קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה לפסק דין הצהרתי על זכויות בסימן מסחר: 1. עניינה של התביעה שלפניי הינו פסק דין המצהיר כי הזכויות בסימן המסחר "בני הדייג" (להלן גם: "סימן המסחר"), המזוהה עם רשת מסעדות בשם זה, שייכות באופן בלעדי לתובעת 3 (להלן: "החברה"), שמניותיה מוחזקות על ידי התובעים 1 ו- 2, וכי רק החברה זכאית לעשות שימוש בשם זה. לחלופין, מתבקש בית המשפט להצהיר כי מכירת מניות החברה לתובעים 1 ו- 2, כללה גם את הזכויות בסימן המסחר. 2. תמצית העובדות הדרושות לעניין: 2.1 שפר עליו גורלו של התובע 1 (להלן: "התובע"), עת זכה בשנת 1996 בסך של 2,000,000 ₪ בהגרלת מפעל הפיס. עד אז התפרנס התובע ממכולת בה היה שותף עם אחיו. בעקבות הזכייה, פנה אליו מר יצחק חבושה ז"ל (להלן: "חבושה"), ועניין אותו בהשקעת כספי הזכייה, בשותפות במסעדה בנמל יפו, שידועה בשם "בני הדייג", (להלן: "המסעדה"). 2.2 הנתבע 1 (להלן: "הנתבע"), הקים לפני עשרות בשנים, את המסעדה, לה קרא בשם "בני הדייג". בהמשך, ביום 14/8/89 יסד הנתבע ביחד עם רעייתו , היא הנתבעת 2, את החברה והם נרשמו כבעלי מניותיה ומונו כמנהליה. החברה, היא שהפעילה את המסעדה. 2.3 במרץ 1990 הגיש הנתבע, באמצעות עורך דין נח ליפשיץ, (להלן:"עו"ד ליפשיץ"), בקשה לרשם סימני המסחר, לרשום על שמו את הסימן, "בני הדייג", וזאת כסימן מסחר של מסעדת דגים. לאחר, הליכי הרישום השונים, ובכללם פרסום ביום 30.6.93 של הסימן לרישום, נרשם הסימן ביום 7.11.93 בפנקס סימני המסחר, על שמו של הנתבע. 2.4 לימים, נקלעה החברה לקשיים בתזרים המזומנים, והייתה חייבת כספים לרשויות וכן לנושים פרטיים. לפיכך התעניין הנתבע, באיתור משקיע, אשר יאות להזרים כספים לתשלום ההתחייבויות השוטפות של החברה, ויהיה בעלים של מחצית ממניות החברה. 2.5 בעקבות משא ומתן, בתיווכו של חבושה, הגיעו הצדדים לידי הסכמה בחודש אוקטובר 1997, בדבר עסקה שתנאיה שנויים במחלוקת, כמפורט להן: עמדת התובע - עליו היה להשקיע במסעדה 200,000 דולר, בנוסף לשלם חוב של החברה למע"מ בסך של 100,000 ₪ וכן לשלם חוב שכר דירה למינהלת נמל יפו בסך 75,000 ₪. כנגד זאת, יועברו לתובע ולרעייתו, 50% ממניות החברה, הם ימונו מנהלים בחברה, ויהיו שותפים פעילים בעסק המסעדה. עוד טען כי סימן המסחר, שייך לחברה ומכל מקום, כך הוצגו לו הדברים. לעמדת הנתבע - אמור היה התובע להשקיע בחברה סך של 1,500,000 ₪, ובנוסף לשלם לנתבע סך של 150,000 דולר, וכל זאת תמורת העברת מחצית ממניות החברה. הנתבע טוען כי סימן המסחר לא הוקנה לחברה, אלא נותר בבעלותו, הוא התיר את השימוש בו למסעדה, מבלי לגרוע מזכויותיו בסימן המסחר ומתן הרשאה לעשיית שימוש בו, למסעדות אחרות, לפי שיקול דעתו. 2.6 לאור המוסכם, נפגשו הצדדים במשרדו של עו"ד ליפשיץ, שם נחתמו שטרי העברת המניות, משם הנתבע ורעייתו לשם התובע ורעייתו המנוחה, ובאופן, שמלוא המניות בחברה הועברו לתובע ורעייתו, הגם שלפי