קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור מס הכנסה פסילת ספרים: א. ההליך והשומה זהו ערעור מס הכנסה המתייחס לשנות המס 1992-3. המערער הוא בעל מאפיית פיתות בבאקה אל גרביה. (1) בדוחות שהגיש המערער לשנות המס נשוא הדיון הוא הצהיר כדלקמן: 1992 1993 הכנסת המערער מעסק (13,010) 27,738 הכנסה ממשכורת (2) לדעת המשיב ההכנסות הנובעות מהדוחות שהגיש המערער אינן סבירות ואינן מתקבלות על הדעת. בבקורת ניהול ספרים שנערכה ב- 92 / 9 נתפס המערער באי רישום תקבול וספריו לשנת המס 1992 נפסלו, לפי סעיף 145ב'(א)(1) לפקודת מס הכנסה. המערער לא הגיש לא השגה ולא ערעור על הפסילה הנדונה. לפיכך נקבעה השומה לשנת 1992 בספרים בלתי קבילים. (3) כמו כן נתגלו ליקויים בספרי המערער ב3- בקורות ניהול ספרים שנערכו במהלך שנת 1995. (4) בבקורת שנערכה, נבדק אחוז הרווח הגולמי ונתגלה כי בייצור פיתות הרווח עומד על 48% ובלחמניות על 60%. יצויין כי בתצהיר בוסקילה בסעיף 8 מופעים שיעורים נמוכים יותר ובאשר לפיתות 40% לשנת 1992 ו50%- לשנת 1993. (5) יצויין כי המערער מצדו הצהיר על אחוז רווח של 33% לשנת 92 ו42.3%- לשנת 1993. (6) בדוחות רווח והפסד לשנת המס נשוא הערעור בסעיף קניות נרשמו הוצאות בגין קניות שלא בוצעו המסתכמות בשנת המס 1992 בסך 2,308 ש"ח ובש.מ. 1993 בסך 10,105 ש"ח. (7) בנימוקי השומה מופיעה גם התייחסות להפרשי הון, אך המשיב זנח נקודה זו ולכן אין להתייחס אליה. (8) המשיב, לטענתו לפנים משורת הדין, הוסיף לתחשיב את עלות תוספות השמרים, המלח והסוכר בשנת 1992 בגובה 1.3 ש"ח לשק קמח ובשנת 1993 בגובה 2.6 ש"ח לשק קמח. (9) על סמך דברים אלה, המשיב בנה את השומה כדלקמן: בשנת 1992 א. הגדלת המחזור עלות המכירות לפי הספרים 251,141 ש"ח לחלק ב% הרווח: 0.6 418,572 ש"ח מחזור מוצהר: 375,691 ש"ח תוספת למחזור: 42,881 ש"ח בשנת 1993 א. הגדלת מחזור עלות המכירות לפי הספרים 258,422 ש"ח לחלק ב- % רווח: 0.5 516,844 ש"ח מחזור מוצהר 447,646 ש"ח תוספת למחזור 69,198 ש"ח (10) המשיב גם לא הכיר בהוצאות משכורת לשנת 1992 שדרש המערער עבור עבודתם של אם המערער ושל אחיותיו בסכום של 30,545 ש"ח, הנימוקים שהביא המשיב לעמדתו זו הם: אין הגיון בכך שהמערער משלם משכורות גבוהות מאוד כאשר הוא עצמו מדווח בשנת 1992 על הפסדים. בביקורות שנערכו במקום העסק לא היו כלל עובדות במקום כי אם רק עובדים גברים שכן העבודה במאפיה הינה עבודה פיזית קשה אשר אינה מתאימה לנשים. אחות המערער, אמירה עתאמנה, אשר המערער דרש עליה הוצאות עבודה בשנת 1992, היתה נשואה בשנת 1992 וגרה בנצרת. אחות המערער, רים עתאמנה היתה אף היא אישה נשואה בשנת 1992 ולפיכך אין זה סביר כי היא עבדה במאפית הפיתות. אמו של המערער הינה אם לשבעה ילדים ולפיכך אין זה סביר כי היא עובדת כל הלילה במאפיה. יתר על כן מתצהירו של האב עולה כי האם עובדת במאפיה בין השעות 2.00 - 5.00 בלילה אך המערער עצמו מעיד כי המאפיה נפתחת רק בשעה 