ערעור על חומרת העונש בתאונת פגע וברח

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על חומרת העונש בתאונת פגע וברח: השופט ר.שפירא [אב"ד]: הערעורים שבפנינו: בפנינו ערעור המדינה על גזר דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת ר. חוזה) בת"ד 30325-08 (להלן: "בית משפט קמא") מיום 27.12.09, לפיו הורשע הנאשם בעבירות של גרימת מוות ברשלנות, עבירה לפי סע' 304 לחוק העונשין, תשל"ז-1977; הפקרה לאחר פגיעה, עבירה לפי סע' 64א(א) + 64א(ב) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961; ו-אי עצירה במקום, עבירה לפי תקנה 144(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961. הנאשם נידון למאסר לתקופה של 50 חודשים, מתוכם ירצה הנאשם מאסר בפועל למשך 30 חודשים, והיתרה מאסר-על-תנאי למשך 3 שנים. התנאי הוא כי הנאשם לא יעבור אחת העבירות עליהן הורשע וכן העבירה של נהיגת רכב בזמן הפסילה. זאת בניכוי מתקופת המאסר בפועל תקופה של 5 ימים בה היה עצור הנאשם בגין תיק זה. כן נגזר עליו תשלום קנס כספי בסך של 15,000 ₪ או 3 חודשי מאסר תמורתו; פסילה מלהחזיק ברישיון נהיגה ומלקבל רישיון נהיגה לתקופה של 14 שנים; ותשלום פיצוי למשפחת המנוחה בסך של 50,000 ₪. ערעור המדינה מופנה כנגד קולת העונש, והיא עותרת להחמיר עם הנאשם ולהטיל עליו מאסר בפועל ממושך. בד בבד הגיש הנאשם ערעור על פסק דינו של בית משפט קמא. הערעור מופנה הן כנגד הרשעתו בדין בעבירות של הפקרה אחרי פגיעה ואי עצירה במקום התאונה, והן כנגד חומרת העונש שהושת עליו. ההליך בבית משפט קמא: לפי עובדות כתב האישום נהג הנאשם ברכב מסוג פולקסווגן מ.ר. 2352751 (להלן: "הרכב"), בשד' בר יהודה בחיפה מכיוון כללי צ'ק פוסט (להלן: "הכביש") ביום 1.12.07 בשעה 05.20 או בסמוך לכך, בדרכו חזרה מבילוי במועדון "הטרמינל". באותה העת, החלו לחצות את הכביש יוליה סרגייב ז"ל (להלן: "המנוחה") יחד עם אחותה ושני ידידיה (להלן: "הולכי הרגל"). החציה הייתה משמאל לימין בכיוון נסיעת הנאשם כך שהמנוחה הייתה אחרונה בקו החציה ובמרחק קטן משאר הולכי הרגל, מאחוריהם. הנאשם, שנהג את רכבו בנתיב האמצעי במהירות שאינה פחותה מ-82 קמ"ש, לא הבחין כלל בארבעת הולכי הרגל החוצים את הכביש, המשיך בנסיעה רציפה מבלי להאט את מהירות נסיעתו, ופגע במנוחה לאחר שהספיקה לחצות 7 מ' מרוחב הכביש, והעיף אותה למרחק של 42 מ' (להלן: "התאונה"). כתוצאה מהתאונה נגרמו למנוחה שברים בגולגולת ובאגן, ומותה נקבע במקום. בנוסף, יוחסו לנאשם עבירות של הפקרה ואי עצירה במקום תאונה, משלאחר התאונה הנאשם לא עצר את רכבו כדי לעמוד על תוצאות התאונה והמשיך בנסיעה רציפה. זאת על אף שהבחין בנזקים שנגרמו לרכבו וידע או צריך היה לדעת שאדם נפגע כתוצאה מהתאונה. הנאשם עצר את רכבו רק לאחר שעבר מרחק של 1.8 ק"מ ממקום התאונה, מקום שממנו לא ניתן לראות את מקום התאונה, ירד מרכבו ואמד על הנזקים שנגרמו לו. למרות הנזקים הרבים שנגרמו לרכבו, המשיך בדרכו מבלי לחזור למקום התאונה. לאחר ניהול הוכחות הורשע הנאשם בביצוע העבירות הנ"ל. בית משפט קמא קבע כי הוכח שהנאשם נהג ברכבו ברשלנות, בחוסר זהירות, בקלות ראש ובחוסר תשומת לב. נקבע כי בנהיגתו הרשלנית פגע במנוחה וגרם למותה. בנוסף נקבע שהוכח כי לאחר התאונה, וכאשר הנאשם ידע או היה עליו לדעת כי בתאונה נפגע או עשוי היה להיפגע אדם, לא עצר מיד את רכבו במקום התאונה או קרוב לו ככל האפשר כדי לעמוד על תוצאות התאונה ולא הגיש למנוחה כל עזרה, אלא עזב את המקום בנסיעה כשהינו מפקירה מוטלת בכביש, ללא רוח חיים. הנאשם הופנה לקבלת תסקיר של שירות המבחן, בטרם טיעון לעונש בעניינו, וביום 27.12.09 נגזר דינו, כאמור לעיל. תמצית טיעוני הצדדים: המדינה עותרת להחמרה בעונש שהוטל על הנאשם, כך שיוטל עליו מאסר בפועל ממושך. לטענתה, עונש המאסר בן 30 החודשים שהשית בית משפט קמא על הנאשם אינו משקף את חומרת המעשה, נסיבותיו ותוצאותיו, ולא את רמת הענישה הראויה. צוין כי בית משפט קמא אף קבע כי אין בנסיבותיו האישיות של הנאשם כדי להביא לסטייה בענישה החמורה הראויה וההולמת, וקבע כי לו היה הנאשם מגיב להופעת המנוחה במועד