המוסכם, אמורים היו התובעים 1 ו- 2 לקבל רק מחצית המניות. לא נחתם כל מסמך בין הצדדים, בדבר תנאי ההתקשרות, פרט לשטר העברת המניות. הודעה על העברת המניות נשלחה על-ידי עו"ד ליפשיץ לרשם החברות ביום 3/11/97 (ת/1), ומשאלה לא נרשמו, נשלחו הודעות נוספות, ובכללן ביום 30/12/98 (ת/2). התובע ורעייתו לא נרשמו כבעלים בחברה עד עצם היום הזה. 2.7 לאחר העברת המניות, התגלעו מחלוקת בין הצדדים גם באשר לקיום ההסכמות. לעמדת התובע - הוא שילם את הכספים המגיעים, לפי גישתו, אך התברר לו לתדהמתו, כי חובות החברה כמות שהוצגו לפניו, אינם מלוא החובות לפי שאלה עולים לאין שיעור על המצגים שהוצגו לו עובר לרכישת המניות. הוא נאלץ לשלם סכומים ניכרים, מעל ומעבר לאלה שהוסכם עליהם, לרבות לגורמים בשוק האפור. יתר על כן, הנתבע נישל אותו ממעורבות בעסקי המסעדה, אף זאת בניגוד למוסכם. עוד טוען התובע כי בדיעבד, בשנת 2002 נודע לו שהנתבעים פתחו מסעדה בנמל תל אביב, בשם "בני הדייג", תוך הפרה של זכויות החברה, שכן לדידם השם "בני הדייג", מוקנה לחברה בלבד. בהמשך, הקים הנתבע בין בעצמו ובין ביחד עם אחרים, מסעדות נוספות שנקראו "בני הדייג", תוך הפרת ההסכמה לפיה סימן המסחר מוקנה לחברה. לעמדת הנתבע - לא הוספו חובות מעבר לאלה שהוצגו לתובע, טרם ההסכמה. מוסיף הנתבע וטוען כי התובע בדק את עסקי המסעדה, ביקר בה ממשוכות קודם לעסקה וידע בדיוק את התחייבויותיה. עוד טוען הנתבע כי התובע הפר את המוסכם בכך שלא שילם את התמורה המוסכמת, גם לשיטתו של התובע. לעניין זה נטען כי כל ששילם התובע היה סך של 10,000 דולר בלבד, מכלל הסכומים הניכרים אותם היה עליו לשלם. בהקשר זה נטען כי התובע, הימר בכספים בבתי קזינו והפסיד את כל כספו, וכי שיקים שהתובע נתן לתשלום התחייבויות החברה, בין לרשויות כגון מע"מ ונמל יפו, ובין לנושים פרטיים, לא כובדו. הנתבע אינו מכחיש כי הקים מסעדות ברחבי הארץ, הנושאות את השם "בני הדייג", כאשר בחלקן אלה היו בבעלותו המלאה או החלקית, וחלקן בבעלות ילדיו, זאת באמצעות חברות שהוקמו בעניין. לגרסת הנתבע, מכוח בעלותו בסימן המסחר, הוא היה רשאי להעניק זכויות שימוש בסימן המסחר למסעדות אחרות, שכן הסימן לא הוקנה לחברה או לתובע. 2.8 סופו של דבר, נקלע התובע לקשיים, התרושש וירד מכל נכסיו, המסעדה נסגרה והוא נותר חסר כל. 3. בנסיבות אלה, הגיש התובע את התביעה שלפניי, בה הוא טוען כי הזכויות בסימן המסחר מוקנות לחברה, ולחלופין נמכרו לו ולרעייתו במסגרת ההתקשרות עם הנתבעים. בהקשר זה טוען התובע, כי סימן המסחר הוא חלק בלתי נפרד מהמוניטין של המסעדה, ואין הגיון כלכלי שהוא ירכוש מניות חברה, שאין לה זכויות בסימן המסחר. התובעים טוענים כי הנתבעים הציגו מצגי שווא, תוך שנהגו בהטעייה, עושק, תרמית וחוסר תום לב קיצוני, בין היתר בהסתרת העובדה שסימן המסחר אינו שייך לחברה. שאינו נפרד מפעילות המסעדה, כי הנתבעים הסתירו ממנו את העובדה שסימן המסחר נרשם בנפרד