4.00. (11) גם בשנת 1993 לא הכיר המשיב בהוצאות משכורת בסכום של 28,864 מתוך 79,946 ש"ח משכורות. אלה הוצאו לאם המערער ולאחות בשם רים, מאותם טעמים שניתנו לגבי שנת המס 1992. (12) המשיב גם לא התיר בניכוי הוצאות רכב בשיעור 8,346 ש"ח מתוך 34,385 ש"ח, שדרש המערער לשנת 1992 ובשנת 1993 בגובה של 9,584 ש"ח מתוך 29,063 ש"ח. הנימוק לאי הכרה בהוצאות אלה מבוסס על כך שהמערער לא רשם את קריאת מונה הרכב בתחילת השנה ובסיומה כקבוע בתקנה 5 לתקנות מסה"כ (ניכוי הוצאות רכב) תשמ"ז - 1987. (13) מאחר וספרי המערער פסולים לשנת 1992 הרי לא הוכרו למערער הוצאות פחת בסך 3,960 ש"ח וזאת מכוח הקבוע בסעיף 33(ב) לפקודה. (14) בשנת 1993 לא התיר המשיב ניכוי חלק מהוצאות לקניות, שכן מבדיקת ספרי המערער נתגלה כי המערער השמיט קניות של לחמניות ממאפיית אורנים ע"ס 2,308 ש"ח. המשיב הוסיף סכום זה להכנסה החייבת (מבלי להוסיף את הרווח שנבע למערער ממכירת הלחמניות). עד כאן השומה של המשיב. ב. נימוקי הערעור (1) המערער מעלה בערעורו השגות כנגד פסילת ספריו בשנת 1992. לדבריו, פנה בנדון לס / פקיד השומה והלה החליט לשקול מחדש את החלטתו. (2) אשר לדרך ניהול הספרים הוא פנה לנציבות ביום 19.3.95 בבקשה לאשר לו הקלה בניהול ספריו אך טרם נענה. (3) לדבריו, אחוז הרווח הגולמי לשנת 1992 כפי שהוצהר על ידו למס הכנסה הוא 33% ובשנת 1993 42.27%. להלן מפרט המערער את תחשיבו: א. עלות יצור פר שק קמח היא כדלקמן: 1992 1993 ש"ח ש"ח עלות שק קמח 48 53.17 עלות 1 ק"ג סוכר 1.16 1.23 עלות 900 גרם מלח 0.5 0.54 עלות 550 גרם שימורים 4.13 4.95 עלות מים (35-40 ליטר) ---- סה"כ 53.79 59.89 (שק קמח מיצר 650 פיתות בממוצע) מחיר מכירה לפיתה 0.127 0.1709 פדיון לשק קמח (650 כפול מחיר לפיתה) 82.55 111.08 אחוז הגולמי 28.76 51.19 אחוז הרווח הגולמי (חלוקת רווח הגולמי על הפדיון) 34.84% 46.08% אחוז הרווח הגולמי בעסק הוא 33% 42.27% מסקנת המערער היא כי אחוז הרווח הגולמי בעסקו דומה לאחוז התקני. עם זאת, יש להביא בחשבון שאחוז הרווח הגולמי במציאות נמוך מהתקן בגלל פחת, טעויות ביצור ומלאי מת. להלן טוען המערער כי בשנים שבערעור הוא לא ייצר לחמניות ולכן אחוז הרווח הגולמי בלחמניות, כפי שנקבע ע"י המשיב אינו רלבנטי. (4) לפי עמדת המערער בדיקה כמותית בעסקו מצביעה על תוצאה עסקית סבירה. וכך הוא עורך את החשבון: 1992 1993 יחידה יחידה סה"כ שקיות קמח שנרכשו 4495 3814 מלאי פתיחה 124 104 מלאי סגירה 104 85 סה"כ שקי קמח שנכנס ליצור 4515 3833 (סכום זה יש להכפיל ב- 650 שהוא כמות הפיתות שניתן ליצר מכל שק) 2934750 2491450 ש"ח ש"ח מחיר מכירה לפיתה הוא 0.127 0.1709 פדיון ממכירת פיתות מיצור 372713 425789 הוסיף פדיון ממכירת פיתות ממסחר (נקנו מאחרים) 16437 27419 סה"כ פדיון תקני 389150 453208 סה"כ מחזור שדווח לשלטונות כולל צריכה עצמית 379359 451679 אחוז הסטיה מהפדיון התקני מהתקן 2.50% 0.3% (5) אשר לתיאום הוצאות שכר עבודה