קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על פסק דין לגבי תושבות: 1. בתיק זה ניתן ביום 5.8.01 פסק דין הקובע כי התובע אינו תושב ישראל. התובע ערער על פסק הדין הנ"ל, לבית הדין הארצי לעבודה, וביום 10.4.03 ניתן פסק דין הקובע כי יש להחזיר את העניין לבית דין זה על מנת שיוסיף ויבדוק באשר לתושבותו של התובע (עב"ל 001383/01). בפסק הדין נקבע כי: ”בית הדין יבחן את הטענה שתקופה ארוכה הבית בשיח סעיד היה מושכר וכן כי הוא מושכר היום. כן יבדוק בית הדין את המסמכים להם טוען המערער, לפיהם הוא נשא בהוצאות הדירה בג'בל מוכבר וכן יבדוק מי נשא בהוצאות של בית בשייח סעיד” 2. טענת התובע, כפי שהועלתה לראשונה בערעורו בבית הדין הארצי, הינה כי הבית בשיח סעיד, הנמצא מחוץ לתחום ירושלים, מושכר. בתצהירו מיום 7.8.03 (להלן - התצהיר השני) טען התובע כי בשנת 1994 בנה בית בשיח סעד, על קרקע שקיבלה אישתו, כדי שיהווה מקור הכנסה. לדברי התובע: ”הבניין שבניתי מורכב משלוש קומות ומיועד לשכירות. בניית הבניין בוצעה בשנת 94 ומאז הבניין מחובר לחשמל”(סעיפים 11-12 לתצהיר התובע השני, ההדגשה הוספה ד.פ.). בחקירה הנגדית הציג התובע גרסה שונה. לדבריו תחילה בנה רק קומה אחת, והבית הושכר משנת 1996 ועד 1999. לשאלה מה קרה לפני שנת 96, ענה התובע: ”אולי לא היה חשמל” (ע' 3 ש' 22-28). התובע הוסיף עוד כי: ”בשנת 2000 בא גיסי שהוא עוזר לי בזה. חמי שהוא עוזר לי ואז בנינו עוד שתי קומות” (ע' 3 ש' 24). כמו כן אמר התובע כי השכירות מתחלקת חצי חצי "לא כל הבית שלי" (ע' 4 ש' 9-10). דברים אלה אינם מתיישבים עם האמור בתצהיר התובע, כי הוא עצמו בנה את הבית בשנת 1994. זאת ועוד. בחקירה הנגדית הבהיר התובע כי בנה את הבית כי: ”חמי נתן את הקרקע לבתו. אנו גרנו בבית ש-40 נפשות גרו בו, והמצב לא היה פשוט והוא ראה את מצבנו ואמר לי קח את האדמה ואני אעזור לך” (ע' 4 ש' 20-21). גם בחקירה הנגדית בדיון שהתקיים ביום 11.9.00 הדגיש התובע כי מדובר במשפחה גדולה 8 בנות ו-6 אחים, המתגוררים בצפיפות רבה, ו"כל היום יש התקוטטות בין האחים שלי והאחיות שלי ואמא שלי והנשים" (ע' 2 ש' 16-17). זו היתה, לדברי התובע הסיבה לכך שבנה בית בשיח סעד. ואולם בתצהירו השני של התובע מופיעה גרסה שונה מן האמור לעיל. על פי האמור בתצהיר השני, לאבי התובע יש בית רב קומות בשכונת ג'בל מוכאבר, כאשר בכל קומה גרה משפחה אחת. התובע מתגורר בקומת הקרקע מאז נישואיו בשנת 1987. מדובר בדירת מגורים לכל דבר, בת 90 מ"ר (סעיפים 3-5 לתצהיר השני). על פי האמור בתצהיר השני, הסיבה לבניית הבית בשיח סעד אינה צפיפות ומגורים עם בני משפחה אחרים, שכן התובע מתגורר בבית מרווח משל עצמו. לדבריו אשתו קיבלה ממשפחתה חלקת קרקע, וכדי לשמור על הקרקע בנה התובע בניין שיהווה מקור הכנסה נוסף (סעיף 11). 