מהחברה, וכי היה בדבר הטעייה, עושק, תרמית וחוסר תום לב. 4. הנתבעים מכחישים כאמור את המיוחס להם. גורסים כאמור כי סימן המסחר לא הווה חלק מהתמורה, כי התובע הפר את ההסכם באי תשלום התמורה, כי התביעה לוקה בשיהוי ניכר. עוד מוכחש כי התחייבויות החברה עלו על אלה שהוצגו לתובע, וכי האחרון נאלץ לשלם יותר מהמוסכם. הנתבעים אף הוסיפו כי דין התביעה להידחות גם מחמת העדר ניקיון כפיים של התובע, קל וחומר העותר למתן סעד מן היושר. 5. המחלוקת העיקרית הדרושה להכרעה הינה האם במסגרת מכירת המניות בחברה, הוקנתה גם זכות בסימן המסחר כגרסת התובע, המוכחשת מכל וכל על-ידי הנתבע. ככל שגרסת התובעים נכונה, יהיה מקום לבדוק האם ההסכמה הופרה על ידי התובעים, כעמדת הנתבעים, שאם כך הוא, לא יהיו זכאים להצהרה הנטענת. 6. מטעם התובע הוגש תצהיר של התובע בלבד. מטעם הנתבעים הוגש תצהיר של הנתבע, וכן העיד מטעמו עו"ד ליפשיץ, אשר כאמור, ייצג את הנתבעים עובר לעסקה, וכן טיפל בהחתמת שטר העברת המניות ודיווח לרשם החברות על העברת המניות משם הנתבעים לשם התובע ורעייתו. עו"ד ליפשיץ אף טיפל ברישום סימן המסחר ע"ש הנתבע. 7. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, נתתי דעתי למסכת הראיות, שמעתי את העדויות ואת סיכומי הטענות, הגעתי לידי מסקנה כי דין התביעה להידחות, ואפרט: 9. האם העסקה כוללת גם זכויות בסימן המסחר ככלל, הנטל להוכיח את הטענה מוטל על כתפי התובע, מבחינת המוציא מחברו עליו הראייה. מקור אחר לנטל הרובץ על התובע הוא סעיף 64 לפקודת סימני מסחר [נוסח חדש], תשל"ב - 1972, (להלן:"פקודת סימני מסחר"), לפיו תעודה לפיה אדם רשום כבעל סימן המסחר, תהווה ראייה לכאורה לתוקפו של זה. מכאן, שעל התובע להוכיח שחרף רישום סימן המסחר ע"ש הנתבע, הוקנו הזכויות בסימן לחברה או לו ולרעייתו. בהקשר זה אפנה לדברי כב' השופט מלצר ברע"א מעדני הצפון בע"מ נ' גואטה (9/12/10), שניתן לאחרונה: "סעיף 64 לפקודת סימני המסחר מלמדנו כי רישום סימן מסחר הוא "ראיה לכאורה לתוקף הרישום" - ראייה לכאורה, כאמור, ולא ראיה ניצחת, כך שוודאי שאין למנוע מבעל דינו של בעל הסימן הרשום להעלות השגות באשר לתוקף הרישום." כן ראה ע"א 3559/02 מועדון מנויי טוטו זהב בע"מ נ' המועצה להסדר ההימורים בספורט , נט (1) 873. התובע לא עמד בנטל השכנוע, נהפוך הוא, מארג הראיות מביא לידי מסקנה שההיפך הוא הנכון, קרי שסימן המסחר לא היה חלק מעסקת מכירת המניות. 9.1 הראיה היחידה בעניין זה, מבחינת התובעים היא אמירתו של התובע, כי כך הוסכם. פרט לכך, אין כל ראייה ובדל ראיה, שיכולה הייתה לתמוך בטענה, וכמות שהיה מצופה בנסיבות העניין. השכל הישר וניסיון החיים, מלמד כי אם כטענת התובעים, הייתה הסכמה שסימן המסחר יוקנה לחברה, יהיה לכך ביטוי כלשהו בכתב, ולו במרומז, בין בהסכם, בין בהתחייבות של מי מהנתבעים, ולמצער בעדויות בעל-פה של אחרים, שאינם בעלי הדין. בין אלה, הם עו"ד ליפשיץ ו/או רו"ח ברהום שנכחו בפגישה במהלכה נחתם שטר העברת המניות. עו"ד ליפשיץ טען כי לא נאמר לו דבר על סימן המסחר, כמו גם על פרטים אחרים של העסקה וכל שהתבקש לעשות הוא למלא את המסמכים בקשר עם העברת המניות. רו"ח ברוהם לא הובא להעיד למרות ששומה היה על התובע לזמנו להעיד על מנת לתמוך בגרסתו. אי העדתו, על רקע העדר כל מסמך שיכול לתמוך בעמדת התובעים, עומד כנגדו. 