אומר המערער כי המאפיה זקוקה ל- 5 פועלים מינימום, לצורך תפקוד תקין, הכוללים שלושה עובדי יצור ומיון, קופאי ומחלק. (6) ההוצאות שנדרשו על ידו בסעיף זה הם לשנת 1992: 70,807 ש"ח עבור 46 חודשי עבודה דהיינו 3.83 משרות לפי ממוצע שכר עבודה למשרה בסכום של 18,473 ש"ח. בשנת 1993 נדרש סכום של 79,946 ש"ח עבור 48 חודשי עבודה השווה ל- 4 משרות, לפי ממוצע שכר עבודה למשרה בסכום של 19,986 ש"ח. (7) אשר להוצאות רכב, העסק מחזיק 2 מכוניות הן לצורך העסק והן לצורך חלוקת פיתות לבתים. המערער מכחיש שלא רשם את כל הקניות בספריו. לדבריו, הקניות כולם נרשמו בספרים ודווח עליהם במסגרת דו"ח רווח והפסד. ג. הראיות המשיב הגיש תצהיר של אלי בוסקילה המאשר ומפרט את השומה. לתצהירו הוא צירף דו"ח על בקורת שנערכה במאפיה מיום 9.8.95 ונחתם גם ע"י המערער, (נספח א) שבו צויין שהמפקח ביקר במאפיה בשעה 06.45 והיתה שם תנועת לקוחות ערה. בדו"ח מתוארות המכונות הנמצאות במקום והם: מכונת לישה, מכונת חיתוך ותנור אפיה. נרשם מפי המערער שהמאפיה נפתחת ב- 4.00 בבוקר. כן נרשמו שמות 4 עובדים שהיו במקום (שלא כללו לא את אם המערער ולא את אחיותיו). כמו כן נרשמו מפי המערער הפרטים הבאים: משקל פיתה 105 גרם ומחירה לצרכן 0.25 ש"ח. משקל לחמניה 20 גרם ומחירה ללקוח 0.5 ש"ח. המערער מסר כי הוא משתמש ביום 10 שקי קמח לפיתות ועוד שלושת רבעי שק ללחמניות. שק אחד שוקל 60 ק"ג וממנו נאפות 650 פיתות. לשק קמח יש להוסיף חצי ק"ג שמרים, 1 ק"ג סוכר ו- 0.6 ק"ג מלח. באשר ללחמניות מוסיפים לשק קמח 0.5 ק"ג שמרים. משק אחד מיוצרות 450 לחמניות. לדברי המערער הוא מוכר ביום 6,500 פיתות ועוד 400 לחמניות. נספח אחר הוא סיכום הדיונים מיום 27.12.95 (נספח ב) בו מופיע הפירוט כיצד חושבו אחוזי הרווח. צורפו גם ני"ע (נספח ג), שבהן נערך חישוב מחיר ממוצע לשק קמח ונקבע כי הוא 57.2 ש"ח כולל מע"מ לשנת 1992 ו63- ש"ח כולל מע"מ לשנת 1993. ביחד עם תוספת שמרים הגיע בשקילה למחיר של 58.2 ש"ח לשנת 1992 ו- 65.6 ש"ח לשנת 1993. חישוב זה נעשה לפי 650 פיתות לשק קמח. לפיכך קבע שמחיר עלות לפיתה בשנת 1992 הוא 0.09 ש"ח ולשנת 93 - 0.1 ש"ח. מחיר המכירה ממוצע לפיתה בשנת 1992 - הינו 0.15 ש"ח ולשנת 93 - 0.2 ש"ח. לבסוף צורף פרוטוקול דיון עם המערער ומייצגו מיום 30.1.96 (נספח ד), בקשר לתיאום הוצאות פנימיות וממנו עולה כי המערער ומייצגו לא חלקו על השמטת הוצאות הקניות. הוא מדגיש בתצהירו כי הפסילה בשנת 1992 לא בוטלה והיא עומדת על כנה. בחקירתו הנגדית, אמר כי לפי תדריכי המחלקה הכלכלית אחוז הרווח הגולמי 60% אך הוא עשה חישובים לקולה. לדבריו, התוספות לכל פיתה כגון סוכר, שמרים ומלח בטלים בשישים ואינם נלקחים בחשבון כלל בתחשיב של המחלקה הכלכלית, אך על אף זאת לקח אותם בחשבון לפי נתונים שמסר לו המערער. דהיינו קילו סוכר וחצי קילו שמרים ומלח לכל שק קמח. בשל תוספות אלה הוא הוסיף למחיר של כל שק קמח שקל וחצי לכל שק (ע' 27). המערער