קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור לבית דין לעבודה על אחוזי נכות: 1. המערערת נפגעה בגבה ביום 26/08/93, והמשיב הכיר באירוע זה כתאונת עבודה. פוסק רפואי קבע ביום 15/06/97, כי למערערת נותרו מהתאונה 0% נכות יציבה. על קביעת הפוסק הרפואי הוגש ערר, וזה נדון ע"י ועדה רפואית לעררים, שדחתה את הערר. על קביעת הועדה לעררים הוגש ערעור, וזה נתקבל ועניינה של המערערת הושב לועדה בלווית הנחיות. (להלן:"פסה"ד הראשון"). הועדה התכנסה מכח פסה"ד הראשון, וחזרה על קביעתה לפיה למערערת נותרו מהתאונה 0% נכות יציבה. על הקביעה האחרונה הוגש שוב ערעור, וזה נדון בבי"ד זה במסגרת תיק בל/ 1059. בתיק האמור ניתן ביום 29/05/99 פסק דין (להלן:"פסה"ד השני"). בפסה"ד השני הושב עניינה של המערערת בשנית לועדה, תוך שנקבע בו כדלקמן: א) "לעניין תעודות אי כושר עבודה - לסיכומי ב"כ המשיב צורף מסמך מהמעביד בו צויינו ימי ההעדרות. מסמך זה הוצא ב- 14/07/96, לפיו, לא נעדרה המערערת מהעבודה החל מ- 11/11/93. יחד עם זאת יש טעם בטענת ב"כ המערערת בתגובתה שמסמך זה לא היה בפני הועדה, ולכן הועדה לא יכלה להסתמך עליו. על הועדה לנמק מדוע אינה מאשרת תעודות אי הכושר". ב) "התייחסות לחוות דעתו של פרופ' רייס - בסעיף 29 קובעת הועדה כדלקמן: "הועדה עיינה במכתבו של פרופ' רייס מיום 27/04/98, ולאור הממצאים הקליניים לא נותרה נכות תפקודית כתוצאה מהתאונה הנדונה...." עולה מהנ"ל שהממצאים הקליניים צויינו לצורך הקביעה אם נותרה נכות תפקודית ולא מתייחס לחוות הדעת, ובכך יש פגם משפטי. על הועדה להתייחס במנומק ובמפורש לחוות הדעת. יש לדחות טענת ב"כ המשיב כי אין מדובר בחוות דעת, די בעיון במסמך כדי להגיע למסקנה זאת, וזאת אף אם אינו עולה בקנה אחד עם פקודת הראיות". הועדה לעררים התכנסה מכוח פסה"ד השני ביום 25/10/99, ושבה על קביעתה בדבר הנכות היציבה, ולעומת זאת שונתה קביעתה הקודמת בעניין הנכות הזמנית, תוך שהיא קובעת 100% נכות זמנית בגין תקופות שאליהן התייחסו תעודות אי הכושר שהוצגו בפניה. מכאן הערעור שבפני. טענתה היחידה של המערערת כנגד החלטת הועדה לעררים הינה שזו ניתנה מבלי שהמערערת הוזמנה להופיע בפני הועדה ולטעון טענותיה. המערערת מפנה, בעניין זה, לפסק דינו של בית הדין הארצי בבר"ע 1086/00 המל"ל נ' שלום איציק (ניתן ביום 08/03/00 לא פורסם), שם נקבע כי: "אף במקרה בו מוחזר עניינו של הנפגע לועדה להתייחסות למימצאים ולהנמקת קביעות, עליה לזמנו לשמיעת טיעונו או לאפשר לו לטעון בכתב, טרם מתן החלטתה. כך מחייב אופיה המעין שיפוטי של הועדה הרפואית". לטענת המשיב: הועדה לעררים פעלה בהתאם להוראות פסק הדין השני, שם חויבה "לנמק" קביעות ול"התייחס" ולא חויבה לזמן המערערת, ועל כן לא נפל פגם בפעולותיה. המשיב מבקש לקבוע כי ההחלטה בבר"ע 1086/00 אינה "הלכה" שכן אין מדובר בפסק דין אלא "בהחלטה שאינה מחייבת". 2. אשר לעמדתו של בית הדין- גם אם מדובר ב"החלטה שאינה מחייבת", כהגדרת ב"כ המשיב, סבורים אנו שההלכה האמורה מתיישבת עם אופיה המעין שיפוטי של הועדה, כמחייב אותה במיצוי זכות הטיעון של המבוטחים שבפניה. זאת ועוד - בענייננו הוחזר עניינה של המערערת לועדה לעררים בלווית הוראה להתייחס למסמכים שטרם היו בפניה, ועל כן היה מקום לזמן את המערערת על מנת לאפשר לה לומר דברים גם בעניין זה. 3. סיכומו של דבר ונוכח האמור לעיל, אני מורה על השבת עניינה של המערערת לועדה לעררים, על מנת שתדון שוב בערר בהתאם להוראות פסק הדין, וזאת לאחר שתזמן אותה להופיע בפניה ולהשמיע טיעוניה. 4. בנסיבות העניין אני מחייבת המשיב לשלם למערערת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 2,000 ₪ בצירוף מע"מ. 5. במידה ומי מהצדדים יבקש לערער על פסק דיני זה עליו להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים וזאת בתוך 30 יום מיום קבלת עותק פסק הדין. אחוזי נכותערעורנכותבית הדין לעבודה