עיקר טענת ב"כ המערערים בבקשת רשות הערעור הוא, כי לא היה מקום לדחות את מועד הדיון בבקשה למתן צו מניעה זמני בכחודש, בשים לב לסעד המבוקש ובשים לב להיות הסעד זמני. עוד נטען, כי בהחלטה לדחות את הדיון בבקשה לתקופה כה ארוכה, הביע אב בית הדין את דעתו, כי הסעד הזמני המבוקש כביכול אינו דחוף; זאת בהסתמך על בקשה שאינה נתמכת בתצהיר, לעניין העובדות והמסקנות הכלולות בה. קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא דחיית מועד דיון בבקשה לסעד זמני / ערעור על החלטה לדחות מועד דיון: הנשיא ס' אדלר 1. לפנינו ערעור, לאחר מתן רשות (בר"ע 595/99), על החלטותיו של בית הדין האזורי בחיפה (סגן השופט הראשי גוטמכר; סק 000165/99), מיום 2.12.1999 ומיום 6.12.1999. 2. השתלשלות העניינים הצריכה לענייננו היא כדלקמן: א. ביום 23.11.1999 הוגשה לבית הדין האזורי בחיפה, בקשת צד בסכסוך קיבוצי מטעם המערערים. בד בבד הוגשה בקשה למתן צו מניעה זמני. הרקע לבקשה שהוגשה הוא, כי ביום 25.5.1994 קיבלה הממשלה החלטה בדבר הצעדים שיש לבצע לקראת הפיכתה של רפא"ל מיחידת סמך של משרד הבטחון לחברה ממשלתית. לאחר מכן הוחלט על הקמת חברת רפא"ל בע"מ, חברה ממשלתית אשר תהא בבעלות מלאה של המדינה. בנושא העברת כוח-אדם נאמר, בין היתר, כי "הממשלה מנחה את כל הגורמים הנוגעים בדבר, לנהל מיד משא ומתן מואץ עם נציגות העובדים וההסתדרות להגיע להסכמים עמם באשר לתנאי העברת עובדים מיחידת הסמך ובאשר לתנאי עבודתם בחברה ולסיים הסכמים אלה עד לתום 6 (ששה) חדשים מיום הקמת החברה". ב. בבקשה שהוגשה נאמר, כי מטרתה של ההחלטה הנ"ל היתה לשנות את המצב הקיים, לפיו עובדי רפא"ל הם עובדי מדינה, כך שיהיו עובדי החברה הממשלתית ולא עובדי מדינה וכי הסכמים הרלוואנטיים להליך דנן לא נחתמו. לטענת ב"כ המערערים המדינה החלה לפעול בדרכים לא כשרות, נימנעה מהעסקת עובדי רפא"ל כעובדי מדינה ופעלה לעקיפת הצורך בהסכמת העובדים להעברתם לחברה הממשלתית. עקיפה זו נערכה ונערכת כיום, באמצעות הבאת עובדי חוץ לרפא"ל תחת אלו מעובדי רפא"ל העוזבים ותחת איוש תקנים חדשים ברפא"ל על-ידי עובדי רפא"ל גופם. תוצאה ישירה מפעולות אלו הינה, דילול עובדי יחידת הסמך רפא"ל שהינם עובדי מדינה. בית הדין קמא התבקש להורות למשיבה להימנע מלשבץ עובדים חיצוניים, אם באמצעות העסקתם בחברות כוח-אדם ו/או קבלנים, ואם באמצעות העסקתם בחברת רפא"ל בע"מ, בתפקידים ובמשרות, אשר אויישו על-ידי עובדי יחידת הסמך רפא"ל ובתפקידים ובמשרות שלפי טיבן ואופיין הינן משרות קבועות וצמיתות. ב"כ המערערים הדגישו את נחיצות הסעד הזמני, שכן, לטענתם, פעילות המדינה הולכת ומדלדלת את כוחם הארגוני של העובדים מיום ליום. ג. ביום 