היה יכול למנוע את התאונה "ללא כל קושי". עוד נקבע שהנאשם לא הבחין בשום שלב במנוחה שחצתה את הכביש עם שלושה הולכי רגל נוספים, ונקבע כי לאחר שהנאשם גילה כי חברתו, שישבה לידו, לא ראתה את התאונה, בחר לעצמו גרסה שקרית, כאילו לא ראה כלל במה פגע ולכן לא עצר את רכבו בקרבת התאונה אלא רק במרחק של 1.8 ק"מ ממקום התאונה. אז אמד על הנזקים הכבדים שנגרמו לרכב אך בחר להמשיך בדרכו, על אף שידע או שהיה עליו לדעת כי פגע בבן אנוש. דברים אלו, טוענת המדינה, לא תורגמו לענישה הולמת. המאשימה טוענת כי בית משפט קמא לא נתן ביטוי ראוי לקביעתו לפיה דרך נהיגתו של הנאשם הייתה "דרך נהיגה רשלנית וחסרת זהירות בצורה שאין למעלה ממנה", וכן להתנהגותו של הנאשם לאחר התאונה, התנהגות שיש בה כדי להצביע על זלזול בחיי אדם, משבחר שלא להודיע למשטרה על התאונה מיד לאחר שפגע במנוחה, ומשחלפו מספר שעות מהרגע שנודע לו, לטענתו, כי הוא היה מעורב בתאונה ועד הדיווח למשטרה אודותיה, במעמד זה כבר לא ניתן היה לבדוק באם הנאשם היה נתון תחת השפעת משקאות משכרים בעת התאונה, אם לאו. עוד טוענת המאשימה כי מתווספת להרשעה באחריות לגרימת התאונה הקטלנית הרשעה נוספת בגין עבירת ההפקרה, אליה ייחס המחוקק חומרה מיוחדת והעונש שנקבע לצידה הוא עונש חמור. בגזר דינו של בית משפט קמא, נטען, יש משום מסר סלחני למעשה, המחטיא את המטרה ואשר אינו עולה בקנה אחד עם הפסיקה האחרונה של בתי המשפט. באשר לערעורו של הנאשם, טוענת המדינה כי בית משפט קמא קבע קביעות עובדתיות המבוססות על חומר הראיות שהוצג בפניו, והכלל הוא שאין ערכאת הערעור מתערבת בממצאים אלו. נטען כי לקטל הנפש במקרה זה מתווספת עבירה חמורה של הפקרה. כשמדובר בארבעה הולכי רגל שחוצים את הכביש שהינו רחב ועם שדה ראיה פתוח, וששהו בכביש 3.5 שניות, כאשר הנאשם שמבחין בפגיעה במהלך נסיעתו, ממשיך לנסוע 1.8 ק"מ, עוצר את רכבו, ואז בוחן את הפגע שנגרם לרכב. מדובר בנזק רציני לרכב שכלל ניפוץ של שמשה. על אף הנזק החמור חוזר הנאשם לרכבו וממשיך בנסיעה כשהוא יודע שבמקום שעצר אין שדה ראיה למקום הפגיעה ויודע שהוא יכול לחזור אחורה ולבדוק במה פגע. הוא מגיע לביתו ומחנה את רכבו, מבלי שהוא הולך לתקנו במוסך עד שהוא מסגיר את עצמו, מספר שעות לאחר שהבין, לטענתו, כי פגע באדם. לשיטת המדינה, טוען הנאשם כיום כי הוא פגע בחפץ, זאת בניגוד להסכמתו להרשעה באחריות לתאונה. הנאשם ערער הן על הרשעתו בעבירות של הפקרה אחרי פגיעה ואי עצירה במקום התאונה, והן כנגד חומרת העונש. נטען כי מדובר בנאשם שהינו אדם נורמטיבי ואיכותי, אשר גורלו לא שפר עליו, כאשר נקלע אל מצב בו- כאדם מן השורה- לא ידע ולא יכול היה לדעת כי פגע בהולכת רגל, שכן לא יכול היה לצפות כי בנסיעה בכביש בין עירוני הולך רגל סביר ופיקח בדעתו יעבור על פני גדר הפרדה כפולה, בשעת לילה, במקום אשר אינו מיושב, מבלי להקפיד על כך שלא קיים רכב המהווה לו סכנה. בנוסף טוען הנאשם כי במקום שבו אדם ונהג סביר שומר חוק, ללא ניסיון במצבים קודמים, בנסיבות האמורות לעיל הניח כי נפגע מחפץ, והיות וכך היה משוכנע, כל הפעולות שנקט בהן מכאן ואילך נבעו ממודעות זו. הנאשם טוען כי חיזוקים לסבירות ההנחה כי לא פגע באדם אלא נפגע מחפץ, ניתן למצוא בעובדה כי לא היו סימני עצירה/בלימה על הכביש, ובכך כי לא קיבל תגובה שונה מהיושבת לצידו ברכב. אף לשיטת הנאשם, ניתן להבחין כי הוא לא נקט בפעולות של אדם המנסה להימלט ולהסתיר את אשר ביצע, אלא המשיך בנסיעה ארוכה על מנת להביא את מי שישבה לצידו ברכב אל יעדה בטירת הכרמל, ואף החנה את רכבו במקום החניה הרגיל לעיני כל. נטען כי בית משפט קמא שגה, שכן, משעצר הנאשם את רכבו בסמוך לאחר ששמע את המכה הפתאומית ברכבו- לא ניתן לייחס לו כוונה להימלט מהמקום או מאימת הדין, והרי, הוא עצר בצד הדרך וירד מהרכב לבדוק מה אירע ו"כדי לעמוד על תוצאות התאונה", כאשר באותו זמן עברו בכביש רכבים אחרים (כמתועד בסרט המצלמה שהוגש לבית המשפט). יתרה מכך, הנאשם טוען כי דווקא כאדם המניח כי נפגע מחפץ כלשהו, אשר לא ביצע עבירת תנועה שיכולה הייתה להובילו למסקנה כי פגע בהולך רגל, הנאשם נקט פעולות אקטיביות במהלך