הדין (סעיף 28לפקודת השטרות [נוסח חדש]) טבע ב"אוחז כשורה" שלושה סימנים: נטילת השטר כשהוא תקין לפי מראהו; לפני שעבר זמנו; בתום-לב ובעד ערך בלי ידיעה שזכות הקניין של המסחר פגומה. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור בנושא אחיזה כשורה בשטר: השופט ד"ר עודד מודריק: א. נושא הערעור המערער (התובע בערכאה הראשונה) אוחז, כנסב, בשטר חוב (להלן: "השטר") שהמשיב 1(הנתבע 1בערכאה ראשונה ולהלן: "המשיב") הוא עושהו. המשיבים 2ו- 3(הנתבעים 2ו- 3בערכאה הראשונה) הם ערבים לשטר. המערער הגיש את השטר לביצוע, ומשהיתה התנגדות ניתנה לנתבעים רשות להתגונן. לאחר בירור התובענה יצא מלפני בית-משפט השלום פסק-דין (ת"א 2838/90 בת-ים, מפי כבוד השופטת י' שיצר), לפיו נדחתה התובענה והמערער חויב בהוצאות משפט ובשכ"ט עו"ד (000, 3ש"ח). על כך נסב הערעור. ב. תמצית פסק הדין של הערכאה הראשונה .1ממצאי עובדה: עובדות יסוד שלא היו שנויות במחלוקת: (א) ביום 1.12.88נחתם הסכם הלוואה בין אחד, חיננזון, לבין המשיב, שלפיו התחייב חיננזון להלוות למשיב סך 000, 25דולר (ששוויים, לעת ההיא, 000,40 ש"ח). (ב) הוסכם, כי להבטחת החזר ההלוואה ייתן המשיב שטר-חוב בסכום ההלוואה ("סך שקלים חדשים שווה ערך ל-000, 25דולר") ששאר המשיבים יערבו לו. (ג) נקבע, כי החזר החוב יהיה בשיעורים חודשיים שווים החל מיום .1.7.89 אי-פירעון של ארבעה שיעורים יפשר למלווה לסחר את השטר. (ד) ההסכם והשטר הופקדו בנאמנות בידי עו"ד מרדכי שפירא. לפי תנאי הנאמנות לא היה עורך הדין רשאי להעביר את ההסכם והשטר לחיננזון, אלא לאחר שהלה ימלא התחייבותו למסור למשיב את סכום ההלוואה המוסכם. (ה) בפועל נמסר השטר לחיננזון מידי עורך הדין, וזה סיחרו, באוקטובר 1989, לידי המערער. לעובדות אלה הוסיפה השופטת הנכבדה שני ממצאים: (א) חיננזון לא מילא את התחייבותו לפי ההסכם ולא מסר למשיב את סכום ההלוואה. (ב) סיחור השטר מידי חיננזון למערער נעשה בתמורה ("בעד ערך"), דהיינו הסיחור הוא למעשה החזר הלוואה שנטל חיננזון מן המערער. .2מסקנות משפטיות: שלוש מסקנות משפטיות הוסקו מן העובדות שלעיל: האחת: השטר, כשהוא נאחז בידי חיננזון, הנו פגום מבחינה קניינית. זו מסקנה פשוטה שהיא פועל יוצא מכך שחיננזון לא מילא את חלקו בעיסקת ההלוואה. ממילא לא קנה זכות להחזיק בשטר וזה מקור הפגם הקנייני. השנייה: המערער הוא נסב ("צד ג'" כלשון השופטת) האוחז בשטר אך הוא אינו "אוחז כשורה". הדין (סעיף 28לפקודת השטרות [נוסח חדש]) טבע ב"אוחז כשורה" שלושה סימנים: 1) נטילת השטר כשהוא תקין לפי מראהו; 2) לפני שעבר זמנו; 3) בתום-לב ובעד ערך בלי ידיעה שזכות הקניין של המסחר פגומה. המשיב טען טענות בעניין חזות בלתי תקינה, כביכול, של השטר, אך השופטת דחתה אותן, ובדין עשתה כן. הוא