25.11.1999 ניתנה על-ידי אב בית הדין קמא החלטה, בה נאמר, בין היתר, כי על ב"כ המשיבה להגיש תצהיר נגדי לבקשה למתן צו מניעה זמני, עד ליום 2.12.1999 וכי הדיון בבקשה יתקיים ביום 5.12.1999. ד. ביום 2.12.1999 הוגשה מטעם ב"כ המשיבה בקשה, להארכת המועד להגשת התצהיר מטעם המשיבה לבקשה למתן צו המניעה הזמני, בחמישה עשר ימים ולדחיית המועד אשר נקבע לשמיעת הבקשה. הטעמים לבקשה היו, כי הנושא מעלה שאלות סבוכות וכבדות משקל ביותר וכי לשם הגשת תגובה מטעם המשיבה, על ב"כ המשיבה לקבל נתונים והנחיות מגורמים רבים בשירות המדינה, דבר שטרם נעשה; ב"כ המשיבה ציינה, כי ביום 31.10.1999 הורה ראש הממשלה ושר הביטחון על השלמת התהליך של הפיכת רפא"ל מיחידת סמך לחברה ממשלתית, זאת עד ליום 1.4.2000, לרבות ניהול משא ומתן עם ארגוני העובדים היציגים בעניין המעבר לחברה ממשלתית. מכאן, כי הפיכת רפא"ל לחברה ממשלתית ומעבר העובדים לחברה הממשלתית יהפכו את העניין נשוא הבקשה לעניין תיאורטי בלבד; לטענת ב"כ המשיבה הבקשה למתן צו המניעה הזמני הוגשה בשיהוי רב, שכן המצב של קבלת שירותים מקבלנים והעסקת עובדים באמצעות חברות כוח-אדם ובהשאלה מחברת רפא"ל בע"מ, הוא מצב הקיים מספר שנים ואינו אירוע שארע לאחרונה. ה. בו ביום החליט אב בית הדין קמא, בהחלטה בלתי מנומקת, לדחות את מועד הדיון ליום 2.1.2000 והורה לב"כ המשיבה להגיש את התצהיר מטעמה, עד ליום 22.12.1999. החלטה זו והחלטה נוספת שניתנה, לאחר שהוגשה מטעם ב"כ המערערים בקשה לביטול ההחלטה הנ"ל, כפי שיפורט להלן, עומדות ביסוד הערעור שלפנינו. ו. ביום 5.12.1999 הגישה ב"כ המערערים בקשה דחופה, בה עתרה לביטול ההחלטה הנ"ל שניתנה ביום 2.12.1999 ולקביעת מועד מוקדם לדיון בבקשה למתן צו מניעה זמני. לטענת ב"כ המערערים, ההחלטה מיום 31.10.1999 אינה משליכה על בקשת המערערים למתן צו המניעה הזמני ואינה מצדיקה את דחיית הדיון בה. עוד נטען, כי לאור העובדה שמדובר בבקשה למתן סעד זמני, יש לקבוע מועד מוקדם לדיון בבקשה, בפרט עת המדובר בסעד זמני המתבקש במסגרת בקשת צד בסכסוך קיבוצי, אשר הדיון בו נועד להיות מהיר יותר. ז. ביום 6.12.1999 שלח אב בית הדין קמא את הבקשה הנ"ל לתגובת ב"כ המשיבה, תוך 15 ימים ממועד קבלת ההחלטה. לאחר שניתנה החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור לבית דין זה. 3. עיקר טענת ב"כ המערערים בבקשת רשות הערעור הוא, כי לא היה מקום לדחות את מועד הדיון בבקשה למתן צו מניעה זמני בכחודש, בשים לב לסעד המבוקש ובשים לב להיות הסעד זמני. עוד נטען, כי בהחלטה לדחות את הדיון בבקשה לתקופה כה ארוכה, הביע אב בית הדין את דעתו, כי הסעד הזמני המבוקש כביכול אינו דחוף; זאת בהסתמך על