הזמן עד אשר הסגיר עצמו מיוזמתו. פעולותיו כוללות את עצירתו והסתכלותו לאחור והמשכו בנסיעה לאחר שראה כי מכוניות רבות ממשיכות לנסוע בסמוך למקום הפגיעה המשוער. הוא התייעץ עם הנוסעת אשר לצידו, בכדי לוודא כי גם היא חושבת כי חפץ כלשהו פגע בהם. לאחר מכן החנה את הרכב במקום המיועד לכך בחנית ביתו של הנאשם. הנאשם העיר את אימו והודיע לה כי דבר מה פגע בו וזו ירדה אל החניה וראתה את הפגיעה ברכב ואולם לא העלתה בדעתה כי המדובר באדם. לאחר שראה באינטרנט שרכב מעורב בתאונה במקום בו נסע, ועל מנת להסיר כל ספק הלך שוב לרכבו. מרגע שהבין כי ככל הנראה מדובר בו- בהמשך, הסגיר את עצמו לידי המשטרה. מכאן, נטען כי לא ניתן לומר כי הנאשם גילה זלזול וחוסר התחשבות בחיי אדם, וכי הפקיר "במודע" את המנוחה, זאת ניתן ללמוד מהשתלשלות העניינים עובר לפגיעה, תוך כדי הפגיעה, ומהתנהגותו והלך רוחו בהמשך לאחר מכן. בהקשר זה, נטען שדבריה של מי שישבה לצד הנאשם בעת התאונה מחזקים הם את גרסתו. עוד נטען כי משעצר הנאשם את רכבו בסמוך לאחר ששמע את המכה הפתאומית שקיבל הרכב- לא מתקיים יסוד "אי העצירה" הקבוע בתקנות. נטען כי שגה בית משפט קמא שעה שקבע כי "האפשרות שנקבעה בחוק מתייחסת למצב שבו נדרש פינוי של זירת התאונה", שכן קיימות "אפשרויות" אחרות של עצירת רכב בסמוך למקום התאונה, ושלא תמיד ניתן לעצור את הרכב במקום התאונה עצמו, וזאת בשל נסיבות משתנות בהתאם לנסיבות העניין בכל מקרה ואחר. לשיטת הנאשם, אין סימני בלימה, משמע, הנהג לא היה מודע לפגיעה עד התרחשותה בפועל, ולכן הוא נזקק למספר שניות נוספות מהרגיל, ומכאן לא התאפשר לו לעצור בתחנת האוטובוס הראשונה שממוקמת סמוך מאד למקום התאונה. לכן עצר בתחנה שלאחריה במקום בו לא היה מסכן לא את עצמו ולא עוברי הדרך האחרים, ובוודאי שלא "הסתלק" מן המקום. הנאשם טוען כי שגה בית משפט קמא עת ש-"רמז" כי ייתכן והנאשם היה נתון להשפעת משקאות משכרים, ומשקבע קביעות אשר לא נתבקש לקבען כגון הקביעה כי "..לא ייתכן כי הנאשם לא ראה את כל המתרחש בכביש לפניו..", ובכך חרג מסמכותו, הגם שאין לקביעה זו בסיס בחומר הראיות. נטען כי שגה בית משפט קמא עת שקבע כי הנאשם ניגב את כתמי הדם שנמצאו על רכבו וזרק את המטלית בה השתמש לפח האשפה הכללי שבחניון הבית המשותף בו התגורר, שהרי החנה את רכבו מבלי להסתירו ולא עשה שום פעולה להסתיר, והוא זה שהסגיר את עצמו. ועוד נטען כי במקרה זה הנאשם נענש כתוצאה ממקרה שבין נסיבותיו הפרת חוקי התעבורה על ידי המנוחה עצמה ושלושת הולכי הרגל הנוספים שלא מנעו ממנה, גם כאשר ידעו כי אינה פיקחית לחלוטין, לעבור על החוק ולחצות את הכביש הבין-עירוני במקום אסור. מעבר לכך, נטען להגנה מן הצדק מקום שלא הוגש כתב אישום כנגד חברתו של הנאשם, ואשר ישבה לצידו בעת הפגיעה במנוחה. באשר לעונש שהושת על הנאשם, נטען שמדובר באדם נורמטיבי, נעדר עבר פלילי, ממשפחה טובה, שירת בצה"ל ביחידת מודיעין מובחרת (8200), מתמחה בראיית חשבון במשרד רו"ח לאחר שסיים את לימודי התואר הראשון באוניברסיטת חיפה, וניתן לומר שמדובר ב-"מלח הארץ", כפי שעולה מהתסקיר שנערך לגביו ומעדויות האופי שנשמעו בעניינו. לבסוף, מבקש הנאשם לציין כי במשך השנתיים האחרונות כל חייו וחיי משפחתו נהרסו, הוא לא הצליח להתכונן לבחינות הסופיות של מועצת רואי החשבון, והוא בוכה על המעשה שעשה ומתחרט חרטה אמיתית. לבית המשפט הוגש מכתב מאת הנאשם בו הוא מביע חרטה, חוזר על נימוקי הערעור במילותיו, ומבקש לזכותו מעבירת ההפקרה, ולחילופין להקל בעונשו, לאור נסיבות המקרה ונסיבותיו האישיות שלו. דיון והכרעה: לאחר עיון בהודעות הערעור, בטיעוני הצדדים שבפנינו, וכן בפסק דינו של בית משפט קמא ובחומר הראיות שהובא בפניו, אציע לחברי להרכב לקבוע כי דין שני הערעורים, הן של הנאשם והן של המדינה, להידחות. הלכה היא כי אין דרכו של בית משפט היושב כערכאת ערעור להתערב בקביעת ממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות של בית משפט קמא, אלא רק במקרים מיוחדים ובנסיבות חריגות בהן מסקנות הערכאה הראשונה מופרכות על פניהן, או לוקות בטעויות גסות, או יש בהן התעלמות מגורמים רלוונטיים