9.2 שוכנעתי מעדות הנתבע, ומזו של עו"ד ליפשיץ, כי הנתבע במודע בחר שלא להקנות את הזכויות בסימן המסחר לחברה, אלא לייחד אותן לעצמו. סימן המסחר נרשם על שם הנתבע למרות שהחברה הייתה קיימת באותה עת, ולכן לא הייתה מניעה מצד התובע, לגרום לכך שהסימן ירשם על שם החברה. הנתבע, הלכה למעשה, לא הקנה את סימן המסחר, גם בהמשך לאחרים, לרבות כאלה שעמם היו לו שותפויות במסעדות. לכל מסעדה, נתן הנתבע הרשאה להשתמש בסימן המסחר, תוך שהותיר ברשותו את הזכויות הקנייניות בסימן המסחר. לו כגרסת התובעים, לא היה הנתבע יכול לפתוח את המסעדות האמורות, שכן השותפים שהשקיעו במסעדות האמורות, לא היו נכנסים להשקעה האמורה, אלמלא זכויות הנתבע בסימן המסחר. קל וחומר, שכך נהגו במשך שנים רבות. אציין כי הנתבע פתח מסעדה בשם "בני הדייג", בבניין הצוק בהרצליה, זמן לא רב לאחר העסקה עם התובע, בשותפות עם אחרים. אם כעמדת התובע סימן המסחר היה שייך לחברה, לא היה הנתבע פותח את המסעדה האמורה בשם זה, ויש להניח שהתובע היה פועל לשמירת זכויותיו. 9.3 התובע התקשר בעסקה על מנת להיות בעל מניות בחברה המפעילה מסעדה, שתהווה מקור הכנסה עבורו. כך הוא העיד, באומרו כי המסעדה אמורה ליתן לו פרנסה. מדברי התובע לפניי לא התרשמתי כי חלק בלתי נפרד מההתקשרות בעסקה עם הנתבעים, היה כי גם סימן המסחר יהיה כלול בה, וכל עוד ניתן יהיה להפעיל את המסעדה תחת השם "בני הדייג". 9.4 סימן המסחר לא היה בגדר נעלם וניתן היה לוודא על נקלה שהוא שייך לנתבע ולו בלבד. ככל שלעמדת התובע, הוא לא התמצא בעניינים, שומה היה עליו להתייעץ עם פרקליט, על מנת להבטיח את זכויותיו, לא כל שכן, לגרסתו הוא התחייב לשלם מאות אלפי דולרים בקשר עם העסקה. 9.5 גם התנהגותו של התובע במשך השנים, ולאחר שנודע לו בבירור שנעשה שימוש שלא כדין, לטענתו, בסימן המסחר עומדת בעוכריו. לעניין זה, אין חולק כי התובעים ידעו לכל המאוחר, כבר בשנת 2002 כי הנתבע מפעיל מסעדה בנמל תל-אביב, בשם "בני הדייג", אך בחרו שלא לפעול לשמירת זכויותיהם החוקיות. רק בחלוף כשנתיים, הגישו את התביעה, ולא כך נוהג מי שעושים שימוש בסימן מסחר המוקנה לו. אמנם התובע טען כי לא היו לו אמצעים לממן שירותי עו"ד, אך הדבר אינו מתיישב עם העובדה, שפרקליט מטעמו, שלח מכתב אתראה ביום 2.6.02, בקשר עם הפרת הזכויות של שימוש בסימן המסחר למסעדת בני הדייג בנמל תל אביב. מכאן, שהתובעים, למרות שידעו על ההפרה הנטענת, לא כל שכן הסתייעו בשירותי פרקליט, בחרו שלא לנקוט בכל הליך משפטי, ולא ניתן לפרש אחרת את התנהגותם, אלא כהסכמה לכך