עתירה מנהלית נגד ועדה מקומית

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עתירה מנהלית נגד ועדה מקומית: השופט נ' ממן 1. ההליך בתיק זה הוא עתירה מינהלית לפי סעיף 255א לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה1965- (להלן - החוק) למתן צו המופנה אל המשיבה 1: "לבוא וליתן טעם מדוע אין היא דוחה את בקשת המשיב מס' 2 למתן היתר בניה ולגיטימציה לבניה בלתי חוקית שנעשתה על ידו בחלקות 63, 64 ו61- בגוש 13061 בצפת ו/או בחלק מהן, מדוע לא תתקבל התנגדות המבקשת ומדוע לא תבוטל החלטת המשיבה מס' 1 מיום 15.4.99". 2. העותרת היא בעלת מקרקעין הנמצאים בצפת בחלקה 61 בגוש 13061. המשיב 2 (להלן - המשיב) הוא בעלים ומחזיק במקרקעין סמוכים הגובלים במקרקעיה של העותרת. העותרת טוענת כי בחודש ספטמבר 1998 או בסמוך לכך החל המשיב בביצוע הריסות בבית הנמצא על המקרקעין שלו, ובין היתר, הרס כיפת מבנה עתיק לשם הקמת קומה שנייה מעל הבית או לשם ביצוע תוספת לבית, וכל זה ללא היתר בנייה. 3. בשלב כלשהו הגיש המשיב למשיבה 1 (להלן - הוועדה המקומית) בקשה לקבלת היתר בנייה לפי החוק. הוועדה המקומית החליטה לזמן לדיון בבקשת ההיתר את העותרת ושכן נוסף בשם דויד וידבסקי, אשר מצאו לנכון להגיש התנגדות לבקשת ההיתר. הוועדה המקומית קיימה ישיבה ביום 21.3.1999 והחליטה, כדלקמן: (א) לאשר את הבקשה בתנאי מהנדס הוועדה; (ב) לדחות את ההתנגדות ו"לפעול לפי סעיף 2ג' לחוק"; (ג) לדרוש מהמשיב לקיים תנאים נוספים שפורטו בהחלטה. 4. הוועדה המקומית מצאה לנכון גם לנמק מדוע היא דוחה את ההתנגדות. הוועדה ציינה כי הטיעון העיקרי של המתנגדים הוא שאם יוּתַּר למשיב לבנות קומה שנייה על המבנה הקיים, ייחסמו פתחים או חלונות הקבועים בבתיהם והפונים אל המקרקעין של המשיב. הוועדה הגיעה למסקנה כי טענה זו אינה מספקת לדחיית בקשת ההיתר משום שעל-פי תכנית מיתאר ג552/ החלה על האזור ואשר נכנסה לתוקף בשנת 1963, מותר לבנות בית בקו אפס מגבול המגרש, ולכן חלונות או פתחים שנקרעו על קו אפס אינם חוקיים על פי אותה תכנית, ודינם להיאטם. הוועדה ציינה כי שני המבקשים רכשו את הנכסים אחרי שתכנית המיתאר נכנסה לתוקף. 5. הודעה על החלטת הוועדה המקומית נשלחה לעותרת ולמתנגד הנוסף ביום 15.4.1999. המתנגד האחר, דויד וידבסקי, הגיש ערר על החלטת הוועדה המקומית לוועדת הערר המחוזית. זו קיימה דיון ביום 25.5.1999 והחליטה בו ביום לדחות את הערר. העוררת לא הגישה ערר. 6. מאחר שענייניהם ונימוקיהם של המתנגד וידבסקי והעותרת זהים, למעשה, אביא את נימוקי ועדת הערר בעררו של וידבסקי כדי ללמוד מהם על עניינה של העותרת. ועדת הערר קבעה כי על-פי סעיף 12ב(א)(1) ו12-ב(א)(2) לחוק, רשאית ועדת ערר "לדון ולהחליט בערר על החלטה של ועדה מקומית... שעניינה... היתר לפי חוק זה, לרבות הקלה או היתר לשימוש חורג". הזכות להגיש ערר מוקנית לפי סעיף 152(א)(1) לחוק לכל "הרואה עצמו נפגע מהחלטה של ועדה מקומית או של רשות רישוי מקומית לסרב לתת היתר לפי פרק זה או לדחות התנגדות לפי סעיף 149(א)(3)..." (בטעות מופיע בנוסח החוק "סעיף 149(3)"). נמצא כי לא