שהיה בהם כדי להביא לשינוי התוצאה אליה הגיעה הערכאה הראשונה, ואין די בהעלאת תמיהות באשר לממצאים הנ"ל. ראו את ע"פ 2694/09 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 23.6.10), שם נקבעו הדברים הבאים: "כידוע, אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בקביעת הממצאים העובדתיים וממצאי מהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן בהם מוצאת ערכאת הערעור כי המסכת העובדתית אשר נקבעה על ידי הערכאה הדיונית אינה מתקבלת על הדעת ואינה מתיישבת עם חומר הראיות (ע"פ 6020/07 גואטה נ' מדינת ישראל, פס' 25 לפסק דינה של השופטת ארבל (, 30.11.2009); ע"פ 3914/05 אלחרר נ' מדינת ישראל, פסקה 13 לפסק הדין (, 10.11.2008); ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 918, 924 (2001); ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 769, 780 (1999); ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1) 225, 234 (1983) ראו גם מרדכי קרמניצר "קריטריונים לקביעת ממצאים עובדתיים והתערבות ערכאת ערעור בממצאים המתייחסים למהימנות של עדים" הפרקליט לה 407 (תשמ"ד)). יפים לענין זה דברים שנאמרו בע"פ 4629/09 פלוני נ' מדינת ישראל (, 18.11.2009): "כידוע, לערכאה הדיונית, אשר בידה הופקדה מלאכת ההתרשמות מהעדים, משפת גופם, מהתנהגותם ומאופן מסירת עדותם, יתרון ברור על ערכאת הערעור, אשר הכלים העומדים לרשותה מוגבלים הם ... נוכח דברים אלו חזר בית משפט זה פעמים רבות על ההלכה שלפיה ברגיל לא נוהגת ערכאת הערעור להתערב בממצאי עובדה שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית. הלכה זו תקפה ביתר שאת במקרים בהם העובדות נקבעו על יסוד התרשמות ישירה מן העדים ... ברי כי במקרים אלו המשקל הרב שיש להתרשמותה הבלתי-אמצעית של הערכאה הדיונית מהעדים וליכולתה לתור באופן ישיר אחר אותות האמת שנתגלו בעדויותיהם משפיע על היקפה המצומצם של התערבות ערכאת הערעור בממצאיה של הערכאה הדיונית, התערבות שתעשה אך במקרים חריגים ונדירים כאשר נפלה טעות של ממש במסקנותיה ובקביעותיה של הערכאה הדיונית והיא ברורה על פניהם" (ראו גם ע"פ 6395/05 אלי וקנין נ' מדינת ישראל (, 25.1.2007); ע"פ 5822/08 טרייטל נ' מדינת ישראל (, 12.3.09))".   ראו בהקשר זה גם את: רע"פ 7404/09 אברהם נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 22.11.09); ע"פ 6056/07 אלחמידי נ' מדינת ישראל ( טרם פורסם, ניתן ביום 26.3.09); עפ 10711/07 מדינת ישראל נ' פלוני (טרם פורסם, ניתן ביום 4.9.08); ע"פ 6917/06 שרבל (חרמאן) נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 1.9.08); ע"פ 3352/06 בוזגלו נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 12.6.08); ע"פ 7085/07 מדינת ישראל נ' פלוני (טרם פורסם, ניתן ביום 5.5.08); ע"פ 2977/06 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 17.3.08); ע"פ 6916/06 אטיאס נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 29.10.07); רע"פ 9727/05 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 8.8.2007); ע"פ 8332/05 איסקוב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 26.7.07); ע"פ 685/05 דרעי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 26.7.07); ע"פ 3579/04 אפגאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(4), 119; ע"פ 2649/00 ישראל נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 16.8.01); וכן, את ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632. השגותיו של הנאשם בנוגע להרשעתו בעבירות של הפקרה לאחר פגיעה ואי עצירה במקום תאונה, רובן ככולן, הועלו בפני בית משפט קמא נידונו והוכרע על ידו. לא ראיתי שום נסיבות מיוחדות שמצדיקות התערבותה של ערכאת הערעור בממצאיו העובדתיים או במסקנותיו המשפטיות של בית משפט קמא. בית משפט קמא פרס, בהרחבה, את הראיות שהובאו בפניו, ונימק היטב את פסק דינו. בית משפט קמא ביסס את קביעותיו ומסקנותיו, לאחר שמיעת גרסאות עדי המאשימה שנקבעה להן מהימנות, ודבריו של הנאשם עצמו, ולאחר שהובאו בפניו