גם טען כנגד תום הלב של אוחז השטר. דהיינו שהעיסקה בין המערער לבין חיננזון, שבה נמסר השטר לראשון, לא היתה אלא מעשה הערמה מלאכותי שנועד להתגבר על הפגם הקנייני אשר מנע מחיננזון את הצגת השטר לפירעון. השופטת לא מצאה לכך די ראיה ודחתה גם טענה זו. מאידך גיסא, מבלי שהמשיב טען זאת, מצאה השופטת כי המערער נטל את השטר לאחר זמנו, כל כך למה? מפני שהשטר - שהוא חסר מועד פירעון - הוא בר-פירעון עם דרישה. על כגון זה, כך סברה, אומר סעיף 44(ב)(2) לפקודת השטרות: "... ולעולם שטר הוא בר פרעון עם דרישה, יש להציגו לפרעון תוך ששה חודשים לאחר תאריכו". תאריך השטר הוא .1.12.88המערער נטלו באוקטובר 1989ורק לאחר מכן תבע את פירעונו. נמצא שהדבר נעשה לאחר שחלפו יותר משישה חודשים למן עשיית השטר. שטר שעבר זמנו "בטל קרבנו", במובן זה שהוא מוציא את האוחז מכלל אחיזה כשורה. השלישית: אוחז כשורה מתגבר על הליקוי הקנייני שבשטר (סעיף 37(2) לפקודה) והיפוכו במי שאינו אוחז כשוה. האחרון, זכותו לקויה כזכות קודמו, הנפרע. פשיטא שבענייננו, לפי שהמערער אינו אוחז כשורה, אין בכוחו להחיב את עושה השטר (המשיב) בשל הפגם הקנייני שדבק בשטר. לפיכך נדחתה התובענה. ג. עיקרי טענת המערער ותשובת המשיבים בפי המערער שתי השגות עיקריות כנגד פסק דינה של הערכאה הראשונה. ההשגה הראשונה היא דיונית. היא מכוונת כלפי היוזמה שנקטה השופטת קמא בכך שהכריעה את הדין על יסוד טענה שאיש מן הצדדים לא טען לה. לאמור: השופטת מצאה, כי השטר ניטל בידי המערער לאחר זמנו. מכאן יתד ופינה לקביעתה כי לא היה בכוח המערער לחייב את המשיב על פי השטר. בעשותה כן ההנתה השופטת את המשיב מטובת טענה שכלל לא עלתה על דל מחשבתו. אינו דין שהערכאה השיפוטית תנהג כך. מקל וחומר שאין היא רשאית לעשות כן בשעה שהדין קבע חזקה לכאורה שכל סיחור נעשה לפני שעבר זמנו של השטר עד שיבוא הטוען ויוכיח אחרת (סעיף 35(3) לפקודה). המשיב דנן לא זו בלבד שלא הוכיח אלא אף גם זו שלא טען את הדבר כלל ועיקר. בפי המשיבים לא היה מענה לטענה. בא-כוחם הפטיר אלא זאת שמכוח חובתו של בית המשפט להכריע בסכסוך המונח לפניו הריהו קונה לעצמו "סמכות טבועה" לפסוק על יסוד כל ממצא של עובדה וכל טענת משפט המסתברת לו די צרכה. ההשגה השנייה היא מהותית. היא מכוונת כנגד הקביעה שהמערער נטל את השטר לאחר זמנו. לוז הטענה היא בכך שנתעלמה לה, לשופטת הנכבדה, ההבחנה הברורה בין שטר חליפין לבין שטר חוב. משום כך השתיתה את מסקנתה על הנחות לא נכונות ובמיוחד על הוראות דין שאינן רלוואנטיות לשטר החוב. וזה הדבר. דרך כלל דין אחד לשטר חליפין ולשטר-חוב. במקום שהפקודה דנה בראשון, אף השני במשמע (סעיף 90(א) לפקודה). אולם, סייג לכלל זה והוא שכאשר הדין מורה הוראה ספציפית החלה על שטר חוב, הוראה זו עדיפה (בין