הגיש שני תצהירים שלו. בתצהירו הראשון מיום 7.12.96 הוא חוזר על האמור בנימוקי הערער בתצהיר נוסף מיום 25.3.97. הוא אומר שלא היה יצור לחמניות בשנת 92. בסוף שנת 93 היה יצור נסיוני בהיקף קטן מאוד. המכונה ליצור לחמניות נרכשה ביום 13.6.93 והותקנה בחלקים בחודשים אבגוסט - ספטמבר 1993. המקרר שבלעדיו אין יצור לחמניות נרכש ביום 18.9.93. נסיון ולימוד יצור הלחמניות נמשך יותר משלושה חודשים. מחיר הפיתה היה 0.15 ש"ח לאורך כל השנים ללא שינוי עד 31.12.92 בשל התחרות בענף. בעלי המאפיות הגיעו ל"סיכום קולקטיבי" על העלאת מחיר הפיתות ל20- אג' מיום 1.1.93. במאפיה צריך 5 עובדים אחד בבצק, שניים באריזה, אחד מוכר ואחד מחלק. בחקירתו בביהמ"ש אומר המערער כי המאפיה נפתחת בין השעות -02.00 01.00 בלילה. להלן הוסבה תשומת לבו לכך שבביקורת שנערכה ב- 9.8.95 נרשם מפיו שהמאפיה נפתחת בשעה 04.00, ועל כך ענה שיתכן שזה היה המצב באותו יום (ע' 11). להלן נשאל על מהות העבודות השונות. הלישה לדבריו אינה עבודה קשה באשר היא מתבצעת ע"י מכונה ואין זו עבודה פיזית קשה להפעיל את המכונה ולהכניס גוש בצק קטן לתוכה. גם כל יתר ההליכים מתבצעים במכונות (ע' 12-13). שק הקמח שוקל 60 ק"ג וכדי להרימו נעזר הפועל האחראי על הלישה בעובדים האחרים (ע' 13). הקליינטים מתחילים להגיע למאפייה סמוך לשעה 04.00. להלן נשאל המערער האם יש צורך בקופאי לפני השעה 04.00 ועל כך ענה ש"צריך להשגיח כל הזמן, אתה יכול להשאיר את המקום לבד?" בשנים 92-3 עבדו במאפיה אח שלו ועוד שתי אחיות, אמו ונהג. גיל אמו מתקרב ל50- והיא עסקה בלישה ולצורך כך הגיעה למאפיה סמוך ל01.00- (ע' 14). למרות שבאותה עת עדיין היו בביתה 6 מתוך 8 ילדיה שהקטן בהם היה בן 13 (ע' 15). להלן התברר ששתי האחיות לא עבדו באותה עת אלא כל אחת בתקופה אחרת. אחת האחיות, בשם אמירה התחתנה באוקטובר 92 ואז הפסיקה לעבוד אצל המערער (עמ' 17). האחות השניה רים התחתנה ב- 19.9.96. האחיות עבדו באריזה, בלישה וגם בקופה. להלן הוצג בפני המערער דו"ח הביקורת שנערך ביום 9.8.95 בשעה 06.45 (צורף לתצהיר בוסקילה) ונאמר שם כי היו במקום העובדים סמר עבדל חלום, חאלד עתאמנה, מחמוד ג'מאל ומוחמד אבו מוך בן 15. אך לא היו נשים במאפיה. המערער לא נתן הסבר לעובדה זו (ע' 18). משקלה של פיתה לפני האפיה הוא 120 גרם (ע' 21). יש פיתות שנזרקות והן מבחינת "פחת". המערער לא יכול היה לאמוד את האחוז של פחת זה (עמ' 22). מצהיר אחר מטעם המערער היה אביו עתאמנה מוחמד, מצהיר זה מספר שאשתו נהאל עובדת במאפיה, כשהיא מתחילה עבודתה בין 02.00 ל05.00- ומסיימת בין 09.00 ל- 12.00. בתו אמירה עבדה במאפיה עד 92. בנו חאלד החל לעבוד במאפיה החל משנת 1992 לאחר סיום לימודיו התיכוניים. רים עבדה אף היא במאפיה בשנת 92. בחקירתו הוא נשאל מתי אשתו הולכת לישון וענה שהיא עולה על יצועה סמוך ל22.00- - 21.00 (עמ' 24). אשתו הולכת לעבודה במאפיה מדי יום ומועסקת באריזה, סידור ונקיון. הבן הקטן היה