ראיות, שכללו את דו"ח בוחן התנועה, סרטון מצלמות הרמזור הרלוונטי למקום התרחשות התאונה והסרטות של השחזורים שביצעו הנאשם ושאר העדים. בית משפט קמא, ששמע עדויות והתרשם באופן ישיר מעדים, העדיף את גרסת המאשימה על גרסתו של הנאשם ועדויות ההגנה בדבר אחריותו של הנאשם לתאונה והפקרתו את המנוחה מוטלת על הרצפה, ללא רוח חיים. זאת ללא שעצר במקום התאונה וללא שניסה להושיט עזרה לנפגעת. קמא העדיף את עדויותיהם של עדי המאשימה, במיוחד את עדותו של הולך הרגל שצעד ממש בסמוך למנוחה בטרם התרחשות התאונה, והנתמכות בסרטון מצלמות הרמזור והשחזורים שביצעו הנאשם ושאר העדים, כן בשברי הרכב שנותרו בכביש לאחר התאונה ושתועדו בדו"ח בוחן התנועה, ואשר לא נסתרו בשום נתון אחר. בית משפט קמא דחה את טענותיו של הנאשם אחת לאחת, תוך שהוא מבסס את קביעותיו על הממצאים בפניו ומנמק אותן היטב. אף נקבעו קביעות שמיטיבות עם הנאשם, ואף עושות עימו "חסד", כפי שצוין במספר מקומות בפסק-הדין. לא מצאתי שום נסיבות חריגות ו/או טעויות גסות ו/או התעלמות מגורמים רלוונטיים שהיה בהם כדי לשנות את התוצאה הסופית אליה הגיע בית משפט קמא המצדיקים התערבותה של ערכאת הערעור, כאמור. יודגש כי בפנינו מערער הנאשם רק על הרשעתו בעבירות ההפקרה ואי עצירה במקום תאונה. אין הוא מערער כלל וכלל על הרשעתו בעבירת גרימת מוות ברשלנות. כפועל יוצא מכך אין הוא מערער על אחריותו בפגיעה במנוחה אשר חצתה את הכביש ואין הוא מערער על מודעותו לעצם הפגיעה בהולכת רגל ועל העובדה שראה או שיכול היה לראות את הולכת הרגל קודם לפגיעה בה. משכך- הוא מושתק היום מלטעון כי לא היה מודע, או שלא היה עליו להיות מודע, לפגיעה באדם וכפועל יוצא מכך גם מושתק בפועל מלטעון טענות כל שהן שעניינן העדר מודעות לפגיעה במנוחה, זאת ככל שהדבר מתייחס לעבירת ההפקרה. הנאשם טען בערעורו כי לאחר הפגיעה ברכבו ובנסיבות המקרה, הוא הניח כי נפגע מחפץ, ולא שפגע באדם, והיות וכך היה משוכנע, כל הפעולות שנקט בהן מכאן ואילך נבעו ממודעות זו, מכאן שלא ניתן לומר כי הוא גילה זלזול וחוסר התחשבות בחיי אדם, וכי הפקיר "במודע" את המנוחה. בית משפט קמא סבר קיומן של שתי אפשרויות לאירוע התאונה, האחת היא שהנאשם ראה כי פגע במנוחה אך בחר להסתלק מהמקום ולהפקיר אותה, והשנייה היא שהנאשם נהג ברכבו למרחק גדול של 75 מ' כאשר אינו רואה כלל את הנעשה לפניו, וקבע, ובצדק, כי בין אם התקיימה האפשרות הראשונה, ובין אם התקיימה השנייה- "הרי שכל אחת מאותן שתי אפשרויות מגלמת דרך נהיגה רשלנית וחסרת זהירות בצורה שאין למעלה ממנה, דרך נהיגה קשה ביותר, שבה נוהג הנאשם את רכבו כשאינו רואה כלל את הנעשה לפניו בדרך" (הדגשה שלי ר.ש.). בערעורו, לא חלק הנאשם על קביעותיו של בית משפט קמא ומשכך, הרי שהוא לא יכול היה לשלול את הימצאותה של המנוחה על הכביש בזמן הפגיעה, כך שהפעולות שננקטו ע"י הנאשם לאחר מכן אין בהן כדי לזכותו מאשמת הפקרת המנוחה על הכביש. אוסיף עוד כי נקבע שהמנוחה הועפה למרחק של 42 מ' מנקודת הפגיעה בה. נתון זה מצביע על מסקנה שלפחות לפרק זמן קצר הייתה הגופה מונחת על חלקו הקדמי של הרכב, לאחר שפגעה בשמשה, כעולה מטיב הפגיעה ברכב. זאת עד שנפלה אל הכביש בנקודה בה נמצאה. סע' 64א לפקודת התעבורה מורה כדלקמן: "(א) נוהג רכב המעורב בתאונה, והוא ידע, או שהיה עליו לדעת, כי בנסיבות המקרה עשוי היה להיפגע אדם ולא עצר במקום התאונה, או קרוב לו ככל האפשר, כדי לעמוד על תוצאות התאונה, דינו - מאסר שבע שנים עם קנס או ללא קנס, ובלבד שלא יוטל עליו מאסר על תנאי, בין כעונש יחיד, ובין כעונש נוסף, ולא יינתן עליו צו מבחן. (ב) נוהג רכב המעורב בתאונה והוא ידע, או שבנסיבות המקרה היה עליו לדעת, כי בתאונה נפגע אדם, ולא הגיש לנפגע עזרה שהיה ביכולתו להגיש בנסיבות המקרה, לרבות הסעתו לטיפול רפואי, דינו - מאסר תשע שנים, עם קנס או ללא קנס, ובלבד שלא יוטל עליו מאסר על תנאי, בין כעונש יחיד ובין כעונש נוסף, ולא יינתן עליו צו מבחן...". על מטרת דבר החקיקה מעלה ניתן ללמוד בדברים שנאמרו בע"פ 5000/08 דוד סומך נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 22.3.09), שם נפסק כי: "תכליתה של נורמה פלילית זו (הכוונה לסע' הנ"ל- ר.