מכוח האמור בסעיף 90(א) לפקודה ובין לפי הכלל (specialis derogat generalis). השופטת קמא סמכה יתדות קביעתה כי השטר דנן ניטל לאחר זמנו, על המבחן הקבוע בסעיף 44ב(2) לפקודה. דא עקא, שהוראת דין זו עניינה בהליך המכונה הצגת שטר לפירעון ואין היא דנה בזמן הפירעון של השטר כלל ועיקר. הליך זה של הצגה לפירעון אינו רלוואנטי לשטר דנן שלגביו אין כלל חובת הצגה לפירעון (סעיף 88(א)סיפא לפקודה). ואפילו תאמר, לא כי, יש חובה להציג שטר כזה לפירעון, אזי יש לנהוג בו לפי הדין הספציפי החל על שטר חוב הקבוע בסיף 87(ג) לפקודה לאמור: "שטר חוב בר פרעון עם דרישה שסיחרוהו ונראה שמאז הוצא עבר זמן סביר כדי להציגו לפרעון, לא ישמש הדבר טעם לראות את שטר החוב כאילו עבר זמנו, כדי להפגיע את האוחז בפגמים שבזכות הקנין שלא ידע עליהם". הנה כי כן, אפילו חלף זמן סביר מאז הוצא השטר דנן אין בכך כדי לפגוע בזכויות האוחז בשל פגם בזכות הקניין שהוא לא ידע עליו. המענה של המשיבים נשען על מסקנות השופטת קמא. אפשר שהם חשו בחולשת ההישענות על הוראות הדין שהשופטת ראתה לסמוך עליהן פסקה. על כן חזרו המשיבים לטיעוניהם, כפי שנטענו בערכאה הראשונה, וחרף העובדה שטיעונים אלה נדחו בערכאה הראשונה, הריהם מציעים מחשבה ש"מכלול הנסיבות שהובאו בפני בית המשפט (רוצה לומר לאו דווקא מבחן מועד נטילת השטר) גרמו לו לשקול כי אין המערער אוחז כשורה". ד. דיון בטענות ההשגה "הדיונית" איני סבור, כי ההשגה "הדיונית" מצדיקה התערבות בפסק הדין של הערכאה הראשונה. אכן, עובדה היא שלאחר שהשופטת הנכבדה דחתה את טענות ההגנה של המשיב, היא נקטה "את פתח לו", הציבה שאלה בדבר מועד נטילת השטר והשיבה אמריה לה, כי מועד הנטילה שולל את מעמד המערער כ"אוחז כשורה". כל זה מבלי שהצדדים נדרשו לסוגיה, לא בכתבי הטענות, לא במהלך הצגת הראיות ולא בסיכומי טענותיהם. באת-כוח המערער, עו"ד טראב, הצביעה של שורת אסמכתאות המורות כי בשיטת המשפט האדוורסרית מוגבל בית המשפט להכרעה בסכסוך על פי המסגרת שנתחמה בידי הצדדים בשלבי הדיון. אין בית המשפט רשאי לחטט במופלא ממנו וליצור, יש מאין, פלוגתא ששום צד לא הניח לפניו. "תפקידו של בית המשפט הינו לפסוק במחלוקת בין הצדדים, כפי שהללו רואים אותה וככלל אין זה מתפקידו ליצור מחלוקת חדשה ולהכריע בה. אפילו נאמר כי אין בית המשפט מנוע מלהזקק לקונסטרוקציה משפטית, שלא הועלתה בטיעוני הצדדים, הרי ברור שיש להתייחס לכך כאל צעד חריג, שבית המשפט יבחר בו רק במקרים מיוחדים כאשר דרישות הצדק מחייבות זאת" (ע"א 536/89 [1], בעמ' 625), על טעמו של הכלל עמד השופט (כתוארו אז) זוסמן: "... הרעיון המונח ביסודו של הכלל שהשופט אינו פותח לבעל דין הוא שבעל דין המתייצב לפני בית המשפט עומד מול בעל דין יריב, ולעולם אין לו לחשוש לכך שיעמוד