קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על אי הכרה בתאונת עבודה: השופט י' אליאסוף 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בחיפה (תב"ע נב / 0-136; השופט הראשי מיבלום כדן יחיד), בו נדחו תביעות המערער להכיר בשני אירועים כפגיעות בעבודה. 2. ביום 5.2.1991 הגיש המערער תביעה למוסד לביטוח לאומי להכיר כתאונת עבודה באירוע שאירע ביום 13.12.1988, דהיינו לפני למעלה משנתיים (נ / 1) ("התאונה הראשונה"). פרטי האירוע נרשמו בטופס התביעה כדלקמן: "תוך כדי נסיעה לטענת הנהג במסגרת העבודה והנסיעה על כביש לפתע עלה האוטובוס על בור ותוך כדי כך קפצתי על כסא הנהג וקבלתי מכה חזקה בחלק התחתון של הגב". לגבי אירוע זה הוגשה תעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה שתאריך הינתנה הוא 5.2.1991 (נ / 3; נ / 8), ובה לא נרשמה תקופת אי-כושר למערער. 3. ביום 21.4.1991 הגיש המערער תביעה שניה למוסד לביטוח לאומי להכיר כתאונת עבודה באירוע שאירע ביום 30.12.1990, דהיינו, לפני כשנה וארבעה חדשים (נ / 2) ("התאונה השניה"). פרטי האירוע נרשמו בטופס התביעה כדלקמן: "לטענת הנהג כתוצאה מקפיצת האוטובוס בביצוע משמרת בוקר, קיבל מכה בגב, הגב נתפס, והפסיק לעבוד מהבוקר". לגבי אירוע זה הוגשה תעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה שתאריך הינתנה הוא 15.4.1991 (נ / 4), ובה נרשם אי-כושר של המערער מיום 1.1.1991 עד 8.4.1991. 4. המוסד דחה את תביעת המערער ועל כך הוא הגיש תובענה בבית הדין האזורי. בכתב ההגנה טען המוסד כי לגבי התאונה הראשונה, חל שיהוי בהגשת התביעה, ו"כתוצאה מהשיהוי הרב (למעלה מ26- חודשים) התקשה הנפגע לברר העובדות והצד הרפואי". כן טען המוסד כי לא אירע למערער אירוע תאונתי וכי האירוע לא גרם למערער לאי-כושר. לגבי התאונה השניה טען המוסד בכתב ההגנה כי לא אירעה תאונה בעבודה כמשמעותה בחוק וכי אי הכושר של המערער, ככל שהיה, לא נגרם ואינו תוצאה מתאונה. 5. לאחר שמיעת עדויות המערער והעדים מטעם המוסד, וכן קבלת מסמכים שונים, החליט בית הדין האזורי בפסק דינו, כדלקמן: (א) לא ניתן הסבר של ממש להגשת התביעה למוסד לגבי התאונה הראשונה באיחור כה רב. בית הדין דחה את האפשרות של חששו של המערער מפגיעה בהכנסותיו אם יעורר את נושא הגבלותיו הרפואיות עקב הפגיעה. על כן היה מקום לדחות את התביעה ביחס לתאונה הראשונה, מחמת השיהוי בהגשתה; (ב) אף לגופו של ענין, נדחתה התביעה בקשר לתאונה הראשונה מהטעמים של שינוי בגירסאות המערער, אי ציון תקופת אי-כושר של המערער בתעודה הרפואית הראשונה לנפגע עבודה ואי איזכור פרטים שונים בחומר הראיות. לאור זאת, קבע בית הדין כי "אין לפני תשתית ראייתית מספקת לקבלת טענות התובע בדבר התאונה הראשונה"; (ג) באשר לתאונה השניה התייחס בית הדין האזורי לאמינות גירסתו של המערער ולשינוי בגירסאותיו, תוך הסתמכות על תעודות ומסמכים שונים, וקבע כי "הצטברות טעמים אלה מערערים את בסיס גירסתו של התובע, עד כי לא נוכל לאמצה כתביעתו"; ד) בית הדין דחה גם את טענותיו של המערער בדבר פגיעות מסוג מיקרוטראומה, מהטעם שלא הוכחה פגיעה שכזו. 6. הטענות העיקריות של המערער בכתב הערעור הן כדלקמן: (א) בית הדין לא התייחס לכל הראיות שהיו לפניו; (ב) למרות הסתירות בגירסאות המערער, יכול היה בית הדין האזורי לקבל חלק מדבריו ולקבוע את אירועי התאונות שהיו לו; (ג) לא היה שיהוי בהגשת תביעותיו של המערער; (ד) היתה למערער פגיעה מסוג מיקרוטראומה. המערער הגיש לנו את הערותיו בכתב לפסק דינו של בית הדין האזורי וכן צירף להערותיו מסמכים שונים. 7. ב"כ המשיב תמך בפסק דינו של בית הדין האזורי והצביע על גירסאותיו השונות של המערער לפני בית הדין האזורי והסתירות במסמכים השונים שהוגשו. כן הצביע על השיהוי בהגשת התביעה לגבי התאונה הראשונה. 8. בית הדין האזורי שמע את עדות המערער וכן את עדותו של מר אהרון מרום מטעמו. כמו כן העידו רכזת הגימלאות ופקידת התביעות אשר טיפלו במוסד בתביעות המערער. לבית הדין הוגשו גם מסמכים רפואיים של המערער ותעודות לגבי שני האירועים הנטענים על ידיו. העדויות והמסמכים התייחסו לאירועים, לטיפולים רפואיים ולרישומים רפואיים. 9. בסיכום פסק דינו קבע בית הדין האזורי: "אני דוחה תביעות התובע בתיק זה, בשלב זה (השלב העובדתי), יען כי לא הונחה לפני תשתית ראייתית שדי בה לקבל טענותיו של התובע במישור העובדתי" (ההדגשה במקור)." 10. עיון בחומר הראיות שהוגש לבית הדין האזורי מלמד שהקביעות העובדתיות של בית הדין מושתתות על מסמכים שונים, אך בעיקר על התרשמותו מעדות המערער לפניו (עמ' 4-2 לפרוטוקול מיום 24.11.1992). בית הדין פירט וניתח את חומר הראיות שלפניו, ונימק את מסקנותיו השונות תוך הסתמכות על חומר הראיות וניתוחו. 11. הנושא המרכזי העומד לדיון לפנינו הוא נושא עובדתי, המתייחס לקביעות העובדתיות של בית הדין האזורי. ההלכה היא כי ערכאת הערעור אינה מתערבת בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים. עיינו בחומר הראיות והגענו למסקנה כי אין מקום להתערבותנו בקביעות העובדתיות המבוססות של בית הדין האזורי. התוצאה היא כי יש לדחות את הערעור. 12. לאור כל האמור לעיל, אנו מחליטים לדחות את הערעור מטעמיו של בית הדין האזורי. 13. אין צו להוצאות. ערעורהכרה בתאונת עבודהתאונת עבודה