בשנת 92 בגיל 8 שנים (עמ' 24). לחמנות החלו ליצר במאפיה בשנת 93 (עמ' 25). האם והאחיות לא הגישו תצהירים ולא העידו. הוגש גם תצהיר של רוה"ח מוחמד מג'דאלה המייצג של המערער, אשר למעשה חוזר על טיעון המערער בנימוקי הערעור. הוא נשאל כיצד הוא מסביר שבעוד שבשנת המס 1992 הוצהר על הפסד של כ13,000- ש"ח דווח על תשלום משכורות בסכום של 30,545 ש"ח, ענה כי מדובר בעסק משפחתי שבו כל בניה המשפחה מהווים יחידה אחת בעסק, ובטעות חולקו בעסק זה יותר מדי רווחים (עמ' 9-10). עד כאן הראיות. דיון ומסקנות: 1. בשנת המס 1992 נפסלו ספרי המערער. על פסילה זו לא באה כל השגה ולא ערעור. 2. פניתו הלא פורמלית של המערער לפקיד השומה לבטל את הפסילה נענתה בשלילה, במכתב של פקיד השומה מיום 18.1.93 (נספח ו' לתצהיר המערער). אמנם באותו מכתב צויין כי המשיב מוכן לשוב ולשקול עמדתו לאור הדו"ח שיוגש לשנת 1992, אך כפי שהסביר מר בוסקילה המצהיר מטעם המשיב הוחלט להשאיר הפסילה על כנה לאחר שהתברר כי המערער מצהיר על הפסד לאותה שנה. אינני סבור כי ניתן לאמר שמדובר כפסילה "טכנית" בלבד שאין בה כדי להשליך על נאמנות הספרים, כפי שטוען המערער. לכן פסילה זו שרירה וקיימת, בכך נפתחה הדרך בפני המשיב לשום את המערער לפי מיטב שפיטתו. לא מצאתי פסול בשיטה בה נקט המשיב שבאמצעותה הגיע המשיב להגדלת המחזור בשנת 1992, שהתבססה על נתונים שהמערער עצמו מסר. הויכוח בין הצדדים נסב בעיקר על העלויות של התוספות שמרים, סוכר ומלח, שאותם קבע המשיב על פי הערכה. המערער לא המציא בעת הדיון ראיות לעלות התוספות האלו באמצעות חשבוניות ולא אוכל להתיחס לראיות שצורפו לראשונה לסיכומים. לפיכך אין מקום להתערבותי בתוספת המחזור לשנת 92. 3. באשר לשנת 93, שנה בה לא נפסלו הספרים, נראה לי כי היה על המשיב בבואו להצביע על כך שהמחזור המדווח אינו המחזור הנכון, להביא נתונים בדוקים על מחירי התוספות באותה תקופה ולא להסתפק ב"הערכה אישית" (עמ' 28) (השוואה ע.א. 86 / 645 מנהל מע"מ נ' פתאל פד' מג (3) 405, 415-6). או באמירה סתמית שמדובר בעלות שהיא "בטלה בשישים" או להזכיר את נתוני המחלקה הכלכלית שאינם מתחשבים בתוספות בלי להמציאם לביהמ"ש על מנת שניתן יהיה לבודקם ואף לחקור את עורכי התחשיב. לפיכך סבורני שדין הערעור להתקבל לגבי תוספת מחזור בשנת 93. 4. באשר לאי ההכרה בחלק מהוצאות שכר נראה לי, שלשנת 1992 דין הערעור להדחות ואין מקום להתערבותי בשומה זאת, מאחר והספרים נפסלו לאותה שנה ובעיקר בהתחשב בהעדר כל יחס בין ההפסדים עליהם הוצהר לבין גובה המשכורות שנדרשו. 