וחלה ירידה משמעותית ביכולתה לנהל את המחלקה. בנוסף, יחסי האנוש עם הכפופים ועמיתים לה לא היו תקינים וכי גם יחסי הגומלין עם המנהל האדמיניסטרטיבי הגיעו לידי נתק מוחלט. מערכות יחסים אלו פגעו בעבודת בית החולים. נציין, כי ב"כ המבקשת הצהירה את הצהרת "גור אריה". 3. בית הדין קמא קבע, כי לא הייתה כל הצדקה מקצועית ומשפטית לפיטורי המשיבה מעבודתה, פרט לרצונו העז של המנהל האדמיניסטרטיבי להפסיק את עבודתה. בית הדין קמא דחה את הטענות, כי היו פגמים מקצועיים בעבודתה של המשיבה וכי יחסי האנוש של המשיבה עם הבאים עמה במגע לא היו תקינים, עד כדי פגיעה בעבודת בית החולים. בית הדין קמא ציין, כי לא התעלם משני ארועים בעברה של המשיבה שהביאו לקובלנות משמעתיות שהוגשו נגדה. עוד נקבע, כי ההליכים הפורמאליים, לרבות השימוע בפני מנכ"ל משרד הבריאות היו תקינים. יחד עם זאת, ההחלטה לפטר את המשיבה מעבודתה התקבלה מלכתחילה על בסיס נתונים מוטעה. בית הדין הוסיף: "צר לנו לקבוע, כי בתיק זה נעשה ניסיון ברור לפגוע בתובעת [המשיבה], ולרמוס את כבודה הן ביחס לתיפקודה המקצועי והן ביחס לאישיותה, וזאת ללא כל הצדקה לאחר 31 שנות עבודה מסורות לביה"ח... צר לנו על כך, כי מדובר כאן בגוף ציבורי הכפוף לכללי מנהל תקין". לאור האמור, הורה בית הדין קמא על ביטול פיטוריה של המשיבה ועל החזרתה לעבודה לתפקידה הקודם, כמנהלת המשרד לקבלת חולים בבית-החולים. בנוסף, הורה בית הדין קמא למבקשת לשלם למשיבה את מלוא שכרה, ממועד פיטוריה- 1.11.1998 ועד ליום חזרתה לעבודה בפועל אצל המבקשת. נציין, כי בית הדין קמא דחה את התביעה לתשלום שעות נוספות. יש לציין, כי הדיון בהליך התנהל בפני השופט הראשי מייבלום ז"ל ושני נציגי ציבור. פסק-הדין ניתן, כאמור, על-ידי השופטת קציר ועל-ידי אותם שני נציגי ציבור אשר שמעו את הדיון בהליך. 4. בית הדין קמא דחה את בקשת ב"כ המבקשת לעיכוב ביצוע פסק-הדין, לאור הנימוקים המפורטים בפסק-הדין (בש"א 8855/99). 5. הדיון בבקשה לעיכוב ביצוע פסק-הדין נערך על-פי טיעונים בכתב. לטענת ב"כ המבקשת, לערעור שהוגש מטעמה סיכויי הצלחה טובים, משלושה טעמים עיקריים: א. מסקנתו של בית הדין קמא בדבר הטעמים לפיטורי המשיבה, עומדת בסתירה לחומר הראיות שהובא בפניו. בנוסף, בית הדין קמא קבע, כי הליכי הפיטורים היו תקינים אך במסקנתו כי לא היה מקום לפטר את המשיבה, שם בית הדין קמא את שיקול דעתו במקום שיקול דעת המוסמכים לכך; ב. הסעד שניתן על-ידי בית הדין קמא, ניתן מבלי להתחשב בהשפעתו על תפקוד בית החולים וציבור הנזקקים לשירותו; ג. הנורמות שעולות מפסק-הדין, משמען בפועל מתן חירות לעובדים לבצע טעויות חמורות ועבירות משמעת, כאשר ידי הממונים עליהם כבולות. בנוסף הדגישה ב"כ המבקשת, את הנזק החמור והעצום שיגרם למבקשת אם לא יעוכב ביצוע פסק-הדין והמשיבה תחזור לעבודתה. ב"כ המבקשת התייחסה למערכת היחסים האישית הלקויה בין המשיבה לבין הממונה עליה ובינה לבין הכפופים לה, לניסיון העבר ולאי התאמתה של המשיבה לעבודה, שהתבטאה בטעויות, משגים ובעיות משמעת רבות. חזרתה של המשיבה לעבודתה תגרום נזק גדול לתפקוד משרד קבלת חולים וליחסים שבין המשרד לבין הנהלת בית החולים. עוד נטען, כי בית הדין קמא החליט על השבת המשיבה לעבודתה, זאת בניגוד לכלל כי דרך המלך אינה בכפיית יחסי עובד-מעביד. בנוסף נטען, כי אם תחזור כיום המשיבה לעבודתה, יהא על המבקשת לשלבה מחדש בתפקיד ואם יתקבל הערעור, שוב תעזוב המשיבה את עבודתה ושוב יהא צורך בשינויים פרסונליים, מצב שאינו טוב לשני הצדדים. לבסוף נטען, כי הצהרת "גור אריה" שניתנה על-ידי המבקשת עומדת בעינה היה ולא יתקבל הערעור. עיקר טענת ב"כ המשיבה הוא, כי ב"כ המבקשת לא הצביעה על סיכויים טובים לזכות בערעור; פיטורי המשיבה היו שרירותיים ולא ענייניים וככל הנראה ממניעי נקמנות אישית של המנהל האדמיניסטרטיבי. בנוסף נטען, כי לא הוכח כי החזרתה של המשיבה, שהינה עובדת חרוצה ומקצועית לעבודתה, תגרום למבקשת נזק בלתי הפיך. ב"כ המשיבה הדגיש, כי בהליך ניתנה הצהרת "גור אריה". מכאן, כי על המבקשת לקיים את התחייבותה לפיה כל שינוי בבית החולים שנעשה מאז פיטוריה של המשיבה, הן במישור הפונקציונלי והן במישור הפרסונלי, לא יעמוד למכשול בביצוע פסק-הדין המורה על החזרתה לעבודתה. ב"כ המבקשת הגישה אף בקשה למתן זכות תגובה לאמור בתשובה שהוגשה מטעם המשיבה. 