קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עיכוב הליכים בתביעת רכוש: 1. עניינה של החלטה זו, היא בקשה של המבקש (להלן: האיש) לעכב את ההליכים בתובענה רכושית שהגיש נגד אשתו המשיבה (להלן: האשה) (תמ"ש 45030/97). 2. השתלשלות האירועים בנושא הרכוש הוא כמפורט להלן: ביום 15.5.97 האשה הגישה נגד האיש תביעה בתמ"ש 45030/97. שכותרתה והסעד שנתבקש בה הוא פירוק שיתוף בדירה השייכת לשני בני הזוג. ביום 25.12.97 האשה הגישה בקשה (המ' 62349/97) לתיקון כתב התביעה ולכלול בה נכסים נוספים: תכולת קיוסק, מכונית מיצובישי, טנדר סובארו, סירה ואת תכולת הבית. ביום 25.1.98 האיש הגיש תצהיר תשובה. ביום 9.2.98, ניתנה החלטה לפיה האשה רשאית לתקן את תביעתה כמבוקש. 3. ביום 24.4.98 המבקש הגיש בקשה זו לעיכוב הליכים. המבקש מסתמך על כך שהוא הגיש ביום 28.1.98 תביעת גירושין לבית הדין הרבני וכרך בה את הנכסים שהאשה כללה, כאמור, בכתב התביעה המתוקן. 4. בכתב הגנה המתוקן, המבקש טען , בין השאר, לטענה מקדמית שכותרתה "ענין תלוי ועומד". המבקש טוען, בין השאר, הן בכתב ההגנה המתוקן והן בבקשה זו, כי "המשך בירור התובענה בפני ביהמ"ש הנכבד, כל שהינה נוגעת לנכסים המפורטים בסעיפים 10-12 לתובענה, יגרום לו עוול בהיות התובענה מציקה ומטרידה ובהיותה שימוש בוטה לרעה בהליכי משפט. בנוסף יטען הנתבע, כי בנסיבות מקרה זה לא ייגרם לתובעת כל עוול כתוצאה מהפסקת הדיון בתובענה - ככל שהינה נוגעת לנכסים המצויינים בסעיפים 10-12 הנ"ל - והעברתה לבית הדין הרבני" (ר' סעיף 13 לכתב ההגנה המתוקן). בבקשה ציין המבקש נימוק נוסף: "הנכסים, נשוא בקשה זו, מרביתם רשומים ע"ש הילדים, שרון ואריק אשר אינם צד לתביעה העיקרית... ואילו יתרת הנכסים נוגעים לקיוסק אשר היה בבעלות המבקש ונסגר זה מכבר על רקע חובות כספיים ותכולת בית המגורים, אשר רוב רובה נרכש ע"י המבקש במהלך תקופת העדרותה של המשיבה מהבית..." (ר' סעיף 12 סיפא לבקשה). 5. יש להבהיר, כי האשה תיקנה את כתב התביעה גם בכך שהיא הוסיפה כנתבעים גם את הילדים שרון בן עזר ואריך בן נזר כנתבעים בכתב התביעה המתוקן. האשה לא ביקשה בהמ' 62349/97 להוסיף את הילדים (שהם בוגרים) כנתבעים לכתב התביעה המתוקן, אולם הואיל והמבקש "סירב להרשם כבעל זכויות בכלי הרכב ונוהג לרשמם ע"ש ילדיו ו/או אנשים אחרים" (ר' סע' 10 לכתב התביעה המתוקן). הנתבע הודה בכתב הגנתו המתוקן, כי המיצובישי היא בבעלות האשה והבת שרון והסירה היא בבעלות האשה והבן אריק וכי הטנדר נמכר (ר' סעיף יא עמ' 9 לכתב ההגנה המתוקן). בכתב ההגנה המתוקן, המבקש טען, כי יש למחוק את הנתבעים הנוספים מכתב התביעה המתוקן, מאחר והתובעת לא קיבלה רשות לצרפם. המבקש הגיש בקשה בכתב בענין מחיקתם (בש"א 298/98), האשה הגישה תגובה וביום 20.5.98 ניתנה החלטה הדוחה את הבקשה לגבי הילדים. 6. ביום 22.4.98 (באותו יום שבו הגיש את כתב ההגנה המתוקן ויומים לפני הגשת הבקשה לעכוב ההליכים), המבקש הגיש בקשהה (בש"א 299/98) ובה ביקש למחוק מכתב ה התביעה את המיצובישי והטנדר סובארו. האשה מסרה תגובה וביום 20.5.98 ניתנה החלטה הדוחה את בקשתו. 