בקשה שאינה נתמכת בתצהיר, לעניין העובדות והמסקנות הכלולות בה ואף מבלי לשמוע את תגובת המערערים בעניין. בנוסף נטען, כי ההחלטה להעביר את בקשתם הדחופה לביטול החלטתו של אב בית הדין מיום 2.12.1999 לתגובת ב"כ המשיבה, תוך 15 ימים, אף היא אינה סבירה; זאת בהתחשב במהות הסעד הזמני, הדחיפות שבצידו והעובדה שהיא עלולה להפוך את ההליך המשפטי כולו, העיקרי והזמני גם יחד, לעקר מתוכן ואף לטרפד את מטרת המערערים להגן על כוחם הארגוני של עובדי רפא"ל ולגרום להם לנזק בלתי הפיך. ב"כ המערערים הדגישו, כי המדובר בסעד זמני דחוף במסגרת בקשת צד בסכסוך קיבוצי, אשר המחוקק הכיר בצורך לקיים דיון דחוף לגביה וקבע סדרי דין מיוחדים לעניין זה. בנוסף נטען, כי החלטות אב בית הדין קבעו מועד להגשת תגובה מטעם ב"כ המשיבה בסעד הזמני, במועד ארוך מהמועד הקבוע בתקנות בית הדין לעבודה להגשת תגובת המשיב בבקשת צד בסכסוך הקיבוצי עצמו. בתשובה שהוגשה מטעם ב"כ המשיבה נטען, כי המצב של קבלת שירותים מקבלנים והעסקת עובדים באמצעות חברות כוח-אדם והמצב של השאלת עובדים מחברת רפא"ל בע"מ ליחידת הסמך, הינו מצב הקיים מספר שנים ואינו אירוע שארע לאחרונה וכי המערערים מודעים היטב לכך. מכאן ,כי הבקשה למתן צו מניעה זמני הוגשה בשיהוי רב ומשום כך אין כל דחיפות בשמיעתה. ב"כ המשיבה ציינה, כי כיום מתנהל משא ומתן מואץ בנושא. עוד נטען, כי לא ייתכן כי המערערים ינסו למנוע את יישום ההחלטה בדבר מעבר רפא"ל לחברה ובכל מקום דחיפות בהושטת סעד מעין זה אינה קיימת. עוד נטען, כי יש לאפשר למשיבה להכין את תגובתה כדבעי, בפרט כאשר המערערים השהו את הגשת הבקשה במשך שנים. לבסוף נטען, כי המדובר בהחלטה דיונית בשלב ביניים של ההליך, שערכאת ערעור אינה נוהגת להתערב בה. 4. ביום 15.12.1999 נתן אב בית הדין רשות ערעור והורה על הגשת טיעונים בכתב. ב"כ המערערים חזרו על טיעוניהם, כפי שפורטו בבקשה רשות הערעור, תוך שהדגישו, כי מהחלטת הממשלה מיום 31.10.1999 יש ללמוד על דחיפותו של הסעד הזמני, למען ריקונו מתוכן על-ידי יישום החלטת ממשלה שנועדה אף היא לעקוף את הצורך ביישום החלטת הממשלה הראשונה לשאת ולתת עם עובדי רפא"ל. אף ב"כ המשיבה חזרה על טיעוניה, כפי שפורטו בתגובה שהוגשה מטעמה לבקשת רשות הערעור, תוך שהדגישה, כי לא קיימת דחיפות בשמיעת הבקשה, שכן הבקשה הוגשה בשיהוי רב ומתקיים משא ומתן בנושא. 5. אב בית הדין קמא החליט ביום 2.12.1999, לדחות את המועד לדיון בבקשה למתן צו מניעה זמני; זאת בלא שניתנה לב"כ המערערים הזדמנות להשמיע את טיעוניהם בנושא. היה על אב בית הדין קמא, ליתן לב"כ המערערים, שהינם צד להליך, הזדמנות נאותה להצגת עמדתם ולהשיב לטענות שהועלו כנגדם; זאת בטרם נתן אב בית הדין את החלטתו (ראה: דב"ע נו/ 3-190 אילנה בן-עזרא - מדינת ישראל (לא פורסם)). 