קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על דחיית בקשה לאישור פסק בוררות: זהו ערעור על החלטת רשמת בית המשפט המחוזי (כב' השופטת צ'רניאק) מיום 10.9.00 בת.א 1460/99 בש"א 23660/00, לפיה נדחתה בקשת ב"כ המערער לאשר פסק בוררות. הרקע: בין המערער למשיב התקיימה בוררות בפני בורר, עו"ד נתן קנת (להלן: "הבורר") וביום 27.7.00 ניתן ע"י הבורר פסק בוררות (להלן "פסק הבוררות".) ביום 1.8.00 הגיש ב"כ המערער בקשה לאישור פסק הבוררות וביום 2.8.00 מסר עותק ממנה לב"כ המשיב. ביום 23.8.00 , משחלפו 15 הימים הקבועים בחוק, פנה ב"כ המערער בבקשה לאישור פסק הבוררות. לכתחילה, ביום 3.1.8.00 הורתה הרשמת הנכבדה לב"כ המערער המערער להבהיר אם חלף המועד, בהתחשב בכך שהבקשה נמסרה למשיב בפגרה. לאחר קבלת הבהרה מעו"ד רסלר, ניתנה ביום 10.9.00 החלטת הרשמת הנכבדה לפיה נדחתה בקשת ב"כ המערער לאישור פסק הבוררות מאחר שטרם חלף המועד לכך. הרשמת הנכבדה נימקה החלטתה בכך שמדובר בתקנות להבדיל מהחוק, יש להתחשב בפגרה ולא למנות את ימיה. על החלטה זו הוגש הערעור. בערעור דנן טוען ב"כ המערער שהרשמת הנכבדה טעתה בהחילה את תקנה 529 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד 1984 (להלן: "התקנות") על ענייני בוררות. לדבריו, לתקנה זו אין תחולה מקום שהמועד הקבוע בתקנה 10 לתקנות סדרי דין בענייני בוררות, התשכ"ט 1968 (להלן "תקנות הבוררות) כפי שאין תחולה ל45 הימים הקבועים בסע' 27 לחוק הבוררות התשכ"ח 1968 (להלן- "החוק" או "חוק הבוררות") כמועד המקסימלי להגשת בקשה לביטול פסק בוררות. ב"כ המשיב גורס , מנגד, שלמשיב עמדו 45 ימים להגיש בקשה לביטול פסק הבוררות. תקופה זו הסתיימה רק ביום 11.9.00 הוא היום בו הגיש המשיב בפועל את בקשתו בתיק ה"פ 1262/00 לביטול פסק הבוררות. חוק הבוררות קובע את המסגרת להגשת בקשה לביטול פסק בוררות. סעיף 27 (א) קובע: "לא ייזקק בית המשפט לבקשת ביטול שהוגשה כעבור ארבעים וחמישה יום מיום מתן הפסק, אם ניתן בפני המבקש, או מהיום שנמסר למבקש על ידי בורר או על ידי בעל דין, העתק הפסק,אם ניתן שלא בפניו...". דהיינו, המועד המאוחר ביותר להגשת בקשה לביטול פסק הבוררות הוא 45 יום מיום נתינתו או מיום מסירתו. זאת למעט החריג הקבוע בסעיף 27 (ג) ו-(ד) לחוק, לפי ו בית הדין. המשפט עשוי להיזקק לבקשת ביטול גם לאחר חלוף המועדים, כאשר הוגשה בקשת הביטול לפי סעיף 24 (10) לחוק. התקופה הקבועה בסעיף 27(א) לחוק ניתנת לקיצור. הקיצור מוכתב ע"י מהלכי מבקש אישור פסק הבוררות מכח תקנות הבוררות. תקנה 10 לתקנות הבוררות קובעת: "המשיב רשאי להתנגד לאישור פסק בוררות בדרך בקשה לביטולו, תוך חמישה עשר יום מיום שהומצאה לו ההודעה האמורה בתקנה 8 ובלבד שלא יאחר מן המועד הקבוע בסעיף 27 לחוק". דהיינו, אם מוגשת בקשה לאישור פסק הבוררות, על מבקש הביטול להגיש בקשתו בתוך 15 יום מיום קבלת הבקשה לאישור ובלבד שלא יעבור את 45 הימים הנקובים בסעיף 27 לחוק. לדוגמא, אם קיבל המבקש להגיש בקשת ביטול את הבקשה לאישור פסק הבורות, 10 ימים לאחר מתן פסק הבוררות, ואילו אם קיבל הוא בקשה לאישור ביום ה35 שאחר מתן פסק הבוררות, עליו להגיש בקשתו לביטול לא יאוחר מהיום ה45 מיום מתן פסק הבוררות. (ראה פרופ' אוטולנגי, "בוררות דין ונוהל" מהדורה שלישית מורחבת תשכ"א- 1991 בעמוד 474). במקרה דנן, פסק הבוררות ניתן ב27.7.00. הימים מסתיים ב10.9.00, אלא שביום 1.8.00 הוגשה בקשה לאישור פסק הבוררות לבקשה זו הומצאה לב"כ המשיב ביום 2.8.00. המחלוקת בין בעלי הדין מתייחסת לשאלת תחוקת תקנה 529 לתקנות. שכן, אם תקנה זו חלה- נעצר מירוץ הימים למשך תקופת הפגרה והמנין ממשיך לאחר מכן. ואם תקנה זו לא חלה, נמנים המועדים ברצף, ללא הפסקה. תקנה זו קובעת: "תקנות סדר הדין האזרחי יחולו על סדרי הדין בבית המשפט בענייני בוררות, במידה שאין בתקנות אלה הוראות