7. ביום 29.3.98 התקיים קדם משפט בו טענה ב"כ המבקש, כי קיבלה ארכה מחברתה להגיש את כתב ההגנה המתוקן "עד היום" בקדם המשפט הנ"ל הצדדים הגיעו להסכמה לפיה השיתוף בדירה יפורק והדירה תמכר. כן הוסכם כי השמוש במיצובישי יחולק בין האשה והבת, שבוע לכל אחת מהן וכי המיטלטלין שבבית לא יועברו מחדר לחדר וישארו במקומם. להסכמה זאת ניתן תוקף של החלטה ומונה שמאי להערכת שווי הדירה. השמאי הגיש חוות דעת (שנתקבלה ביום 24.5.98). 8. כאמור, המבקש הגיש בקשה לעכוב הליכים בעילה של "ענין תלוי ועומד". ודוק: המבקש לא הגיש בקשה לדחייה על הסף בגין העדר סמכות, הואיל וכנראה היה מודע וקיבל את העמדה שהבעתי בהמ' 54776/97 תמ"ש 22361/97 מיום 10.2.98, לפיה: "7. לאחר כניסתו לתוקף של חוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה - 1995, ומאחר וסעיף 40 (2) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד - 1984 לא הוחל על בית המשפט לענייני משפחה ומאחר ולבית המשפט לענייני משפחה ניתנה בסעיף 1 (2) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, הסמכות לדון בתובענות אזרחיות שבין בני משפחה אחת - לא ניתן לבסס דחייה על הסף, גם לגבי תביעה רכושית רק על הוראות סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג - 1953". "8. כפי שנאמר בהחלטה הנ"ל, לשתי הערכאות - הן לבית המשפט לענייני משפחה והן לבית הדין הרבני - נתונה סמכות לדון בתביעה רכושית - לבית המשפט לענייני משפחה מכח סעיף 1 (2) לחוק החל עליו ולבית הדין הרבני מכח הכריכה של ענייני הרכוש בתביעת הגירושין של המבקש". "9. לפיכך על המבקש, הרוצה כי הדיון בענייני הרכוש ידונו בבית הדין הרבני להגיש בקשה לפי אחת האלטרנטיבות כגון PENDENS ALIBI LIS - "ענין תלוי ועומד", כבוד הדדי של ערכאות, או הטפל הולך אחרי העיקר - (אלטרנטיבות החלות כאשר לשתי הערכאות יש סמכות)". דהיינו המבקש מסכים כי לבית המשפט לענייני משפחה סמכות לדון בתביעת האשה. 9. בהחלטתי שניתנה בהמ' 53826/97 (תמ"ש 22362/97) ביום 10.2.98 קבעתי ע"ס ההלכות של בית השפט העליון שניתנו בהמ' 280/57; ע"א 334/57; 337/57 חכמוב נ' שמידט פד"י יב 59, 65 וע"א 100/76 פרלמוטר נ' פרלמוטר, פד"י ל (3) 355, 361, כי על הטוען לעכוב הליכים, במסגרת LIS ALIBI PENDENS - ענין תלוי ועומד, להוכיח שני תנאים מצטברים: א. המשך בירור התביעה בבית המשפט לענייני משפחה יגרום לו עוול בהיות התביעה מציקה או מטרידה אותו או בהיותה באופן אחר שימוש לרעה בהליכי משפט. ב. לא יגרם עוול לתובעות כתוצאה מהפסקת הדיון בבית המשפט לענייני משפחה ובירורה בבית הדין הרבני. 10. בסעיף 4 דלעיל ציטטתי את דברי המבקש (בסעיף 13 לכתב ההגנה המתוקן ובסעיף 12 לבקשה), לגבי העוול שיגרם לו בהיות התובענה מציקה ומטרידה ובהיותה שמוש לרעה בהליכי משפט וכי למשיבה לא יגרם עוול מפני שמרביתם של הנכסים רשומים ע"ש הילדים אשר אינם צד לתביעה העיקרית ואילו הקיוסק נסגר ורוב תכולת הדירה נרכשה ע"י המבקש. עם כל הכבוד, טעון כזה אינו עולה כדי הוכחה ואף לא כדי הוכחה לכאורה של העוול שעלול להגרם לו כתוצאה מבירור התביעה בענין הנכסים הספציפיים, בבית המשפט לענייני משפחה לעומת בירורה בבית הדין הרבני. זאת היא אמירה גרידא החוזרת על מה שעל המבקש להוכיח, אך אין בה כל תשתית עובדתית. המבקש אינו מפרט במה בירור התובענה בבית משפט זה מציק לו ובמה יש בכך שמוש לרעה בהליכי משפט; המבקש עצמו ביקש לדון בנכסים אלה וכרך אותם בתביעת הגירושין שלו, דהיינו עצם הדיון בגורל הנכסים, הוא גם לדידו לגיטימי. אין גם כל תשתית עובדתית וכל נימוק