5. מאידך לגבי שנת 1993, אני סבור שיש לקבל את הערעור באופן חלקי. בשנה זו לא נפסלו הספרים והמערער הצהיר בשומה על רווח. הוכח לדעתי מדו"ח הביקורת בשנת 95 כי לשם הפעלת המאפיה דרושים לפחות 4 עובדים. הוכח עוד כי האחות רים טרם היתה נשואה באותה שנה. אמנם האחות עצמה לא העידה, אך אני מקבל את דברי המערער, כי אחות זו הועסקה במאפיה. אשר לאם לא שוכנעתי שהיא עבדה בשעות כפי שציין המערער. מדובר באשה מבוגרת שאותה עת היתה מטופלת בילדים קטנים ובניהול משק ביתה וקשה להניח שמידי יום בשעות הלילה היא עבדה במאפיה. לדברי המערער עבדה האם במאפיה גם בשנת 95 בעת הביקורת. אך היא לא נמצאה במאפיה בשעה 06.50. הטענה של המערער, כי היא נעדרת בשל השתתפות "בחפלה", כפי שהופיע בדו"ח הביקורת - לא אומתה. לאור האמור אני מקבל את הערעור חלקית במובן זה שלשנת 1993 אני מורה שיש להכיר בהוצאות שכרה של האחות רים. 6. יש לדחות הערעור בנוגע לתיאום הוצאות פחת לשנת 1992 לאור פסילת הספרים. סעיף 33(ג) לפקודה לכאורה אינו חל על עניננו באשר הוא דן במקרה שבו לא נוהלו בכלל ספרים או שלדו"ח שהוגש אין קשר לספרים שנוהלו. במקרה זה קיימת הוראה קטיגורית שאינה משאירה מרווח של שיקול דעת, האוסרת הכרה בפחת, ריבית, חובות אבודים והפסדים. אך בעניננו המצב הוא שונה. המערער ניהל ספרים וביסס את דוחותיו על ספרים אלה. אלא שהספרים נפסלו. לגבי ספרים שנפסלו (ספרים בלתי קבילים), קיימת ההוראה הכללית שבסעיף 33(א) המקנה לפקיד השומה שיקול דעת שלא להכיר בהוצאות, ואין ספק שפחת הוא בגדר הוצאות (ראה סעיף 17(8) לפקודה). כאמור, סמכות זו הינה סמכות שבשיקול דעת. כנראה מאחר והמחוקק סבר שחטאו של מי שניהול ספרים וספריו נפסלו, הוא פחות מחטאו של מי שלא ניהל ספרים כלל ועיקר. ולכן, רק במקרה האחרון יש הוראה קטיגורית שאינה משאירה מרווח של שיקול דעת האוסרת הכרה בהוצאות מסוימות. מאחר ופקיד השומה סבר בטעות כי על הענין חל סעיף 33 (ג) שאינו מתיר מרווח של שיקול דעת. הוא לא הפעיל שיקול דעת בנדון. לפיכך אני מקבל את הערעור במובן זה שאני מחזיר את הדיון לפקיד השומה בנקודה זו. על מנת שישקול באם בדעתו לעשות שימוש בשיקול הדעת הנתון לו בסעיף 33(א) האם להתיר או לא להתיר את ניכוי הפחת כולו או מקצתו. 7. אשר לתיאום הוצאות קניות בשנים 92-3 נראה שאין מקום להתערבותי, שכן ב"כ המערער הודה למעשה בתרשומת שנחתמה על ידו כי נעשתה טעות וכי יש לתאם הוצאות אלה. אין לקבל בשלב זה טענות העומדות בניגוד להודאה זו. 8. באשר לתיאום הוצאות רכב, טען המשיב כי לא הכיר בהוצאות אלה בשל אי רישום קריאת מונה הרכב בתחילת השנה ובסיומה ובשל גובה ההוצאות. המערער מצדו טוען שההוצאות אינן גבוהות שכן היו לו שני כלי רכב ושלא כתוב בתקנות היכן יש לרשום את קריאת המונה. עיון בסעיף 5 בתקנות משנת תשמ"ז - מראה שתנאי להכרה בהוצאות רכב הוא רישום קריאת המונה בדו"ח לפי סעיף 131 לפקודה, וזאת בניגוד לדעת המערער הטוען שלא נקבע בתקנות היכן לרשום נתונים אלה . לפיכך נדחה הערעור בנקודה זו. סכומו של דבר הערעור מתקבל חלקית בנקודות אלה: א. הגדלת המחזור לשנת 93. ב. הכרה במשכורתה של רים לשנת 93. ג. החזרת הדיון לפקיד השומה על מנת שישקול לפי סעיף 33(א) אם להכיר בהוצאות הפחת כולן או מקצתן או שלא להכיר בהוצאות אלה. יתר חלקי הערעור נדחים. אין צו להוצאות. ניהול ספרים / פסילת ספריםערעורמיסיםמס הכנסהערעור מס