6. לאחר עיון בטיעוני הצדדים ואיזון בין מכלול השיקולים, נחה דעתנו, כי בנסיבות העניין, אין מקום לעיכוב ביצוע פסק-הדין שניתן על-ידי בית הדין קמא. 7. תקנות 471-466 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984, לעניין עיכוב ביצוע וסעד זמני בשל הליך ערעור, אומצו בתקנה 129(2) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב - 1991. הסמכות לעיכוב ביצוע פסק-דין שניתן על-ידי בית הדין האזורי מסורה לבית דין זה, כאשר הוגש ערעור על פסק-הדין ועיכוב הביצוע מתבקש לצורך הדיון בהליך הערעור. 8. הכלל הוא, כי עצם הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע פסק-הדין עליו מוגש ערעור. פסק-הדין שניתן על-ידי הערכאה קמא, חורץ בשלב זה את הדין ויש להראות טעם מיוחד כדי שערכאת ערעור תימנע ממי שזכה בדין ליהנות מפרי הזכייה. מכוח האמור בתקנה 468 לתקנות סדר הדין האזרחי הנ"ל, לבית דין זה מוקנה שיקול דעת לעניין עיכוב הביצוע. אמות המידה להפעלת שיקול דעת זה הן: א. על המבקש להראות כי יש לו סיכויים טובים לזכות בערעור; ב. על המבקש להראות כי אם יזכה בערעור לאחר שיבוצע פסק-הדין, יהא זה מן הנמנע או קשה מאוד להשיב את המצב לקדמותו. 9. במקרה דנן, יש למבקשת בערעורה טענות הראויות להישמע. דא עקא שלא די בכך כדי לעכב ביצוע פסק-דין. לטענת ב"כ המבקשת יגרם לה נזק חמור היה ולא יעוכב ביצוע פסק-הדין. אמנם, השארת המצב בעינו, יש בה, לכאורה, כדי פגיעה במבקשת. אין להקל ראש בהשפעת החלטה מעין זו, על יחסי העבודה במקום העבודה ועל הנזק שעלול להיגרם לעבודה הסדירה ולתפקוד התקין של העובדים בבית החולים. אולם, אין בכך כדי לקבוע שכל אימת שמערכת היחסים האישית בין עובד לבין הממונה עליו או בין עובד לבין הכפופים לו או עמיתיו, אינה תקינה, לא יוחזר העובד לתפקידו. אין חולק כי גם למשיבה יגרם נזק כבד אם יעוכב ביצוע פסק-הדין, אשר הורה על החזרתה לעבודתה; זאת לאחר כשנה בה לא עבדה, לאור פרק הזמן הארוך בו עבדה בשרות המבקשת ולאחר שנקבע כי לא היה יסוד לפיטורים. במצב דברים זה, "כשכפות המאזניים מעוינות כך שאין לשלול סיכוי לערעור ושלשני הצדדים עשוי להיגרם נזק שיקשה מאוד לתקנו, גובר העיקרון, שהגשת ערעור אינה מעכבת ביצוע פסק הדין" (ב"ש 894/85 (ע"א 490/85) מלחי יריחו בע"מ ואח' נ' מפעלי ים המלח בע"מ ואח', פ"ד לט(3)531,525). 10. זאת ועוד, בענייננו הסעד המבוקש, אף שהוא זמני, הרי הוא לפי מהותו הסעד הסופי. היה ובית דין זה ייעתר לבקשה לעיכוב ביצוע, תזכה המבקשת במלוא הסעד שביקשה בהליך העיקרי בהליך ביניים. בכך נרוקן מתוכן את הליך הערעור התלוי ועומד בבית דין זה. בכגון דא נאמר: "...לא ייעתר בית המשפט לבקשת עיכוב, אם היה מעניק למבקש בדרך זו את כל הסעד אשר הוא עשוי לקבל בזכותו בערעור, שאילו עשה כן, היתה בקשת העיכוב משמשת תחליף לערעור גופו" (י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) 862-861). 11. יתר על כן, על בית הדין לשקול ולבחון את מאזן הנזקים או מאזן הנוחות, האינטרסים של הצדדים והתוצאות שתיגרמנה לכל אחד מהם כתוצאה מביצוע פסק-הדין. נחה דעתנו, כי מאזן הנזקים בנסיבות העובדתיות שלפנינו ולאור מהות הסעד, נוטה לטובת המשיבה. 12. הדיון בהליך הערעור יתקיים ביום 15.2.2000 בשעה 11: 00. הצדדים יגישו עיקרי טיעון עד שבעה ימים לפני מועד הדיון. העתקים מעיקרי הטיעון ישלחו במישרין על-ידי הצדדים אחד למשנהו, במקביל להגשתם לבית דין זה. 13. סוף דבר - הבקשה נדחית. אין צו להוצאות. ביצוע פסק דיןעיכוב ביצועבית הדין הארצי לעבודהערעור לבית הדין לעבודהערעור