ש.) להילחם בתופעה הקשה המתרחשת בכבישי ישראל של נהגים הפוגעים באדם במהלך תאונת דרכים, ומפקירים את הנפגע לנפשו ללא הושטת עזרה. במיוחד גדולה סכנת ההפקרה כאשר אין עדי ראייה לתאונה, עובדה המעודדת את הנהג להימלט על נפשו כדי למנוע את זיהויו כמי שהיה מעורב בתאונה הפוגענית (הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 3) התשכ"ד-1964, 290, 295). מטרתה המרכזית של הנורמה הקבועה בסעיף 64א לפקודת התעבורה היא להבטיח מתן עזרה מיידית לנפגע בתאונה על-ידי נהג שהיה מעורב בתאונה ונמצא במקום, ולהגן בכך על חייו ועל שלומו הגופני של הנפגע. בד בבד, היא נועדה גם למנוע מנהג מלחמוק מאחריות לתאונה, ולהקל על רשויות אכיפת החוק לברר כיצד נגרמה התאונה ומי אחראי לה (ע"פ 1977/05 גולה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, , 2.11.06); ע"פ 7159/98 מדינת ישראל נ' פלוני, פד"י נג(2) 632, 644 (1999)). העבירה חלה על כל מעורב בתאונה, בלא קשר לשאלת אחריותו לתאונה. הנורמה של איסור על הפקרה, מעבר לתכליתה להגן על הנפגע ולהקל על אכיפת החוק ביחס לנהגים עבריינים, נועדה לעגן במשפט את החובה המוסרית החלה על אדם המעורב באירוע פוגעני לסייע לזולתו שנפגע, לדאוג לשלומו ולהציל את חייו. חובה מוסרית זו קיבלה לבוש משפטי מחייב במסגרת חוק המשקף קיומה של אמנה חברתית המושתתת על יסודות של אתיקה וערכים אנושיים. היא משקפת התפתחות בתפיסה בדבר החובה להושיט עזרה לאדם המצוי בסכנה בכלל, ולנפגע בתאונה בפרט. היא מרחיבה את החובה החוקית של אדם להושיט עזרה לאדם אחר המצוי בסכנה (דנ"פ 2974/99 אוחנה נ' מדינת ישראל, (לא פורסם, , 20.1.00); ראו גם ע"פ 7224/03 חסון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, , 20.11.03)). התייחס לכך השופט מ' חשין ברע"פ 3626/01 ויצמן נ' מדינת ישראל, פד"י נו(3) 187, 230 (2002) באומרו: "מעשהו זה של הנוהג הבורח פוגע בשורשי הסולידריות החברתית והאישית המינימלית לקיומה של חברה תקינה. בריחה של נהג מן המקום היא מעשה אנטי-חברתי ואנטי-מוסרי מובהק, וראוי הוא כי ייענש בכל חומר הדין". שתי החלופות שבסעיף 64א לפקודה משקפות דרגות חומרה שונות של מעשה ההפקרה. החלופה הראשונה מדברת במצב שבו הנהג המעורב בתאונה ידע או צריך היה לדעת כי בנסיבות המקרה עשוי היה להיפגע אדם, ולא עצר במקום כדי לעמוד על תוצאות התאונה . החלופה השניה מדברת על נהג מעורב בתאונה אשר ידע או היה עליו לדעת כי בתאונה נפגע אדם, ולא הגיש עזרה שיכול היה להגיש. נסיבות החלופה הראשונה מתונות יותר מהחלופה השניה, והעונש המירבי הצמוד לכל חלופה משקף את השוני בחומרה כאמור. העונשים של 7 ו-9 שנות מאסר בהתאמה, משקפים את החומרה היחסית של העבירות על-פי שתי החלופות (ע"פ 11222/03 ישראלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, , 7.6.04); רע"פ 10212/04 ממן נ' מדינת ישראל, פד"י נט(4) 210, 216 (2005))". ראו גם את ע"פ 1977/05 דוד גולה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 2.11.06) בדבר ההיסטוריה של סע' 64א לפקודת התעבורה, שם נקבע: "ההיסטוריה החקיקתית של סעיף 64א תוארה בפרשות קודמות בעבר, ועל כן נזכיר בקצרה רק את עיקרי הדברים: עבירת ההפקרה נוספה לפקודת התעבורה בשנת 1965, במסגרת החוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 5), התשכ"ה-1965 (ס"ח התשכ"ה 202). על הצורך בעבירה ועל תכליתה נאמרו אז, במסגרת דברי ההסבר להצעת החוק, הדברים הבאים:   "הולכים ומתרבים המקרים שבהם מופקרים לנפשם נפגעי תאונות דרכים על ידי הנהגים שגרמו לתאונה. ביחוד גדולה הסכנה של הפקרת נפגע לנפשו כאשר לא נכחו בעת התאונה עדי ראייה, שאז גדול הפיתוי העומד בפני הנהג שגרם לתאונה להימלט ולמנוע הענשתו על העבירה שגרמה לתאונה. במקרים אלה נתונים חייו של הנפגע בסכנת מוות אלא אם הוא נאסף על ידי עוברי דרך מקריים.   חומרת מקרים אלו וריבויים מחייבים קביעת עונש חמור ביותר, כדי להרתיע עבריינים בכוח, להעמידם על חומרת העבירה ולהגביר את המערכה נגד תאונות דרכים" (הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 3), התשכ"ד-1964, ה"ח הממשלה 290, 295).   