גם מול שופט יריב. אם לא יצטמצם השופט בדיון בטענות בעלי הדין, אלא יירד לזירת ההתגוששות, ואפילו רק במחשבותיו ובהרהוריו יקח חלק בעניינו של אחד הצדדים ייהפך הוא למעשה לפרקליטו של צד... הדבר אינו מתיישב עם השיטה האדברסרית הנהוגה אצלנו. נקיטת יוזמה לטובת בעלי הדין תרוקן מתכנו את הסמל של ישיבת השופט על כס המשפט למעלה ורחוק מן הצדדים... אלא שיש ומצוות המחוקק היא שהשופט יפסוק או ימנע מלפסוק, בין אם בעל הדין, הביא טענה בעניין ובין אם לאו. אלה מקרים יוצאים מן בכלל, בהם חובה זו מוטלת על השופט לא מפני טובתו של בעל דין, כי אם מפני טובת הציבור..." (ע"א 116/66 [2], בעמ' 235-236, וראה גם ע"א 716/66 [3], בעמ' 488 והאסמכתאות הנזכרות שם. עוד כהנה וכהנה הזכירה באת-כוח המערער בעיקרי טענותיה). זוהי באמת הנטייה הכללית של בתי המשפט המונעת מכוח השיטה המשפטית עליה אנו אמונים. אולם, אין זה דין חרוץ שאין סוטים הימנו אף כמלוא הנימה. ישנן בדבר הזה השקפות שונות. עמד על כך השופט ויתקון: "אך חבריי הנכבדים ראו את השעה כשרה לעורר ביניהם שאלה עקרונית וגדולה על תפקיד בית המשפט מקום שבעלי הדין אינם שומרים על תקנות סדר הדין ומזניחים לעורר בכתבי טענותיהם כל מה שצריך לעורר בהם. בעיני יש לשאלה זו פנים לכאן ולכאן. מחד גיסא נראה לי הצורך להחמיר, הן למען קיום השיטה האדברסרית שמאז ומתמיד נמניתי עם חסידיה, והן מכיון שאני שולל את הדעת שבהתנגש טענה דיונית עם טענה לגופו של ענין, רק האחרונה כאילו שואפת לצדק ואילו הראשונה לפורמליזם ריקני. הרי בלי סדר דיוני אין להשיג אף צדק מהותי. רואה אני גם את הסכנה שמפניה מזהיר הכתוב: 'ודל לא תהדר בריבו' שמא נישא פנים לבעל דין שאינו מיוצג כראוי. מאידך גיסא, משעלתה במהלך הדיון שאלה משפטית שקודם לא חשבו עליה ושבלעדיה אין לפתור את הסכסוך בצורה מתקבלת על הדעת, והעובדות הן ברורות ואין בהעלאת השאלה המשפטית משום הפתעה, מוטב - לדעתי - שלא להיות נוקשים יתר על המידה" (ע"א 116/66 [2] הנ"ל, בעמ' 237, ההדגשות שלי - ע' מ'). וכן מובאים שם דבריו של השופט scruttonלאמור: ... It is the duty of the court when asked to give judgement" Which is contrary to a statute to take the point although the .([7] (1935) phillips v. Copping) "litigants may not take it מתבקש אם כן שבית המשפט אינו ניצב לפני מניעות מוחלטת מלהיזקק לטיעון שהצדדים לא נדרשו לו. במיוחד הדברים אמורים לגבי יישום הדין על העובדות, בהבדל מעניין שבעובדה גרידא: "אכן אין בית המשפט נוטל בדרך כלל חלק בטיעוני בעלי הדין ואין הוא קובע להם קו ניהול המשפט; בדרך כלל קשורים הצדדים בטענותיהם... אין בית המשפט יורד לזירת ההתגוששות פן יתפרש הדבר כנקיטת עמדה בסכסוך... אך במה אמורים הדברים; בראש