3. בנוסף לכל אלה יש להדגיש כי הטענה כי הבית בשיח סעד מושכר הועלתה לראשונה בדיון בבית הדין הארצי. בישיבת ההוכחות שהתקיימה בבית הדין ביום 11.9.00 העידו התובע, אחיו ואביו. כל השלושה אמרו בעדותם כי הבית בשיח סעד ריק (ע' 2 ש' 1 ו-33, ע' ש' 17). יתר על כן, כאשר נשאל התובע: ”השקעת שם כסף בנית בית שלם וריק לא משכיר אותו” והשיב: ”אנשים רוצים להשכיר בירושלים כדי לקבל זכויות של ביטוח לאומי” (ע' 3 ש' 2-3). גם אחיו של התובע נשאל על כך, ואלה היו תשובותיו: ”ש. יש לו בית בשטחים. ת. כן. ש. אתה יודע מה עושים עם הבית הזה. ת. כלום. ש. אתה יודע מתי הוא בנה את הבית הזה בשטחים. ת. לפני שנתיים, שנתיים וחצי. לא זוכר תאריכים בדיוק. ש. בשביל מה נבנה הבית הזה. ת. הוא בנה אותו ככה. הוא שיפץ את הבית עבר לשם לשבועיים וחזר. בבית לא גר אף אחד” (ע' 8 ש' 17-24). זאת בניגוד גמור לאמור בתצהירו השני של התובע כי הבית מושכר משנת 2000 ועד היום (ראו הסכם שכירות, נספח ד' לתצהיר התובע השני). גם לחוקרי הנתבע לא אמר התובע דבר על היותו של הבית מושכר, כביכול. 4. מכאן שיש לדחות מכל וכל את טענת התובע כי לא נשאל אם הבית מושכר. התובע ובני משפחתו נשאלו על כך פעמים אחדות ובמפורש, ותשובת שלושתם היתה חד משמעית, כי איש אינו מתגורר בבית. יש להניח כי לו אכן היה הבית מושכר באותו מועד, לא היו התובע ובני משפחתו מסתירים זאת, שהרי מדובר בעובדה התומכת בגרסת התובע כי הוא מתגורר בתחום ישראל. מן האמור לעיל עולה כי התובע הציג גרסאות רבות ושונות הסותרות זו את זו. יתר על כן, התובע עשה עלינו רושם בלתי אמין, ולא שוכנענו כי הוא דובר אמת. 5. ב"כ התובע מדגיש בסיכומיו כי ילדי התובע המשיכו ללמוד בבתי ספר בירושלים, והתובע המשיך לעבוד בירושלים. לעובדות אלה אין כל חשיבות בענייננו, שהרי על פי עדות התובע עצמו המרחק בין בית הורי אשתו בג'בל מוכבר לבין ביתו בשיח סעיד הינו "2 דקות ברגל" (ע' 2 ש' 2-3, פרוטוקול הדיון מיום 11.9.00, וראו גם סעיף 9 לתצהיר התובע השני). משכך, אין כל משמעות לעובדה שילדי התובע לומדים בירושלים והוא עובד בה. באשר לתשלום דמי ביטוח ע"י התובע, כבר נפסק לא אחת כי תשלום דמי ביטוח כשלעצמו, אינו מקנה זכויות, אם אלה אינן קיימות מכוח החוק. כמו כן יש להדגיש כי על אף האמור בפסק הדין של בית הדין הארצי, לא הגיש התובע חשבונות מים וחשמל של הבית בשיח סעד לתקופה הרלבנטית לתביעה זו, אלא רק לתקופה שמ-2/2001. גם לבית בג'בל מוכבר לא הגיש התובע חשבונות מים וחשמל אלא חשבון ארנונה בלבד. חשבון זה אינו מעיד על כך שהתובע מתגורר שם. מכל האמור לעיל עולה כי דין התביעה להידחות. אין צו להוצאות. ערעור על פסק דין זה ניתן להגיש תוך 30 יום מיום שיומצא לצדדים, לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים.משרד הפניםתושבות