מדוע הדיון בנכסים בבית משפט זה ולא בבית-הדין מהווה שמוש לרעה בהליכי משפט אלא אמירה גרידא. לפיכך המבקש לא עמד, אף לכאורה, בנטל ההוכחה המוטל עליו, כי בירור התובענה בבית משפט זה יגרום לו עוול. האמירה כי לאשה לא יגרם עוול אם הבירור בענייני הרכוש יעשה בבית הדין הרבני, היא לא רק אמירה בעלמא, אלא מופרכת על פניה. לילדים שלהם, גם לטענת המבקש, זכויות במכונית ובסירה, הם נתבעים בתובענה שהוגשה לבית משפט זה והם אינם צד לתביעה הגירושין של המבקש, כך שלגבי הנכסים שנטען שלילדים זכויות בהם בודאי שיגרם עוול אם הדיון בבית משפט זה יעוכב, הואיל וכל דיון לגבי נכסים שלילדים זכויות בהם, אינו יכול להתקיים בבית הדין הרבני, בלא הסכמתם ואילו בבית המשפט לענייני משפחה המשיבה רשאית לצרפם כנתבעים חרף התנגדותם. הטענה שהקיוסק נסגר, אינה טענה כלל הואיל והאשה הגישה תובענה לגבי תכולת הקיוסק ולא לגבי הקיוסק. לפיכך, המבקש לא רק שלא עמד אף לכאורה בנטל ההוכחה המוטל עליו, כי בירור התביעה בבית משפט זה לא יגרום לתובעת עוול, אלא שאף ביסס את העובדה שלאשה יגרם עוול, אם תביעתה בבית משפט זה תעוכב. לפיכך, יש לדחות את הבקשה לעכוב הליכים. 11. מסדר האירועים ותאריכיהם אותם פירטתי בסעיף 2 להחלטה זו, עולה כי המבקש כרך בתביעת הגירושין שהגיש ביום 28.1.98 את הנכסים שהאשה ביקשה לתקן בגינם את כתב תביעתה וזאת לאחר שקרא את בקשתה של האשה שהוגשה ביום 25.12.97, שבה פירטה את הנכסים הללו ולפני שהאשה קיבלה רשות לתקן את כתב תביעתה ושלושה ימים לאחר שהוא הגיש את תגובתו לבקשתה (ביום 25.1.98 הוא הגיש תצהיר תשובה וביום 28.1.98 הוא הגיש את תביעת הגירושין). אני סבור לכן, שכריכת פרטי הרכוש שבגינם האשה ביקשה לתקן את כתב התביעה שלה, בתביעת הגירושין, אינה כנה ולא נעשתה בתום לב. 12. המבקש כרך בתביעת הגירוין את המיצובישי, הסירה, בית המגורים, תכולת הבית וחשבונות בנק. כאמור בסעיף 7 דלעיל, המבקש הסכים בדיון שהתקיים בבית משפט זה ביום 29.3.98 כי הדירה, אותה כרך בתביעת הגירושין, תפורק ותמכר, הוא הסכים על חלוקת שמוש במיצובישי וכן הסכים להסדר בענין המיטלטלין (שלא יועברו מחדר לחדר) וכן הסכים, כי בית משפט זה, יתן תוקף של החלטה להסכמה הנ"ל וימנה שמאי להערכת שווי הדירה. בכך המבקש הסכם לפצל את ענייני הרכוש כך שחלקם (גם אלה שכרך בתביעת הגירושין שלו) ידונו בבית המשפט לענייני משפחה וחלקם ידונו בבית הדין הרבני, בכך המבקש עצמו סתר את הנימוק העיקרי לבקשתו לעכוב הליכים, דהיינו, כי יגרום לו עוול מבירור ענייני הרכוש בבית המשפט לענייני משפחה. 13. עקרון תום הלב הוא עקרון כללי הכובש את השיטה המשפטית כולה ומצודתו פרושה על כל המערכת המשפטית בישראל מכח הוראות סעיף 61 (ב) לחוק החוזים (חלק כללי), (ר' רוזן צבי, דיני המשפחה בישראל, עמ' 465 וע"א 700/81 פז נ' פז, פד"י לח 2) 736, 742 וכן ר' בענין זה את דברי סה"נ ח. פורת בעמ"ש 17/96 תורגמן נ' תורגמן (טרם פורסם). 14. בקשה לעכוב הליכים, היא בשקול דעת בית המשפט, כך שבקשתו של המבקש הנגועה בחוסר תום לב ובסתירה פנימית, לא תיענה. לפיכך יש לדחות את הבקשה גם מנימוק זה. 15. לפיכך אני דוחה את הבקשה. 16. המבקש ישלם למשיבה שכ"ט עו"ד בסך 2,500 ש"ח ועוד מע"מ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום שנועד לתשלום ועד למועד התשלום בפועל. עיכוב הליכים