אחרות". משמעות תקנה זו היא שסדרי הדין בבית המשפט, בעת בענייני בוררות, יקבלו את מסגרתם מהתקנות, מקום שתקנות הבוררות אינן נותנות מענה בדרך של הוראות ברורות וספציפיות. אין הכוונה בתקנה 2 לתקנות הבוררות , להאריך המועדים להגשת בקשה לביטול פסק בוררות, כאשר המועד נקבע מפורשות בתקנות הבוררות ולא בתקנות סדרי הדין האזרחי. קבלת עמדה זו של ב"כ המשיב תביא, במקרה דנן, לתוצאה האבסורדית לפיה תקנה שמטרתה היתה לקצר את התקופה להגשת בקשה לביטול פסק בוררות מביאה בפועל להארכת התקופה אף מעבר ל45 הימים הנקובים בחוק. ואבהיר את דברי: לית מאן דפליג שהמועד של 45 ימים להגשת בקשה לביטול פסק בוררות, ואשר נקבע בחוק, אינו ניתן להארכה מכח תקנה 529 לתקנות, ולכן, בעובדות המקרה דנן, מסתיימת תקופת 45 הימים ביום 10.9.00. אם תתקבל טענת המשיב לפיה, תקנה 529 לתקנות חלה על תקנה 10 לתקנות הבוררות, יצא שהמועד להגשת הבקשה לביטול יתחיל להימנות רק מ1.9.00 ויסתיים ב16.9.00. דהיינו, יהא ארוך יותר מזה הקבוע בחוק (!!!) ., תוצאה זו, כאמור, אינה מתיישבת עם כוונת המחוקק. ברור שמגמת החוק הייתה לצמצם ככל האפשר את הזמנים להשלמת תהליך הטיפול בבוררות, בפסקי בוררות, באישורם ובביטולם, ולכן, החלת תקנה 529 על מועדים אלו, תכרסם בבסיס אותה מגמה. גם כב' השופט נאמן סבר כך , בבש"א 4681/98 וינהר הדרכה בע"מ נ' יואל רטנר ואח' נדרש הוא לשאלה דומה וציין כי "תקנה 529 הנ"ל אינה חלה לגבי המועדים שנקבעו בחוק הבוררות ובתקנותיו". אמנם בפניו נדונה שאלת תחולת תקנה 529 על מועד 45 הימים הקבוע בחוק, אך בכל זאת, מצא הוא לנכון לציין את הדין הדומה גם לגבי התקנות. המלומדת אוטולנגי קובעת גם היא כי על אף שתקנות סדרי הדין בענייני בוררות מפנות אל תקנות סדר הדין האזרחי, אין להחיל את תקנה 529 על המועדים לביטול פסק בורר. כתימוכין לגישתה זו, מציינת פרופ' אוטולנגי כמה טעמים; ראשית- תחולת הוראה זו היא רק על תקנות סדר הדין האזרחי ולא על תקנות אחרות; שנית- המועד לבקשת ביטול פסק הבוררות קבוע בחוק הבוררות עצמו; שלישית- מסמיך סעיף 27 לחוק הבוררות את בית המשפט להאריך את המועדים, ולכן הוא Lex Specialis (פרופ' אוטולנגי, שם, בעמ' 471). לעניין זה ראה גם קביעתו של בית המשפט המחוזי בה"מ 934/80 עירית קרית שמונה נ' ב.ל.י חברה לבנין פיתוח והשקעות בנכסים בע"מ (לא פורסם) לפיה: "מנין הימים הוא מיום קבלת העתק הפסק, ללא כל הפסקה ניכוי או הפחתה". התייחסותו של בית המשפט העליון לתקנה 529 עשויה גם היא להשליך על מערכת היחסים שבין התקנות ובין חוק הבוררות לתקנות הבוררות. כדברי כב' הנשיא (כתוארו אז) שמגר ברע"א 5814/90 שמואל זילברשטיין נ' חברה לאחזקה ונאמנות בני משה אברהם בע"מ פד"י מ"ו (1) 285: "...בחינתה של התקנה כשלמות ניסוחית אחת מוליכה למסקנה כי גם פרשנותו של נוסח התקנה אינה מביאה לתוצאה שונה: התקנה מתייחסת, כמובא לעיל, למניין ימים שנקבע בתקנות או בידי בית המשפט או הרשם. ניתן להסיק מכאן, כי כוונת התקנה לסוגי מועדים או תקופות שנקבעו בתקנות או נדונו בהן לגביהן הוענקה לבית המשפט או לרשם, בנסיבות מוגדרות, הסמכות לקבוע מועדים שהם לאו דווקא אלו שנקבעו בתקנות". דהיינו- גם מקום בו חלה בבירור תקנה 529 , המועדים הקבועים על פיה אינם בבחינה ראה וקדש, שכן יש לפרשה בהתאם למטרתה החקיקתית. מכאן יוצא שכאשר חלה הוראה פרטנית, גוברת היא על הוראות התקנות בכלל, ותקנה 529 בפרט. מכל האמור לעיל, דין הערעור להתקבל. בעת שהוגשה הבקשה ע"י ב"כ המערער (ביום 23.8.00) כבר חלף המועד להגשת הבקשה לביטול פסק בוררות ולפיכך זכאי היה המערער לקבל הסעד המבוקש על ידיו, דהיינו, אישורו של פסק הבוררות. ב"כ המערער יגיש לרשמת הנכבדה פסיקתא מתאימה. המשיב יישא בהוצאות המערער בסך 7,500 ₪ +מע"מ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.יישוב סכסוכיםערעורבוררות