בפסיקה מאוחרת יותר הובהר כי מטרתו המרכזית של סעיף 64א הינה להבטיח מתן עזרה מיידית לנפגע בתאונה על-ידי נהג הנמצא במקום, וזאת על-מנת לשמור על גופו ועל חייו של הנפגע. כן צוין כי בנוסף, מכוונת ההוראה למנוע מנוהג ברכב מלהתחמק מאחריותו לתאונה על-סמך השערתו כי איננו אשם בה או כי איש לא נפגע, וכן להקל על יכולתן של רשויות אכיפת החוק לברר כיצד נגרמה תאונה שבה נפגע אדם ומי אחראי לה (הדגשה שלי ר.ש.) (ע"פ 7159/98 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נג(2) 632, 644 (1999))". סבורני כי צדק בית משפט קמא משלא קיבל את גרסת הנאשם כי סבר שפגע בחפץ כלשהו שהיה בכביש וכי לא יכול היה לדעת כלל כי פגע באדם ואם אכן סבר כך- לא היה לסברתו זו על מה שתסמוך והיא נדחתה מכל וכל. אכן, בנסיבות המקרה, צריך היה הנאשם ויכול היה לדעת כי פגע באדם. למצער היה חייב להיווצר בליבו החשש כי בתאונה נפגע אדם, זאת בהתחשב בנזקים הקשים כל כך שנגרמו לרכבו בתאונה, כפי שפורטו בדו"ח הבוחן. אף בעדותו של הנאשם בבית המשפט הוא ציין שהנזקים שנגרמו לרכב בעקבות הפגיעה היו "די רציניים". גם בנסיבות שטען הנאשם, בהן הוא חש בפגיעה חזקה ברכבו אך לא ראה מה גרם לה, עשוי היה להיפגע אדם, ולכן הייתה מוטלת עליו החובה לעצור את רכבו על אתר כדי לעמוד באופן מיידי על תוצאות התאונה. לחילופין, ולאחר שעצר את רכבו, היה עליו להסתובב ולחזור למקום התאונה כדי לברר אם פגע בהולך רגל, ולסייע ככל שניתן. בענייננו, וכפי שקבע בית משפט קמא, נתמלאו שתי החלופות של עבירת ההפקרה. המנוחה חצתה כביש רחב, כאשר שדה הראיה של הנאשם פתוח למרחק של 75 מ' לפחות, המנוחה שהתה בכביש לפרק זמן של 3.5 ש' עד שנפגעה והספיקה לחצות 7 מ' מרוחב הכביש. החצייה התבצעה ע"י ארבעה אנשים בטור אחד, האחד אחרי השני, כאשר המנוחה חצתה אחרונה מביניהם. ומשההנחה הינה כי רכב הנאשם נוסע במהירות המרבית המותרת של 70 קמ"ש, הרי שהמנוחה החלה את חצייתה כשהנאשם נמצא במרחק של 68.04 מ' ממנה ואילו חבריה לחציה היו גלויים לעיני הנאשם עוד קודם לכן, לפחות במלוא תחום שדה הראיה של 75 מ'. בנסיבות אלה, לא ייתכן כי הנאשם לא ראה את כל המתרחש בכביש לפניו למרחק כה גדול כשהינו נמצא, לטענתו, במלוא חושיו, אינו שתוי ותשומת לבו נתונה לכביש. מתקיים קושי של ממש לקבל את טענת הנאשם כי לא ראה את קבוצת הולכי הרגל כלל וכלל. אף בית משפט קמא קבע כי לו היה הנאשם מגיב להופעת המנוחה במועד, יכול היה למנוע את התאונה ללא כל קושי. הנאשם פגע במנוחה פגיעה קשה ברכבו, אשר הביאה למותה. המנוחה הועפה קדימה על-ידי רכב הנאשם, ומעוצמת המכה נגרם אף נזק רציני לחזית הרכב, דבר הממחיש את עוצמת המכה, אשר הנאשם היה ער לה. בנסיבות המקרה, היה על הנאשם לדעת כי הולכת הרגל נפגעה בתאונה, וחרף זאת, הוא לא עצר במקום, ולא היה נכון להגיש לה עזרה (גם אם מותה של המנוחה היה מיידי לאחר הפגיעה ובעקבותיה). הנאשם המשיך בנסיעה, ועצר במרחק של 1.8 ק"מ, ירד את רכבו, בדק את הנזק ברכב. לטענתו הסתכל לאחורה לכיוון התרחשות התאונה, לטענתו, וזאת על אף שאין שדה ראיה למקום התאונה. הנאשם לא עשה דבר על אף הנזק הרציני שנגרם לרכב, עלה לרכבו והמשיך בנסיעתו, כשהוא מתרחק ממקום האירוע, זאת ללא שחזר אחורה למקום הפגיעה וללא שעמד על תוצאות התאונה. מקובלת עלי פסיקת בית משפט קמא שדחה את טענת הנאשם כי הוא עצר בסמוך לאחר התאונה במקום הקרוב ביותר להתרחשותה מבלי לסכן את עצמו ו/או את עוברי הדרך האחרים. טענה זו אינה מתיישבת לא עם מטרת החקיקה הרלוונטית ולא עם עובדות המקרה. אף נקבע ע"י בית משפט קמא כי על בסיס הנתונים שבאו בפניו, ובמיוחד מן השחזור שנערך עם הנאשם לעניין מיקום עצירתו. עולה שלא הייתה כל מניעה שהנאשם יעצור את רכבו ממש בסמוך למקום התאונה, וזאת ללא כל סיכון. בסמוך למקום התאונה קיימת תחנת אוטובוס. הנאשם לא עצר בה אלא חלף על פניה והמשיך בנסיעה ארוכה עד לאותה תחנת אוטובוס בה עצר. טענת הנאשם כי מיד לאחר הפגיעה האט את מהירות נסיעתו עד למצב של כמעט עצירה נדחתה גם היא ע"י בית משפט קמא אשר