פינוי אשפה מבסיסי צה''ל

בעניין של חובת המועצה לפנות אשפה מבסיסי צה"ל והיקפה של חובה זו קיימת מחלוקת בין הצדדים, וכמו כן קיימת מחלוקת בדבר הקשר שבין תשלום ארנונה למתן שירותים של פינוי אשפה לזכות המדינה להפחית סכומים שהיא שילמה עבור פינוי האשפה או לקזזם מחובות הארנונה שלה קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פינוי אשפה מבסיסי צה''ל: השופט ה' ח'טיב 1. המועצה האזורית גליל תחתון (להלן - המועצה) הגישה לבית-משפט זה תביעה בסדר דין מקוצר נגד מדינת ישראל - משרד הביטחון (להלן - המדינה), אשר נרשמה בתיק אזרחי 854/98, על סכום של 1,366,661 ש"ח שלטענתה הינו יתרת חובה של המדינה למועצה בגין ארנונה שהיא חייבת על-פי הפירוט הזה: (א) יתרת חובה עבור שנת 1995 - 23,180 ש"ח, ובתוספת ריבית והצמדה כחוק עד ליום הגשת התביעה מגיע סכום זה לסך 35,883 ש"ח. (ב) יתרת חובה בגין שנת 1996 בסך 1,038 ש"ח, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מגיע סכום זה נכון ליום הגשת התביעה לסך של 1,429 ש"ח. (ג) יתרת חובה מסכומי הארנונה החלים עליה לשנת 1997 בסך 199,817 ש"ח, ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד ליום הגשת התביעה עולה סכום זה לסך 254,786 ש"ח (ד) סך של 994,922 ש"ח, שהוא יתרת חוב ארנונה עבור שנת 1998, ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מגיע סכום זה נכון ליום הגשת התביעה לסך של 1,074,563 ש"ח. 2. בבקשה שבפניי עותרת המדינה ליתן לה רשות להתגונן בפני תביעתה הנ"ל של המועצה, וטענותיה בעיקר הינן: (א) סכום התביעה עולה על הסכום שהמועצה עצמה דרשה על-פי מכתבה מיום 25.3.1998 (נספח ג' לבקשת הרשות להתגונן) ואשר עמד על סך 973,127 ש"ח (לפני ריבית והצמדה) לעומת סכום של 1,218,956 ש"ח שהמועצה תובעת אותם בתביעתה הנדונה (לפני הפרשי הצמדה וריבית). (ב) המועצה לא מילאה אחרי חובתה ולא פינתה אשפה מבסיסי צה"ל שבגינם חויבה המדינה לשלם ארנונה, דבר שאילץ את המדינה להתקשר בחוזה עם קבלן לפינוי אשפה בבסיסים אלה ולשלם עבור כך סך של 426,024 ש"ח בשנת 1997, וסך של 666,532 ש"ח בשנת 1998. לטענת המדינה, זכאית היא להפחית סכומים אלה מהארנונה החלה עליה משום שאופי החיוב בארנונה לגביה הינו כזה שהיא זכאית להפחית מתשלום הארנונה כנגד אי-קבלת שירותי סילוק אשפה. (ג) לחלופין טענה המדינה כי ארנונה הינה חוב בר-קיזוז, ועל-כן כנגד חובה של המבקשת לשלם ארנונה עומדת לה הזכות לקזז עלויות פינוי אשפה שנשאה בהן מכוח סעיף 53 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג1973- ובצירוף סעיף 61(ב) לאותו חוק. (ד) לחלופי חלופין, למדינה תביעה שכנגד כלפי המועצה בגובה הסכומים שהיא שילמה בעבור פינוי האשפה, ועל-כן היא זכאית לטענתה לקבלת רשות להתגונן על-מנת שתוכל להגיש את תביעתה הנגדית. 