שסימן המסחר לא הוקנה למי מהם. יפים לעניין זה דברי כב' השופט טירקל ברע"א 2413/02 לוקרנו חברה להשקעות בע"מ נ' קבוצת כנרת - אגודה שיתופית חקלאית בע"מ (2004) "אשר למניעות מחמת הזמן שחלף מצאנו שלעיתים יש בהשתהות בפנייה לבית המשפט משום שימוש לא נאות בזכות התביעה הנתונה לתובע ופגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע - שימוש המגיע כדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי." בע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה נ' הועדה המקומית, (2003), סקרה כב' השופטת פרוקצ'ה בהרחבה את נושא השיהוי בדין האזרחי: "יש המדגישים את הקשר בין השיהוי לבין תורת ההשתק מכח מצג המהווה פן של תורת תום הלב השזורה בכללי המשפט האזרחי. ההשתק מכח מצג מונע מאדם להתכחש למצג שהציג בפני אחר, מקום שאותו אחר הסתמך עליו בתום לב ושינה את מצבו לרעה; וכך, אם נמנע תובע לתבוע את זכויותיו במשך זמן ניכר בנסיבות בהן ניתן להבין מכך כי שוב לא יעמוד על זכויותיו, והנתבע הסתמך על כך ושינה את מצבו לרעה, עשויה לעמוד לנתבע טענת שיהוי" ההלכה חזרה ונשנתה בע"א 5110/05 מדינת ישראל נ' שטיינברג (2007). 10. זה המקום לציין כי ככלל עדותו של התובע הייתה בלתי מהימנה, סתורה, העלאת טענות שאינן מתיישבות עם גרסאות קודמות, אינן דרות בכפיפה עם ראיות, עד שמתקשה אני לקבל את דבריו. די אם אפנה לכך שבעדותו, הציג התובע גרסה חדשה לחלוטין מהנטען בכתב התביעה ותצהיר העדות הראשית, לפיה העסקה בין הצדדים כלל לא הייתה לרכישת מחצית ממניות החברה, והיותו שותף שווה בחברה, אלא הוא הלווה לנתבע ולחברה כספים נוכח מצוקת המזומנים אליה נקלעה החברה, לפרק זמן מוגבל, וכי עם השבת ההלוואה, הוא יחזיר לנתבע את מניותיו (עמוד 7 שורות 1-15). על גרסה זו שב וחזר התובע גם בהמשך הדברים בעמוד 8 שורה 9-10 , וכן בחקירתו החוזרת (עמוד 10 שורות 22-26), כך שאין מדובר בפליטת פה, או חוסר תשומת לב לנאמר. גרסה חדשה זו, אם נכונה היא, שומטת את הקרקע תחת התביעה, שכן לפיה אין התובע זכאי למעשה, אלא לקבל חזרה את הכסף שהלווה, ככל שהלווה, לנתבעים, אך אינו זכאי לאכיפה. וודאי שאם כך הוא, לא הוסכם שסימן המסחר הוקנה לחברה או לתובע. מפאת כבודו של התובע בחרתי שלא להצביע על כשלים נוספים במהימנותו. לא מן המותר להפנות בהקשר זה להוראת סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א - 1971, לפיה בית המשפט לא יכריע על פי עדות יחידה במשפט אזרחי שהינה של בעל הדין בלבד אם אין לה סיוע, ואם יעשה כן יהיה עליו לנמק מה הניע אותו לפסוק את שפוסק. במקרה שלפניי, אין כל סיוע לגרסת התובע, פרט לעדותו, עדות שכאמור אינה מהימנה, כך שגם לפי סעיף 54 הנ"ל, דין התביעה להידחות. 