העותרת ולא המתנגד האחר היו רשאים להגיש ערר לוועדת הערר, שהרי לא הם שביקשו את ההיתר, ובקשת ההיתר לא סורבה, והוועדה המקומית לא העניקה הקלה או היתר לשימוש חורג. 7. העתירה בתיק זה הוגשה על-ידי העותרת ביום 7.6.1999, ימים אחדים לאחר שוועדת הערר נתנה את החלטתה. העותרת טוענת כי אם ימשיך המשיב ויבצע את עבודות ההריסה, גם ביתה שלה, הסמוך לביתו, יינזק או ייפגע. עוד טוענת העותרת, כי אם תיבנה קומה שנייה מעל ביתו של המשיב, יגרום לה הדבר מטרד ויחסום כניסת אוויר ואור אל ביתה דרך החלון הפונה אל מקרקעי המשיב. העותרת טוענת כי על המשיב לבנות את תוספת הבנייה במרחק של לפחות ארבעה מטרים מקו הגבול, וכי ביצוע עבודות הבנייה סותר את הוראות סעיף 29 לחוק העתיקות, תשל"ח1978-. 8. טענות מסוג אחר שבפי העותרת הן כי הוועדה המקומית טעתה בכך שדחתה את התנגדותה, שהחלטתה לוקה בחוסר סבירות קיצוני, וכי ההחלטה נתקבלה על סמך שיקולים זרים שמקורם ביחסי היכרות וקירבה מיוחדת בין יושב-ראש הוועדה המקומית לבין המשיב. 9. בקדם-המשפט בעתירה זו השמיעו באי-כוח המשיבים טענות טרומיות לעניין זכות העמידה של העותרת בהליך זה ולעניין סמכותו של בית-המשפט לעניינים מינהליים לדון בעתירה או ליתן צו בה. 10. נראה לי כי הוועדה המקומית הטעתה את העותרת והשלתה אותה כאשר הזמינה אותה לדון בהתנגדות לבקשת ההיתר. הבקשה להיתר תואמת את תכנית המיתאר החלה על המקרקעין ולא הייתה כרוכה בהיתר לשימוש חורג או במתן הקלה. מאחר שהמקרקעין נושא הבקשה אינם בבעלות משותפת של המשיב ושל המתנגדים, לא היה מקום להזמינם לדיון או לקבל את הסכמתם לבקשה (ראו תקנות 2 עד 2ב לתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), תש"ל1970-). 11. ודאי שלא הייתה לעותרת ולמתנגד האחר זכות לפנות בערר על החלטת הוועדה המקומית. כאמור, הזכות לערור נתונה רק למבקש ההיתר שסורב או למי שהתנגדותו להקלה או לשימוש חורג נדחתה, ואין זה המקרה שבפניי. בסעיף 12ב(ד)(1) לחוק נאמר כי "החלטת ועדת ערר לפי סעיף קטן (א)(1) ו-(2) תהיה סופית". "סופיותן" של החלטות ועדת הערר ושל גופים אחרים שיש ביחס אליהם הוראה דומה נדונה בבית-המשפט העליון, וההלכה היא שסופיות זו אינה שוללת את סמכותו שלבית-המשפט העליון אם ימצא שנפלו פגמים בהחלטת ועדת הערר מתחום המשפט המינהלי (ראו, למשל, בג"ץ 4562/92 זנדברג נ' רשות השידור [1], בעמ' 812). טענות אחרות, כגון שיקולי תכנון כאלה ואחרים, אינן מהוות עילה לפנייה לערכאות על החלטת הערר, אך העותרת לא הגישה ערר על החלטת הוועדה המקומית, וגם בהליך שבפניי אין טענות כנגד החלטת ועדת הערר. לכן טענתו של עורך-דין צרפתי, בא-כוח הוועדה המקומית, כי אין לשעות לעתירה משום שהעותרת לא מיצתה את ההליכים, אין לה כל מקום. 12. כל מבוקשה של העותרת הוא להשיג פסק-דין המבטל את החלטת הוועדה המקומית להעניק היתר למשיב. זכות עמידה בפני הוועדה המקומית לא הייתה לה; האם יש לה זכות עמידה בבית-משפט זה? סעיף 255א(א) לחוק, כפי שהוסף בחוק התכנון והבניה (תיקון מס' 43), תשנ"ה1995- קובע, כי: "עתירות נגד מוסדות תכנון, בכל ענין הנוגע לתכנון