3. באשר לטענתה הראשונה של המדינה - עיון בכתב-התביעה ובמכתב המועצה מיום 25.3.1998, נספח ג' הנ"ל, ובשים לב לכך שהמדינה שילמה לאחר מועד משלוח מכתב זה על חשבון ארנונה לשנת 1998 סך 84,033 ש"ח, מעלה כי אכן תביעת המועצה הינה על סכום העולה בסך של 329,862 ש"ח על סכום חובה של המדינה כפי שהמועצה עצמה טענה לו במכתבה האמור. יש להניח כי הפרש זה מקורו בכך שעל-פי המכתב האמור הפחיתה המועצה מחובה של המדינה עבור ארנונות 30% מעלות פינוי האשפה לשנים 1997 ו1998- שזהו השיעור של הארנונה שבו מחויבת המדינה על נכסיה נושא התביעה, אולם משהוגשה תביעתה בפני בית-המשפט ביטלה המועצה הפחתה זו ותבעה את מלוא יתרת חובות הארנונה שבהם חויבה המדינה, מתוך טענה כי אין כל קשר בין חובת המדינה לשלם לה ארנונה לבין סילוק אשפה ממחנות הצבא. בעניין זה של חובת המועצה לפנות אשפה מבסיסי צה"ל והיקפה של חובה זו קיימת מחלוקת בין הצדדים, וכמו כן קיימת מחלוקת בדבר הקשר שבין תשלום ארנונה למתן שירותים של פינוי אשפה לזכות המדינה להפחית סכומים שהיא שילמה עבור פינוי האשפה או לקזזם מחובות הארנונה שלה. למחלוקות אלה אשוב בהמשך, אולם ייאמר כבר עתה, וללא כל קשר להכרעה במחלוקות הנ"ל, כי לא היה מקום שהמועצה תחזור ותתבע סכומים שהיא עצמה החליטה מרצונה ועל דעתה להפחית מחובות הארנונה של המדינה כהשתתפות שלה בפינוי האשפה. עיון במכתב המועצה האמור, נספח ג' הנ"ל, מעלה כי אין מדובר בהצעה שניתנה מצדה של המועצה במסגרת משא ומתן לפשרה, אלא בפירוט של יתרת חובה של המדינה תוך ציון העובדה כי המועצה הפחיתה מחובות הארנונה של המדינה 30% מעלויות פינוי האשפה ובלי שתתנה הפחתה זו בתשלום בפועל של היתרה או בתנאי אחר כלשהו. ההסתייגות היחידה שהמועצה ביקשה להכניס למכתבה הנ"ל היא שהפחתה זו לא תהווה תקדים לעניין מחויבותה לפנות אשפה בעתיד מבסיסי צה"ל. משום כך ברור שלא היה כל יסוד להתנגדותו של בא-כוח המועצה לצירוף מכתב זה לבקשת המדינה למתן רשות להתגונן ולטענתה בדבר קבילותו של מסמך זה. רק מסמך הברור מתוכנו כי הוא הוצא במסגרת משא ומתן ממשי לסיום מחלוקת בפשרה לא יהווה ראיה קבילה: מכתבה הנ"ל של המועצה אינו כזה, והוא כאמור מהווה פירוט של יתרות חובה של המדינה למועצה, ובהתאם לשנים כפי שפורט באותו מכתב, וככזה, לא רק שהוא מותר בהגשה אלא אף מחייב את המועצה. בעניין זה של ההפרש בסך 329,862 ש"ח נראה לי כי אף אין צורך במתן רשות להתגונן משום שעניין זה התברר דיו במסגרת הדיון בבקשת רשות להתגונן ועל-פי מסמכים שהתובעת עצמה צד להם, כך שאין עוד כל מחלוקת עובדתית בעניין זה הראויה להתברר במסגרת התובענה המקורית, והדרך הנכונה תהיה למעשה דחיית תביעת המועצה ביחס לסכום זה, ואם בקשת המדינה למתן רשות להתגונן ביחס ליתרת סכום התביעה תידחה, יהיה מקום למתן פסק-דין על יתרת סכום התביעה. 