6. החלטות בדבר דחיית מועד לדיון בהליך וקביעת מועד להגשת תגובה לבקשה כל שהיא מטעם הצד שכנגד, מסורות לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית. אולם, בית דין זה, כערכאת ערעור, יתערב ביישום שיקול הדעת כאשר התגלה פגם בשיקול הדעת של הערכאה קמא וההחלטה חורגת בצורה ניכרת מהסביר. האמור מקבל משנה תוקף, כאשר עסקינן בהליכים הנופלים בגדר סכסוך קיבוצי, אשר לעניינו נקבעו הוראות מיוחדות בתקנות, לרבות לעניין קביעת מועדי דיון. 7. תקנות בית הדין לעבודה (סדר הדין בסכסוך קיבוצי), תשכ"ט - 1969, (להלן: התקנות) קובעות נוהל מיוחד של סדרי דין לדיונים בסכסוכים קיבוציים. תכליתן של התקנות היא לקיים דיון יעיל ומהיר בסכסוך. תקנה 12 לתקנות עניינה קביעת מועד דיון בהליך קיבוצי, וזה לשון התקנה בחלקה הנוגע לענייננו: א. משנתקבלה התשובה לבקשת-צד או משעבר המועד להגשתה ולא הוגשה- ייקבע מועד מוקדם ככל אפשר לדיון בבקשה ולא מאוחר מארבעה עשר יום מהיום האחרון להגשת התשובה. ב... ג. הודעה על המועד שנקבע לדיון תימסר לצדדים במברק ובמכתב רשום. ד. בית הדין רשאי להאריך את המועד הנקוב בתקנות משנה (א) ו- (ב)". תקנה 13 לתקנות קובעת כי הדיון בבקשה יהא רצוף, זולת אם ראה בית הדין צורך לדחותו, מטעמים שלטובת הטיפול בסכסוך ושיירשמו. נציין, כי תקנה 10 לתקנות קובעת, כי על המשיב בבקשת צד להגיש, תוך 21 ימים, את תשובתו לבקשה; תקנה 20 לתקנות עניינה מועדי ערעור. המועדים הנקובים בתקנות אלו קצרים מהמועדים שנקבעו לעניין דיון בהליכים אזרחיים. עינינו הרואות, כי מחוקק המישנה גילה דעתו בדבר "לוח הזמנים" היעיל, המהיר והרציף בו יש לנקוט בדיון בבקשת צד לסכסוך קיבוצי. הדברים מקבלים משנה תוקף, עת עסקינן בבקשות למתן סעדים זמניים. יש לציין, כי תקנה 18 קובעת, כי בדיון בהליכי ביניים ובבקשות לסעדים זמניים יחולו תקנות 46 ו- 129 (1) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב - 1992, ככל שהדבר מתיישב עם תקנות אלה ועם מהות הסכסוך הקיבוצי. 8. סוף דבר - הערעור מתקבל. לא היה מקום לדחות מועד דיון בבקשה למתן סעד זמני בהליך קיבוצי, לפרק זמן כה ממושך ובלא לבקש את תגובת הצד שכנגד. כמו כן, לא היה מקום לקבוע, פרק זמן של 15 ימים, למתן תגובה בסוג הבקשה שהוגשה מטעם ב"כ המערערים; בפרט כאשר החלטות אלו לא נומקו. אשר על כן, על בית הדין קמא לקיים דיון בבקשה למתן צו מניעה זמני בימים הקרובים. בית הדין קמא יפעל, בהתאם לאמור בתקנות, לרבות לעניין קיום הדיון ברציפות ויעשה מאמץ לסיים את הדיון בהליך בהקדם האפשרי. אין צו להוצאות. מועד דיוןדיוןערעור