11. גם באשר למחלוקת בשאלה האם התובע שילם את התמורה, בסכומים הנטענים על ידו, מעדיף אני את גרסת הנתבעים לפיה לא שילמו התובעים את התמורה המוסכמת. לעניין זה, לא הביא התובע כל אסמכתאות באשר לתשלומים שטען כי שילם בגין העסקה. פרט לסך של 10,000 דולר שאין מחלוקת כי שולם, אין לפניי כל ראייה, לפיה אכן כגרסת התובעים הם שילמו מאות אלפי דולרים, בקשר עם העסקה. התובע ציין מספר שמות של אנשים, אשר טען כי שילם להם כספים שהחברה הייתה מחויבת להם, ואף צירף לתצהירו, רשימה של נושים להם שילם חובות של הנתבעים (נספח ה'), אך שוב בחר שלא להעיד מי מהם. התובע טען שהכספים שולמו באמצעות שיקים מחשבון הבנק שלו, אם כך מה הייתה אפוא מניעה בידיו להביא אישורים על תשלומים שבוצעו מהחשבון. הסברו של התובע לפיו הבנק סירב לעשות כן, אינו מתקבל על דעתי, ואם כגרסתו, היה יכול לזמן את נציג הבנק עם המסמכים שיתמכו בגרסתו בדבר התשלומים שביצע. אציין כי התובע הודה כי שיקים רבים שלו חזרו, (עמוד 9 שורות 11-12), כפי שטענו הנתבעים, ובכך נדבך נוסף למסקנתי דנא. 12. לא התעלמתי מטענת התובע לפיה לא היה טעם כלכלי בעסקה, אם סימן המסחר לא נכלל במסגרתה. מדובר בשאלה של כדאיות, אשר לא הובאו ראיות שיש בהן כדי להטות את הכף לקבלת הטענה. עסקינן בטענה שהיא במישור כדאיות העסקה, תחום בו בית המשפט נמנע לרוב להתערב בהעדר ראיות מספקות לפיהן התמורה אינה משקפת את המוסכם וכאלה לא היו בפניי. כך, היה על התובע להביא אסמכתאות כי המסעדה לא הייתה שווה את הסכום שהתובע טען כי הוסכם לשלמו עבור רכישת מחצית מניות החברה שהחזיקה בה, אלמלא הסימן המסחרי עובר לבעלותה הבלעדית. 13. התובעים גם לא הוכיחו את יתר העילות הנטענות, כעושק, הטעייה, תרמית וחוסר תום לב קיצוני מטעם הנתבעים או מי מטעמם. עילות אלה מציבות רף הוכחה גבוה, שלא הורם. לא שוכנעתי כי התובע הוכרח לבצע את העסקה, או לשלם תשלומים מעבר לאלה שהוסכם עליהם, אם בכלל, לרבות לשוק השחור, ולא הוכח שהתובע היה במצוקה. למותר לציין שהתובע לא הגיש תלונה למשטרה בקשר עם האיומים כלפיו, וגם לא הציג כל מכתב בעניין התרמית, הגם שהיה מיוצג כאמור, וכמות שהיה מצופה בנסיבות העניין. 14. לא נעלמה מעיני טענת התובעים לפיה כל המניות נרשמו ע"ש התובע ורעייתו, ולא רק מחציתן, כפי שהוסכם. גם לעו"ד ליפשיץ, שטיפל כאמור בהעברת המניות, לא היה הסבר. אין באמור כדי לשנות, שכן כפי שהסביר התובע בתצהירו, הדבר נעשה להרחיק את הנתבע ורעייתו, מנושים של החברה. נתתי דעתי גם לטענות התובע כי אין ביטוי למתן הסכמתו של הנתבע להתיר שימוש לאחרים בסימן המסחר, כנדרש על פי סעיף 50 לפקודת סימני מסחר, וכי הנתבע לא גבה מהשותפים באותן מסעדות, תשלום על השימוש בסימן המסחר, אך אין בכך ולא כלום. אין כל רלוונטיות ליחסים של הנתבע לשותפים בעסקים עימו במסעדות אחרות, לרבות ההתחשבנות בגין מתן רשות השימוש בסימן המסחר. כך, העדר רישום השימוש, לפי סעיף 50 לפקודה, אינו מעניק לתובעים כל זכויות בסימן המסחר. 15. לאור כל האמור, התביעה נדחית. התובעים יישאו בהוצאות הנתבעים שהם שכר העד, מר ליפשיץ, ובנוסף בשכ"ט עו"ד בסך 35,000 ₪. סימן מסחריפסק דין הצהרתי