4. ומכאן למחלוקת העיקרית שבין הצדדים, מחלוקת שכל כולה משפטית ונובעת משאלת חובתה של המועצה לפנות אשפה מבסיסי צה"ל שבגינם מוטל על המדינה תשלום ארנונה. ניתן לחלק מחלוקת זו שבין הצדדים לכמה מחלוקות משנה: (א) האם ביטול הפטור מתשלום ארנונה על נכסים של המדינה ואשר המדינה נהנתה ממנו עד לשנת 1994 וחיובה בתשלום ארנונה מטילים על המועצה חובה לפנות אשפה מאותם נכסים שחויבו בתשלום ארנונה בייחוד לאור הוראת החוק שבאה בעקבות ביטול הפטור, ולפיה אין להטיל על נכסים שהוטלו עליהם ארנונות אגרת סילוק אשפה או אגרה אחרת כלשהי. (ב) מהו היקף החובה של המועצה בעניין פינוי אשפה מבסיסי צה"ל והאם היא משתרעת על אשפה מתכתית או רק על אשפה ביתית כפי שהמועצה טוענת. (ג) האם לאור ההיסטוריה התחיקתית אשר ביטלה, מצד אחד, את הפטור של המדינה מתשלום ארנונה, ומצד אחר, קבעה כי המדינה לא תחויב בתשלום אגרת סילוק אשפה או כל אגרה אחרת בשל הנכסים שחויבו בתשלום ארנונה, לא רק יצרה חובה של המועצה לפנות אשפה אלא גם יצרה קשר בין פינוי האשפה לבין החיוב בארנונה באופן שאי-פינוי אשפה על-ידי המועצה יביא לפטור מתשלום ארנונה או לפחות יזכה את המדינה בהפחתת הסכומים שהיא תישא בהם לצורך פינוי האשפה. (ד) בהנחה כי המועצה חייבת בפינוי אשפה, האם הוצאות הפינוי שהמדינה נשאה בהן כתוצאה מאי-מילוי חובה זו ניתנים לקיזוז מחובות ארנונה. 5. בטרם אתייחס למחלוקות הנ"ל אסקור בקצרה את המצב המשפטי בעניין ארנונה על נכסי מדינה. הפקודה המנדטורית "פקודת מסי העיריה ומסי הממשלה (פטורין), 1938" פטרה את המדינה מהחובה לשלם ארנונה כללית על נכסיה לרשויות המקומיות. בשנת 1992 נחקק חוק לתיקון פקודת מסי העיריה ומסי הממשלה (פטורין) (מס' 6), תשנ"ב1992- שביטל את סעיף 3 לפקודת מסי העיריה ומסי הממשלה (פיטורין), 1938 שנתן למדינה את הפטור מתשלום ארנונה. ביטול זה היה אמור להיכנס לתוקף בתחילת שנת הכספים 1993, אולם, וכנראה עקב אילוצים תקציביים, נדחתה כניסתו לתוקף, פעם ראשונה לתחילת שנת הכספים 1994, ופעם שנייה לתחילת שנת הכספים 1995, וזאת בהתאם לסעיף 19 לחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), תשנ"ד1994-. ומאז תחילת שנת הכספים 1995 חייבת המדינה בתשלום ארנונה כללית לרשויות המקומיות על נכסיה אם כי בשיעורים מופחתים, בגין שנת 1995 המדינה חייבת בתשלום 10% מסכומי הארנונה שהיו חלים על נכסים אלה, בשנת 1996 20%, ובשנים 1998-1997 30%. 