ובראשונה, ביחס למערכת עובדות מוסכמות... לרוב זה יהא גם המצב ביחס לאפליקציה של החוק... בעניין התאמתו או תחולתו של חוק ספציפי על מחלוקת מסוימת אין הסכמת בעלי הדין חזות הכל. עדיין על השופט לבחון, פן טעו שני הצדדים כאחד בתאום החוק או בפרשנותו או להשפיע על התוצאה, וימצא בית המשפט פוסק בניגוד לחוק" (ר"ע 674/86 [4], בעמ' 534). יתר על כן, נחרצות מסוימת ניתן למצוא בהלכה הפסוקה בעניין מתן פסק דין על סמך עילת תביעה שלא נטענה: "לעולם לא יתן בית המשפט לתובע פסק דין על סמך עילה שונה מזו אשר נטענה בכתב התביעה.." (זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שישית, ד"ר ש' לוין, עורך) 146, והאסמכתאות הנזכרות בהערה 219שם. קיימות גם דעות נחרצות פחות, למשל השופט בך בע"א 536/89 [1], בעמ' 625). אך לעניין מתן פסק-דין מכוח טענת הגנה שלא נטענה - שאני. עמד על כך אותו מחבר: "... טענה משפטית טהורה שאין כל ממצא עובדתי כרוך בה, רשאי הנתבע לטעון בשעת ברור המשפט גם אם לא הזכיר אותה בכתב הגנתו. גדולה מזו: אפילו נמנע הנתבע מלטעון את הטענה גם במהלך המשפט, בית המשפט יכול לדון בה מיוזמתו הוא ויש אשר יפסוק בית המשפט, בעיקר מטעמים שבטובת הציבור, ביוזמתו, בין אם נטענה בפניו טענה פלונית שבה פסק ובין אם לאו..." (זוסמן, שם, בעמ' 312). לא למותר להציג, בהקשר זה, את אחת הדוגמאות המעשיות שהמחבר מתאר לשם הבהרת התיזה הנ"ל: "התובע אוחז בשטר חוב חתום על ידי העיריה. העיריה טוענת שהשטרות אינם מחייבים אותה כיוון שלא נחתמו כחוק אך בא כוחה מודה כי יש לעיריה כושר להתחייב על פי השטר. על אף עמדת העיריה פסק בית המשפט שהעיריה היתה נטולת כושר ודחה את התביעה מטעם זה. שטר חתום על ידי מי שאין לו כושר לחוב אינו שטר. כתב התביעה אינו מגלה עילה" (זוסמן, שם, בעמ' . 313פסק הדין מאוזכר בהערה 125שם). לא קשה להשוות בין העניין ההוא לענייננו ולראות את קווי הדמיון הבולטים. סיכומו של הדיון בטענה זו הוא, שהשופטת קמא לא חרגה מגבולות הסמכות הנתונה בידיה. היא נסמכה על מערכת עובדות שהוכחה, ולמעשה אין לגביה מחלוקת. השטר מעיד על עצמו שנעשה ביום 1.12.88, המערער נטלו - לפי אימרי פיו - מחיננזון באוקטובר .1989מאידך גיסא, הוא בחזקת מסקנה משפטית שמותר לומר לבית המשפט "זיל גמור", אתה עצמך, אף אם לא הציעוה הצדדים, שמא תימצא פוסק בניגוד לחוק. ההשגה המהותית מצאתי טעם בהשגה "המהותית" שהוצגה בבהירות רבה על ידי באת-כוח המערער. אני מציע לקבל מכוחה את הערעור. התובענה הזאת קמה או נופלת לפי הגדרת (או שלילת) מעמדו של המערער כ"אוחז כשורה". ברור שאוחז שנטל שטר "לאחר זמנו" אינו "אוחז כשורה" (סעיף 82(א)(1) לפקודה). אימתי ייחשב אוחז כמי שנטל שטר "לאחר זמנו"? התשובה פשוטה כאשר מועד הפירעון נקוב בשטר. אולם אנו