העדיף על פניה את גרסת עדי התביעה לפיה הנאשם לא עצר כלל והמשיך בנסיעה מהירה, תוך שהינו נעלם מעיניהם, וכן את התיעוד של מצלמות הרמזור על המשך נסיעה רצופה. רק לאחר 11 שעות לערך ממועד התרחשות התאונה, הסגיר הנאשם את עצמו לידי המשטרה, דבר שמנע את בדיקת מידת כשירותו לנהיגה של הנאשם בעת התרחשות התאונה, ובמיוחד אם היה נתון להשפעת משקאות משכרים, אם לאו. בנסיבות האמורות, התנהגות הנאשם הינה חמורה מאד, משלא עצר במקום התרחשות התאונה ולא ניסה להושיט עזרה למנוחה, זאת על אף שנקבע מותה המיידי במקום, ומשניסה להתחמק מרשויות אכיפת החוק בסמוך לאחר האירוע ולהתרחק מנשיאה באחריות לתוצאות האירוע, הן ברמה המשפטית והן ברמה המוסרית-אנושית. משכך, לא ראיתי מקום להתערב במסקנה אליה הגיע בית משפט קמא, כאשר הנאשם לא העלה כל נימוק של ממש המצדיק סטייה מקביעותיו של בית משפט קמא, וממסקנותיו. מקובלת עלי קביעת בית משפט קמא כי אין לעשות הקבלה בין אחריות הנוסעת ברכב לבין אחריות הנאשם שנהג בו, בנסיבות העניין, משטענה שלא ראתה כי הרכב פגע באדם ושהייתה עייפה באותה נסיעה, לא הרגישה טוב, הייתה תחת השפעת אלכוהול וחצי רדומה, גרסה שאומתה ע"י הנאשם. כן, מקובלת עלי הקביעה כי גם כאשר חצתה המנוחה את הכביש שלא במעבר חציה בשעת חשכה, אין זה פוטר את הנאשם מחובת הזהירות המוטלת עליו כנהגו של רכב ואין בעובדה זו כדי לשחררו מאחריות או כדי לנתק את הקשר הסיבתי שבין דרך נהיגת הנאשם את רכבו לתאונה ולתוצאותיה. בסיכומו של דבר, אני קובע כי הנאשם לא הצליח להציג טעם המצדיק סטייה מקביעותיו וממצאיו של בית משפט קמא. בהתאם אציע לחברי להרכב לקבוע כי דין הערעור כנגד ההרשעה בעבירות של הפקרה אחרי תאונה ואי עצירה במקום תאונה, להידחות. לעניין גזר הדין - הלכה היא כי בית המשפט היושב בערעור אינו מתערב בעונש אם זה אינו חורג מרמת הענישה המקובלת. בית משפט קמא עמד על שלושה גורמים עיקריים מנחים, לקביעת הענישה הראויה בעבירת גרימת מוות ברשלנות והם: עקרון קדושת החיים שמצריך גזירת עונש של מאסר בפועל ממשוך ופסילה ממשוכת, התחשבות בנסיבותיו האישיות של הנאשם בשל אופיה המיוחד של העבירה ודרגת רשלנותו של הנהג הפוגע. לכך גם הוסיף העבירה החמורה למדי של הפקרה ואי עצירה במקום התאונה. לא מצאתי כי בית משפט קמא חרג מהענישה המקובלת והראויה בהתחשב בנסיבות המקרה. ער אני גם לפסיקה מחמירה יותר בעבירות של גרימת מוות ברשלנות ביחד עם עבירה של הפקרה. עם זאת יש להביא בחשבון לעניין העונש, להבדיל מעצם האחריות לגרימת התאונה, גם את רשלנותה התורמת של המנוחה וחבריה. עוד יש להביא בחשבון כי במקרה זה אין מדובר בהפקרה אגב נסיון להימלט מהדין ולטשטש את המעשה אלא ביצוע של עבירה שלאחר מכן, ולאחר שהתעשת מההלם, מסגיר הנאשם את עצמו למשטרה ומסיע בכל פעולות החקירה. עובדות אלו צריכות להיזקף לזכותו. יתכן לו כל אחד מאיתנו היה יושב בבית משפט קמא כי אז היה העונש שנגזר על הנאשם חמור יותר. ואולם בבואנו לדון בערעור חל הכלל כי בית משפט זה אינו מתערב בגזר הדין אלא אם חרג העונש מרמת הענישה המקובלת חריגה קיצונית. על זאת יש להוסיף את הכלל כי ערכאת הערעור אינה ממצה את הדין עם הנאשם שבפניה. כשמביאים בחשבון כל אלו ביחד עם נסיבות המקרה ונסיבותיו האישיות של הנאשם, לרבות גילו הצעיר, עברו הנקי, לא ניתן לומר כי העונש חורג לקולא במידה המצדיקה את התערבותנו. אשר על כן לא ראיתי מקום להתערב בגזר דינו של בית משפט קמא, לא לעניין משך המאסר בפועל שהוטל על הנאשם, לא למשך הפסילה מלקבל ולהחזיק ברישיון נהיגה ולא לעניין גובה הפיצוי שהוטל. בהתאם אציע גם לחברי להרכב שלא להתערב בגזר דינו של בית משפט קמא. בסיכומו של דבר, ואם תישמע דעתי, נורה על דחיית שני הערעורים באופן שבו יישאר פסק דינו של בית משפט קמא ללא שינוי. ר' שפירא - שופט[אב"ד] השופט אלכס קיסרי: אני מסכים.   א. קיסרי, שופט השופטת תמר נתנאל-שרון: אני מסכימה. ת.נתנאל -שרון שופטת הוחלט כאמור פה אחד לדחות את שני הערעורים. פסק דינו של בית משפט קמא יישאר בעינו ללא שינוי, הכל כמפורט בפסק דינו של האב"ד. משפט תעבורהתאונת דרכיםתאונת פגע וברח / הפקרהערעור