6. עד לביטול הפטור היו הרשויות המקומיות מוסמכות לחייב את המדינה בתשלום אגרות בגין שירותים שונים שהם נתנו למדינה בקשר לנכסיה שבתחום שיפוטם, ובין היתר באגרת סילוק אשפה. אולם עם ביטול הפטור נקבע מפורשות שבגין הנכסים שעבורם יש לשלם ארנונה לא תשולם אגרת סילוק אשפה, ולא כל אגרה אחרת. 7. מביטול אגרת סילוק אשפה מבקשת באת-כוח המדינה להסיק כי מעתה תהיינה הרשויות המקומיות חייבות בסילוק אשפה מכל אותם נכסים שעליהם הוטלה ארנונה. למסקנה זו מבקשת המדינה להגיע גם מכוח עקרון השוויון, וכפי שהמועצה חייבת בפינוי אשפה מכלל הנכסים שבתחום שיפוטה, כך היא חייבת בסילוק האשפה מבסיסי צה"ל שעליהם הוטלה ארנונה. לכאורה יש ממש בטענות המדינה. נראה לי כי לאחר שחויבה המדינה בתשלום ארנונה על נכסיה, ובנוסף נקבע כי לא תשולם בגין אותם נכסים שחויבו בתשלום ארנונה אגרת סילוק אשפה, או כל אגרה אחרת, יש מקום למסקנה כי הרשויות המקומיות אכן חייבות בסילוק אשפה גם מנכסי המדינה כפי שהן חייבות בסילוק אשפה מכל הנכסים שבתחום שיפוטן. חובה זו עולה גם מעקרון השוויון שהמועצה חייבת לנהוג במתן שירותים, וכפי שהיא מפנה אשפה מכל הנכסים החייבים בתשלום ארנונה והנמצאים בתחום שיפוטה חייבת היא לפנות אשפה גם מבסיסי צה"ל שבתחום שיפוטה. עם זאת לצורך ההכרעה בבקשה שבפניי איני חייב להכריע בשאלה זו, ומה שנאמר על ידיי בעניין זה הינו בבחינת הבעת דעה לכאורה. כמו כן גם איני רואה חובה להכריע בהיקף של חובת המועצה בסילוק אשפה ובשאלה של הקשר בין העובדה שהמדינה משלמת רק 30% מנכסי ארנונה הרגילים החלים על נכסיה לבין חובת המועצה בסילוק האשפה, וגם לא בשאלה אילו סוגי אשפה היא חייבת לפנות ואילו אין עליה חובה כזו. כל אלה ראוי שיידונו ויוכרעו במסגרת תובענה מתאימה אם תבוא מצדה של המדינה כנגד המועצה, אם כי כבר אמרתי כי לכאורה נראה לי כי המועצה חייבת בסילוק אשפה מכל נכסי המדינה שבתחום שיפוטה ואשר חויבו בתשלום ארנונה. 8. ולמחלוקת הבאה שעניינה הקשר בין תשלום ארנונה לסילוק אשפה. המדינה טוענת כי בשונה מנישומים אחרים, לאור מעמדה כמדינה ולאור ההיסטוריה התחיקתית יש לקשור בין תשלום ארנונה על-ידי המדינה לבין סילוק האשפה על-ידי המועצה. דעתי בעניין זה אינה כדעת באת-כוח המדינה. ארנונה כללית, בשונה מאגרות שונות המוטלות בגין שירותים הניתנים על-ידי רשות מקומית, היא בעלת אופי של מס, ואין חולק כי מס יש לשלם ללא כל קשר עם קבלת שירותים. גם באת-כוח המדינה מסכימה לכך אולם טוענת שהמדינה בעניין זה שונה מחייבי ארנונה אחרים. לטענתה, המחוקק לא התכוון כי הרשות המקומית תהיה רשות מס כלפי המדינה. עמדתה זו אינה נראית לי; לא נראה לי כי קיימת הצדקה כלשהי לאבחן את המדינה מכל אזרח רגיל אחר החייב בתשלום ארנונה, וכפי שאין האזרח הפשוט יכול לפטור את עצמו מתשלום ארנונה לרשות המקומית משום שזו לא נתנה לו שירות זה או אחר, גם אם שירות זה מגיע לו על-פי דין, כך אין