ובניה, למעט הענינים המפורטים בסעיף קטן (ב), יהיו בשיפוטם של בתי המשפט המחוזיים, אשר ידונו בעתירות בשבתם כבית משפט לענינים מינהליים...". סעיף 255ג לחוק קובע, כי: "בית המשפט לענינים מינהליים ידון בעתירות בעניני תכנון ובניה כאמור, בהתאם לעילות, הסמכויות והסעדים לפיהם דן בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בענינים כאמור, בשינויים המחוייבים". השאלה היא, אילו הובא עניין זה כעתירה בפני בג"ץ, האם הייתה בידו סמכות לדון בו אם לאו. לדעתי, התשובה חיובית ואין היא נפגמת רק בשל כך שיש להניח שבית-המשפט העליון, בשבתו כבג"ץ, היה מפנה את העותרת לבית-המשפט האזרחי המוסמך לקבלת סעד חלופי הולם. אם לבית-המשפט העליון הייתה סמכות לדון בעתירה, מוסמך לדון בה גם בית-משפט זה. מכאן, שהטענה בדבר היעדר סמכות לבית-המשפט דינה להידחות. 13. אולם העותרת נתקלת בקושי אחר, והוא זכות העמידה שלה. הלכה היא, עוד מימי בג"ץ 16/50 איגרא-רמא בע"מ נ' ועדת בנין ערים ת"א [2], בעמ' 234 כי: "כל דְבר מתן רשיון בנין לאדם המבקש אותו - או דבר סירוב לתת לו רשיון כזה - אינו אלא ענין אשר בינו לבין הציבור, ואין לאיש זר - אף אם זה הנהו (כמו כאן) בעל החלקה הגובלת עם המגרש שלגביו נדרש הרשיון - ולהחלטת הוועדה בנדון, ולא כלום". הלכה זו שרירה וקיימת גם היום. העותרת טוענת לבטלות ההיתר שניתן למשיב מטעמים תכנוניים ומטעמים הנובעים מדיני המשפט המינהלי, אולם אין כל ספק כי לא בעיה תיכנונית קיימת כאן אלא מחלוקת פרטית בין שכנים למקרקעין גובלים וטענות בדבר ביצוע עוולה בנזיקין וגרימת נזק. עתירה שזוהי עילתה האמיתית, הגם שהיא אפופה מכל עבריה סממנים של עתירה מינהלית, איננה אלא תובענה בנזיקין או במקרקעין שמקומה בבית-המשפט האזרחי המוסמך. אכן, בפסק-הדין בג"ץ 527/74 ח'לף נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה, מחוז הצפון [3] לא דחה בית-המשפט העליון את העותר על הסף ולא הפנה אותו לבית-המשפט המוסמך, אך היה זה משום שעיקר המחלוקת שם הייתה תכנונית מינהלית שנגעה לתוקפה של התכנית שמכוחה ניתן ההיתר שבמחלוקת, קרי בג"צית. 14. כל הטענות שבפי העותרת כיום, לרבות טענות הנוגעות לתוקפו של ההיתר, תוכל להעלותן בפני בית-המשפט המוסמך במסגרת תובענה למתן צו-מניעה לשימוש במקרקעין, תובענה לפיצויים בגין מטרד או כל תובענה אזרחית אחרת. לשם השגת הסעד המבוקש באמת - הפסקת הבנייה במקרקעיו של המשיב והפסקת גרימת נזקים - אין צורך לפנות בעתירה מינהלית. בית-משפט אזרחי מוסמך, מכוח סעיף 76 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד1984-, לפסוק גם בתוקפו של ההיתר ואף להצהיר על בטלותו, והחלטתו תהווה מעשה-בי-דין בין הצדדים עצמם לצורך אותו עניין. לאור האמור הנני קובע כי אין לעותרת זכות עמידה בבית-משפט זה, ועל-כן בשים לב לשוני בכתבי-בי-דין אני נמנע מלהורות על העברת העתירה לבית-המשפט המוסמך אלא אני מוחק אותה. העותרת תשלם לכל אחד מהמשיבים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין בסכום של 1,000 ש"ח נכון להיום. בניהעתירה מנהליתועדה מקומית לתכנון ובניה