בשטר חוב בר-פירעון עם דרישה עסקינן. מהו תחום זמנו של שטר כזה? היית יכול לסבור שהמענה לכך נעוץ בסעיף 53(ג) לפקודה: "שטר שזמן פרעונו עם דרישה, וחזותו מעידה עליו שהיה במחזור זמן רב במידה שאינה סבירה, יראוהו כשטר שעבר זמנו, כמשמעותו בסעיף זה ולעניינו; מהו לענין זה, זמן רב במידה בלתי סבירה, היא שאלה של עובדה". כלומר, הדין קובע מבחן של "חזות בלתי סבירה". זו שאלה של עובדה הנקבעת על פי נוהג הסוחרים (זוסמן, דיני שטרות (מהדורה שישית) 270), אך לעניין שטר-חוב בר-פירעון עם דרישה קבעה הפקודה דין מיוחד: "שטר חוב בר פרעון שסיחרוהו, ונראה שמאז הוצא עבר זמן סביר כדי להציגו לפרעון לא ישמש הדבר טעם לראות את שטר החוב כאילו עבר זמנו כדי להפגיע את האוחז בפגמים שבזכות הקנין שלא ידע עליהם" (סעיף 87(ג) לפקודה). על כן שטר-חוב בר-פירעון עם דרישה - אפילו חלף למן נטילתו (סיחורו) פרק הזמן הסביר הקבוע בסעיף 35(ג) הנ"ל - לא יבוא בגדר "עבר זמנו" ובמפורש לא ייחשב כשטר שנסיבותיו עשויות להפגיע את האוחז בו בפגמים שבזכות הקניין, וממילא גם אין בכוח העובדה הנ"ל כדי לשלול מן האוחז את מעמדו כ"אוחז כשורה". הטעם לשוני הנזכר, שבין שטר חליפין - שיק בכלל זה - לבין שטר החוב, נובע מנוהג הסוחרים. עמד על כך ד"ר זוסמן בספרו, בעמ' 270: "שטר חוב נחשב כאמצעי להשגת האשראי ואין זה יוצא דופן שאדם ילווה כסף לזמן ארוך תמורת שטר חוב. מה שאין כן בשטר חליפין שבדרך כלל אינו נמשך כדי להשיג הלוואה אלא כדי לפרוע חוב כגון מחירה של סחורה שנמכרה. מוכר שנטל שטר חליפין בר פרעון עם דרישה, אין דרכו להשהות גביית המחיר והזמן הסביר לצירקולציה של מסמך כזה אינו יכול להיות ארוך. קל וחומר בשיק". כזה הוא השטר נושא דיוננו: שטר-חוב שניתן כדי להשיג הלוואה. על כן למשך הזמן שעבר למן הוצאתו ועד לסיחורו ולדרישת פירעונו אין כל משמעות ביחס לסוגיית ה"אחיזה כשורה". השופטת קמא שגתה אם כן. היא נקטה אמת-מבחן שלא ממין העניין. סעיף 44(ב)(2) לפקודה שעליו הסתמכה, מורה הוראה שעניינה בזמן הסביר להצגת שטר בר-פירעון עם דרישה. אמנם, ניתן ללמוד מהוראה זו הגבלה של זמן גם לצורך הסוגיה של תחום השטר בזמן (ראה זוסמן שם, הערת שוליים 64). אולם במה דברים אמורים? בשטר שיש לגביו חובת הצגה לפירעון. לגבי השטר נושא דיון זה אין חובת הצגה לפירעון (סעיף 88(א) סיפא לפקודה), ואין עניינו של סעיף 44(ב)(2) לכאן בשום פנים. השופטת מצאה, להשקפתה, סימוכין בשני פסקי-דין של בית המשפט העליון (ע"א 324/84 [5], בעמ' 442וע"א 273/63 [6], בעמ' .2970אולם נראה כי לא דקה בהם פורתא. פסקי הדין הללו עניינם בשיקים. שיק הוא שטר חליפין בר-פירעון עם דרישה. דינו כדין שטר חליפין, להוציא עניין חלוף הזמן להצגתו לפירעון. לגבי שיק דין מיוחד יש לעניין זמן הצגתו