המדינה יכולה לפטור עצמה מתשלום ארנונה שהוטלה כדין על נכסיה רק משום שהמועצה מסרבת למלא חובתה כלפיה בעניין סילוק אשפה. תשלום ארנונה הוא עניין לחוד וקבלת שירותים הינו עניין לחוד. אם סבורה המדינה כי המועצה אינה ממלאת אחרי חובה חוקית כלשהי ופוגעת בזכויותיה, הדרך הנכונה הינה נקיטת הליכים משפטיים על-מנת לאכוף על המועצה למלא אחרי חובותיה החוקיות וליתן את השירותים שהיא חייבת ליתן לתושביה. 9. משקבעתי כי אין המדינה רשאית לפטור עצמה מתשלום ארנונה עקב אי-סילוק אשפה על-ידי המועצה, ובעניין זה מעמדה שווה למעמדו של כל תושב, קבעתי למעשה כי אין המדינה רשאית להפחית מסכומי הארנונה שבהם היא חייבת סכומים שהיא שילמה עבור אותם שירותים שהמועצה הייתה חייבת לספק לה, ודרכה בעניין זה היא הגשת תביעה נפרדת ולא הפחתה מסכומי הארנונה. לא יעלה על הדעת כי כל אזרח שטוען כי רשות מקומית אינה מספקת לו שירות זה או אחר יקנה לעצמו שירותים אלה ויפחית את אשר שילם עבורם מהארנונה שהוא חייב לרשות. נראית לי עמדתו של בא-כוח המועצה כי ביטול הפטור שניתן למדינה מתשלום ארנונה בא מתוך מגמה כללית להשוות את מעמדה של המדינה בענייני הדין האזרחי למעמדו של כל אזרח. 10. ולעניין זכות הקיזוז - המדינה סמכה את טענתה זו על הוראת סעיף 53 בצירוף הוראת סעיף 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג1973-. אמנם לכאורה אין לי מניעה שזכות קיזוז המעוגנת בחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג1973- תחול גם על פעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה ועל חיוב שאינו נובע מחוזה, כפי שסעיף 61(ב) לחוק קובע מפורשות, עם זאת מס, וארנונה הינה כאמור בעלת תכונות של מס, הינו חוב מיוחד שאינו בר-קיזוז אלא אם נקבעה לגביו הוראה חוקית מיוחדת. ובהיעדר הוראה חוקית מיוחדת נראה לי כי חוב של ארנונה איננו חוב בר-קיזוז וודאי שאינו חוב בר-קיזוז לעומת סכומים שעל-פי הנטען הוצאו עבור שירותים שהרשות המקומית הייתה חייבת לספק, ואשר לגביהם קיימות מחלוקות של ממש בין הצדדים הן במישור העקרוני של חובת המועצה לפנות אשפה והן להיקפה של חובה זו. 11. ולטענה החלופית בעניין תביעה נגדית שיש למדינה כנגד המועצה בגובה הסכום שהיא שילמה עבור סילוק האשפה - הלכה פסוקה היא כי תביעה נגדית כשלעצמה אינה מהווה נימוק למתן רשות להתגונן, ורק במקרים מיוחדים חריגים ישמש הנימוק של תביעה נגדית כצידוק למתן רשות להתגונן. בענייננו לא נראה לי כי קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות מתן רשות להתגונן רק מהנימוק של תביעה נגדית. אין מחלוקת ממשית בין הצדדים בעניין חובה של המדינה למועצה עבור ארנונה. מדובר בסכומים קבועים וברורים. לעומת זאת טענות המדינה לזכותה להחזר הסכומים שהיא שילמה עבור סילוק האשפה שנויות כאמור במחלוקת בין הצדדים לא רק לעצם הזכות אלא גם להיקפה של זכות זו וגובה הסכומים שהיא זכאית להשבתם מהמועצה, אם בכלל. מקומן של מחלוקות אלה להידון ולהתברר במסגרת תובענה רגילה וללא כל קשר עם תביעת המוצע לתשלום ארנונה. 12. בשולי הדברים אוסיף כי טענותיה של המדינה בעניין הבונקרים אין להם על מה לסמוך, וטוב עשתה באת-כוח המדינה כאשר זנחה טענות אלה בסיכומיה. מיותר לציין כי כל עוד חוק או תקנה לא נכנסו לתוקף, אין הם מחייבים, ואין מקום לנהוג על-פיהם תהיה הסיבה לאי-כניסתם לתוקף ככל שתהיה. 13. לסיכום, סכומי הארנונה שבהם חויבה המדינה אינם שנויים במחלוקת. המחלוקת הינה בעניין חובתה של המועצה בסילוק אשפה מאותם נכסים שבגינם חויבה המדינה בתשלום ארנונה והיקפה של חובה זו. משהגעתי למסקנה כי אין קשר בין חובת המדינה לתשלום ארנונה על-פי חוק לבין חובת המועצה בסילוק האשפה גם אם לכאורה אכן צודקת המדינה בעמדתה כי המועצה חייבת בסילוק האשפה, ומשקבעתי בנוסף כי אין להפחית מהארנונה סכומים ששולמו על-ידי המדינה עבור סילוק אשפה ואין לקזז סכומים אלה מהארנונה, וכמו כן לא מצאתי בכך שלמדינה תביעה כנגד המועצה בעניין אותם סכומים שהיא הוציאה לצורך פינוי האשפה שאף ייתכן שהיא תביעה טובה - אין בכל אלה כדי להצדיק מתן רשות להתגונן ודין בקשת המדינה למתן רשות להתגונן להידחות. עם זאת קבעתי כי המועצה תבעה שלא כדין סכום של 329,862 ש"ח שהיא עצמה הסכימה להפחיתו מהארנונה החלה על המדינה, לפיכך המועצה תהיה זכאית לקבל פסק-דין על סכום קרן של 889,094 ש"ח, ולצורך כך יהיה על בא-כוח המועצה להגיש חישוב מפורט של הפרשי הצמדה וריבית החלים על סכום זה תוך חלוקתו על-פי השנים ובהתאם לאמור במכתב המועצה נספח ג' הנ"ל. 14. לפני שאסיים החלטה זו ראוי להבהיר כי לא נעלמה מעיניי ההלכה שלפיה די לו לנתבע להראות הגנה לכאורה ולו בדוחק על-מנת שתינתן לו רשות להתגונן, עם זאת במקרה שבפניי אין למעשה מחלוקת עובדתית בין הצדדים הראויה לדיון במסגרת התובענה, וגם אין כל מחלוקת משפטית בעניין חובתה של המדינה לשלם למועצה ארנונה, ואין מחלוקת בעניין גובה הסכומים. הטענות שהמדינה העלתה בבקשה למתן רשות להתגונן הינן טענות משפטיות ועניינן זכות המדינה להפחית מחוב הארנונה או לקזז ממנו את הסכומים שהיא שילמה עבור סילוק אשפה מבסיסי צה"ל, והלכה היא כי כאשר מדובר במחלוקת משפטית בית-המשפט יכול להכריע בה במסגרת הדיון בבקשת הרשות להתגונן וללא כל צורך בהעברת ההכרעה לדיון בתובענה גופה. לאור הנ"ל ובכפוף לאמור פיסקה 13 לעיל בקשת המדינה למתן רשות להתגונן נדחית בזאת. המדינה תשלם למועצה הוצאות הבקשה, לרבות שכר טרחת עורך-דין בסך 10,000 ש"ח + מע"מ. צבאצה"לפסולתפינויפינוי אשפה