לפירעון והוא הדין העדיף; נמי שהדין המיוחד של שטר-החוב עדיף אף הוא. סיכומה של נקודה זו הוא, שהנימוק כי לעת נטילת השטר עבר זמנו אינו יכול לעמוד. מכאן אך צעד לקבוע שנימוק זה לא יצלח כדי לפגום במעמדו של המערער כ"אוחז כשורה". שאר נימוקי המשיבים כבר אמרתי שאפשר שהמשיבים היו ערים לחולשת ההנמקה של בית-משפט קמא, ועל כן שבו וביקשו להעלות את טענותיהם מעיקרה בדבר טעמים אחרים שמכוחם ייחשב המערער כמי שאינו "אוחז כשורה" (היעדר תקינות השטר לפי מראהו וחשד לקנוניה בין הנפרע לבין המערער השולל את תום-ליבו של המערער). איני רואה צורך להרחיב על כך אמרים. הטענה בדבר אי-תקינות השטר אינה נכונה על פניה. היא מכוונת כנגד השימוש במטבע חוץ בנקיבת סכום השטר. אולם הסכום ננקב כך: "סך שקלים חדשים שווה ערך לעשרים וחמישה אלף דולר ארה"ב". זוהי דרך מותרת (סעיף 8(א)(4) לפקודה והשווה זוסמן, בספרו, בעמ' 82), והיא אינה צריכה לעורר כל חשד לגבי השטר. הטענה, בדבר היעדר תום-לב של המערער, כרוכה בממצאי אמון. על כך אמונה הערכאה הראשונה ולא לערכאה זו להתערב בממצאיה, אלא אם ניתן להצביע על טעם מיוחד לכך. לא הוצבע על טעם כזה. נהפוך הוא. אף בא-כוח המשיבים אומר בעיקרי טיעונו: "אין בערעור זה לחלוק על עובדות וממצאים שקבע בית המשפט קמא", בכך צדק (הוא אמנם התכוון לממצא העיקרי הנוח לו, אך גזירה שווה יש לגזור לכל ממצא של עובדה אחר). על כן ממצאי העובדה שקבעה הערכאה הראשונה נותרים על כנם ואין אנו מתערבים בהם. ממילא, אין לנימוקי המשיבים השפעה על תוצאות הערעור. ה. סוף דבר משמצאתי, כי השופטת הנכבדה של הערכאה הראשונה שגתה במסקנתה שהמערער אינו "אוחז כשורה" דין הוא שיש לקבל את הערעור. בנקודת המוצא עומדת הקביעה, כי בכוחו של "אוחז כשורה" להתגבר על הפגם הקנייני שדבק בשטר. על כן בכוחו להחיב את המושך - הוא המשיב דנן - ואת הערבים, הם המשיבים דנן. אני מציע לקבל את הערעור ולקבוע כי המשיבים חבים בתשלום השטר. חוב זה צמוד למדד המחירים לצרכן ונושא ריבית כחוק. אני מציע לחייב את המשיבים ביחד ולחוד, לשלם למערער הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשתי הדרגות בסך כולל של 000, 7ש"ח וכן מע"מ כדין. השופט י' גולדברג: אני מסכים. השופטת ע' ארבל: אני מסכימה. אשר על כן הערעור מתקבל ופסק-דינה של הערכאה הראשונה - בטל. המשיבים מחויבים לשלם למערער, ביחד ולחוד, את סכום השטר 000, 25דולר (עשרים וחמישה אלף דולר) כפי שוויים בשקלים חדשים ביום הגשת השטר לביצוע, כשהוא צמוד ונושא ריבית כחוק, מיום הגשת השטר לביצוע ועד ליום התשלום בפועל. המשיבים ישלמו למערער הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשתי הדרגות בסך כולל של 000, 7ש"ח, בצירוף מע"מ כדין. שיקיםאוחז כשורהאחיזה בשטרערעורשטר